פרשת תצוה

פרשת תצוה היא הפרשה השביעית בספר שמות. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה :"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... " ^[1]. הפרשה עוסקת בנושאים הקשורים במשכן אוהל מועד ובכוהנים אשר ישרתו בו:לבושם, משיחתם וכניסתם לתפקידם.

רבי עובדיה ספורנו כתב:וְאַתָּה תְּצַוֶּה - הִנֵּה מַה שֶּׁאָמַר עַד עַכְשָׁו "וְעָשִׂיתָ" יוּבַן שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי אַחֵר, וְזֶה שֶׁיְּצַוֶּה לָאֻמָּנִים שֶׁיַּעֲשׂוּ. וּלְפִיכָךְ בְּאֵלּוּ הַשָּׁלשׁ מִצְות שֶׁצִּוָּה הֵנָה אָמַר "וְאַתָּה", לְהודִיעו שֶׁיַּעֲשֶׂה הוּא בְעַצְמו, שֶׁיְּצַוֶּה לְיִשְׂרָאֵל עַל עֲשִׂיַּת הַשֶּׁמֶן, וְשֶׁיַּקְרִיב אֵלָיו אֶת אַהֲרן וּבָנָיו ^[2] , וְשֶׁיְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב ^[3] .

זמנה של הפרשה הוא, כמו בפרשת תרומה, על הר סיני - בעלייה הראשונה או העלייה השנייה^[4].

פרשת תצוה היא הפרשה היחידה מתחילת ספר שמות ועד פרשת "וזאת הברכה" בה לא מוזכר שמו של משה רבינו ע"ה. וכתוב בזוהר הקדוש ^[5] , וכן כתב בעל הטורים בתחילת הפרשה, שהסיבה היא מפני דבריו של משה רבינו - "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת", ועל כן לא מוזכר שמו של משה בפרשה, ואע"פ שהקב"ה אמר "סלחתי כדברך" - מכל מקום "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה". על אף דברים אלו, ישנם פרשיות נוספות בספר דברים בהן לא מוזכר שמו של משה ^[6]. הגר"א ^[7] מסביר שכוונת בעל הטורים היא, שדווקא בפרשת תצוה בה בדרך כלל חל יום הולדתו ופטירתו של משה- לא מוזכר שמו. הסבר אחר הוא בכך שלמרות שכל הפרשה היא ציווי ה' למשה, עדיין לא מוזכר שמו- דבר ההופך את חוסר האזכור למשמעותי יותר מבשאר פרשיות.

בשבת פרשת תְּצַוֶּה קוראים לעיתים קרובות גם את פרשת זכור.

נושאים בפרשה[עריכה]

להלן הנושאים העיקריים של פרשת תצוה:

1. השמן למאור - עליו להיות "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" ובו יאירו "נֵר תָּמִיד" . ורש"י מתיחס לדרך הכנת השמן:"הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור"
2. בגדי כהונה - עליהן להיות "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". ואלו הבגדים לאהרון הכהן : חשן משפט, אֵפוֹד, מְעִיל, כְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִכְנָסַיִם, מִצְנֶפֶת , אַבְנֵט וְצִיץ. לכהן הדיוט - די בארבע בגדים.
3. קידוש המשכן והקרבת המילואים - ואז צפוי :ריח ניחוח - "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני"
4. קידוש הכהנים - רש"י מפרט כיצד: ומשחת אותו - "אף משיחה זו כמין כי יונית, נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו"
5. קידוש המזבח והקרבת התמיד - ומאז: "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם"
6. השראת השכינה - "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים"
7. מזבח הזהב - רבי עובדיה ספורנו מציג את ייחודו:"שֶׁיַּסְפִּיק בּו מְעַט אֵשׁ לִקְטרֶת בִּלְבַד, וְלא יִצְטָרֵךְ לִהְיות חָלוּל וּלְמַלּאתו בַּאֲדָמָה, כְּמו שֶׁהֻצְרַךְ לְמִזְבַּח הָעולָה לַעֲשׂות הָאֵשׁ תָּמִיד עַל הָאֲדָמָה. אֲבָל הָיָה הָאֵשׁ בְּזֶה הַמִּזְבֵּחַ עַל צִפּוּיו שֶׁהָיָה שֶׁל זָהָב".

בחירת הכהנים[עריכה]

ערך מורחב - זמן בחירת הכהנים

בפרשה, מתוארת חניכת הכהנים, בני אהרון, לעבודתם: " וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן^[8]. מדברי הפסוקים לא ברור האם הקדשת הכהנים נעשתה כעת באופן ראשוני, או שמדובר בהוצאה לפועל של קדושה המולדת בהם, ונחלקו בכך הראשונים.

שיטת רש"י[עריכה]

משיטת רש"י בכמה מקומות, נראה כי הבחירה בשבט לוי, ובכהנים בפרט, התרחשה לאחר חטא העגל כפי שמבואר בפירושו לפסוק "ואני לקחתי את הלווים"- " זכיתי בהם ולקחתים תמורתם לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו והלוים שלא עבדו עבודת אלילים נבחרו תחתיהם". כפועל יוצא משיטה זו, רש"י מפרש את הפסוק "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו"^[9] כמדבר על הבכורות, וכן מפרש במכירת הבכורה ליעקב, שרצה להיות הבכור משום ש"אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה"^[10]. מאידך, פרשנות זו קשה לפי סדר הפרשיות הרגיל בו נראה כי הציווי על מינוי הכהנים (בפרשות תרומה-תצוה) קודם לחטא העגל (המופיע לאחר מכן בפרשת כי תשא). רש"י מתרץ את הענין בכך ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" וחטא העגל התרחש לפני הציווי על הקמת המשכן. דבריו מתבססים על המדרש בתנחומא^[11] המסביר כי ציווי מעשה המשכן ניתן כעדות על כפרת חטא העגל, וכי הזהב שתרמו בני ישראל מכפר על עגל הזהב^[12].

לשיטת רש"י הלווים התחנכו לעבודתם בעת הריגת החוטאים לחטא העגל, כאשר השמדת החוטאים היווה מעשה החניכה לכניסתם לתפקיד הכהונה כמו שפירש את הפסוק "מלאו ידכם" – אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום^[13]. לפי שיטתו, הקדשת הלווים והכהנים נעשתה יחד לאחר חטא העגל, והחלוקה לעבודות השונות נעשתה רק לאחר מכן בהקדשת הלווים והכהנים כמובא בספר דברים לאחר סיפור מעשה העגל^[14].

שיטת הרמב"ן[עריכה]

מאידך, לשיטת הרמב"ן הקדשת הכהנים לא היתה קשורה בחטא העגל אלא נועדה מאז ומעולם. להבנתו, אין צורך להשתמש בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" במקרה דנן, והפרשיות מובאות כדסרן הכרונולוגי. הכהנים מתחילה יועדו לעבודת המקדש, ולאחר שהקב"ה מוחל לישראל על חטא העגל- הוא מחזיר את העבודה לאהרון ובניו. לפי פירוש זה יוצא כי הבחירה בשבט לוי איננה כתוצאה ממעשה מסוים אלא מכך שהם שבטו של אהרון הנבחר כדברי הפסוק "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך", ולכן זכו לסייע לו בעבודת הקודש.

בכל אחת מהשיטות, בחירת הכהנים היא מסיבה שונה. לשיטת רש"י הכהנים נבחרו בשל מעשיהם, בעוד שלשיטת הרמב"ן הבחירה היא באופן סגולי ללא קשר למעשים. לפי השיטה הראשונה, הלווים הם העיקר בהקדשה (שהרי כלל השבט השתתף בחניכה) בעוד שלשיטת הרמב"ן עיקר הכהונה היא בסגולתו של אהרון, והלווים נתלוו לסגולה זו.

ראיות לכל אחת מהשיטות[עריכה]

בנוסף על הקושי בשיטת רש"י בקביעתו שהפרשיות אינן כסדרן, ניתן להקשות עוד כמה קושיות. בפרשת בא, עוד לפני יציאת מצרים, בני ישראל נצטוו על פדיון הבכורות שנועד לפי ההבנה הפשוטה להחליף את קדושת הבכורות בקדושת הכהנים, דבר זה מהווה קושיא על רש"י המסביר שההחלטה על העברת הקדושה נעשתה רק לאחר חטא העגל. קושיא נוספת היא מהמובא בספר שמואל בדברי איש האלוקים אל עלי, שם מסופר כי כבר במצרים בחר ה' בכהנים בניגוד לשיטת רש"י: "כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה. ובחֹר אתו מכל שבטי ישראל לי לכֹהן"^[15]. מאידך, ניתן להוכיח כשיטת רש"י מהמתואר בספר דברים שהקדשת הכהנים היתה רק לאחר חטא העגל, וכן מדברי הפסוק "מלאו ידכם" בו מצווה משה על בני לוי להרוג את חוטאי העגל, ממנו משמע שהרג זה נחשב כחניכת הלווים לעבודתם.

בחירת הכהנים במדרש[עריכה]

במדרש שמות רבה מתואר תהליך בחירת הכוהנים: "מכל הארצות בחר הקב"ה בארץ ישראל, ומארץ ישראל בחר בבית המקדש ומבית המקדש לא בחר אלא בבית קדשי הקדשים. כך בחר הקב"ה בישראל, ומישראל לא בחר אלא שבט לוי, ומשבט לוי בחר אהרן, שנאמר ^[16] : ובחור אותו מכל שבטי ישראל." ^[17]

במדרש הגדול מופיע תיאור מפורט וציורי של תהליך הבחירה כמו שמופיע ב: "לְמָה ישראל דומין ? לשדה זרועה חיטים.

• המוץ אומר: לא עמל בעל החיטים אלא בשבילי.
• התבן אומר: לא עמל אלא בשבילי.
• הקש אומר: לא עמל אלא בשבילי.

אמר להן החיטה: המתינו לגורן ונראה. כיון שהגיעה עת הגורן בא ברוח ונטל את המוץ, נטל בעל השדה את התבן והניחו בארץ, נטל את הקש והסיקו באור, נטל את החיטים, מדדם ונתנם באוצר. ידעו הכל שלא עמל אלא בשביל החיטה.

כך ישראל בין האומות. המצרים אומרים: בשבילי נברא העולם. כוש אומרת: בשבילי נברא העולם. בבל אומרת: בשבילי נברא העולם. כיון שנגלה הקב"ה וגאל את ישראל בניסים, באותות ובמופתים, וקידשם ונתן להם תורה ומצוות ועילם על כל האומות... ידעו הכל שכל העולם בזכותן של ישראל.

ומנין שנמשלו ישראל בחיטים ? דכתיב: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים. מה החיטים הללו עולה מהם הרדיה, עולה מהם קמח, עולה מהם סולת. כך ישראל תרומה לעולם, דכתיב ^[18] : קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, וזרע לוי תרומה לישראל, דכתיב: ^[19] : בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי, וזרע אהרן תרומה לזרע לוי, דכתיב ^[20] : וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים."

בסיפא של המדרש יש חיבור בין שני משלים. מצד אחד מדובר על חיטים, קמח וסולת, ולכאורה הנמשל הם כלל ישראל, לויים וכהנים, ובהמשך יש שימוש במושג "תרומה": ישראל תרומה לעולם, לוי תרומה לישראל, ואהרן תרומה לזרע לוי, ובחיבור שני הענינים; ישראל בעמים הם חיטים לעומת קש ותבן, והכהנים בישראל הם בבחינת סולת משובחת לעומת חיטים וקמח רגיל.

הבדלה זו לפי אבודרהם ^[21] באה לידי ביטוי בברכת ההבדלה הנאמרת ביום טוב: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ." זה לשונו: "ושאל רבנו אפרים למה נהגו העם לומר... הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך אחר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת שאין זה מעין חתימה לא מעין פתיחה. והשיב ר"ת... והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך הם שתי הבדלות. בין כהנים ללויים, שנאמר: בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן לקדשו קדש קדשים, והבדלה בין לויים לישראל, שנאמר: בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי."

בגדי כהונה[עריכה]

ערך מורחב - בגדי כהונה

אלו הם הבגדים שהכהנים חייבים ללבוש בשעת עבודתם בבית המקדש.

בגדי כהן הדיוט הם ארבעה, ואלו הם לפי סדר לבישתם: מכנסיים, כתונת, אבנט, מגבעת.

בגדי כהן גדול בכל ימות השנה, הנקראים בגדי זהב, הם שמונה, ואלו הם לפי סדר לבישתם: מכנסיים, כתונת, אבנט, מעיל, אפוד, חושן, מצנפת, ציץ. בגדי כהן גדול ביום הכיפורים, הנקראים בגדי לבן, שלובש קודם כניסתו לקודש הקודשים, הם ארבעה, ואלו הם לפי סדר לבישתם: מכנסיים, כתונת, אבנט, מצנפת.

הרמב"ם מבאר ^[22] ומוסיף פרטים על שלושה מינים של הבגדים:

1. בִּגְדֵי כּוֹהֵן הִדְיוֹט - הֶם אַרְבָּעָה כֵּלִים, כֻּתֹּנֶת וּמִכְנָסַיִם וְאַבְנֵט וּמִגְבַּעַת: וְאַרְבַּעְתָּן שֶׁלְּ פִשְׁתָּן, לְבָנִים, וְחוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה; וְהָאַבְנֵט לְבַדּוֹ, רָקוּם בְּצֶמֶר.
2. בִּגְדֵי זָהָב - הֶן בִּגְדֵי כּוֹהֵן גָּדוֹל, וְהֶם שְׁמוֹנָה כֵּלִים: הָאַרְבָּעָה שֶׁלְּכָל כּוֹהֵן, וּמְעִיל וְאֵפוֹד וְחֹשֶׁן וְצִיץ. וְאַבְנֵטוֹ שֶׁלְּכוֹהֵן גָּדוֹל--מַעֲשֵׂה רוֹקֵם הוּא, וְאֵינוּ דּוֹמֶה בְּמַעֲשָׂיו לְאַבְנֵט כּוֹהֵן הִדְיוֹט. וּמִצְנֶפֶת הָאֲמוּרָה בְּאַהֲרוֹן, הִיא הַמִּגְבַּעַת הָאֲמוּרָה בְּבָנָיו, אֵלָא שֶׁכּוֹהֵן גָּדוֹל צוֹנֵף בָּהּ כְּמוֹ שֶׁלּוֹפֵף עַל הַשֶּׁבֶר, וּבָנָיו צוֹנְפִין בָּהּ כְּכוֹבַע; וּלְפִיכָּךְ נִקְרֵאת מִגְבַּעַת.
3. בִּגְדֵי לָבָן - הֶם אַרְבָּעָה כֵּלִים שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ בָּהֶן כּוֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כֻּתֹּנֶת וּמִכְנָסַיִם וְאַבְנֵט וּמִצְנֶפֶת. וְאַרְבַּעְתָּן לְבָנִים; וְחוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, וּמִן הַפִּשְׁתָּן לְבַדּוֹ הֶם. וּשְׁתֵּי כֻּתֳּנוֹת אֲחֵרוֹת הָיוּ לוֹ לְכוֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים: אַחַת לוֹבְשָׁהּ בַּשַּׁחַר, וְאַחַת בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּשְׁתֵּיהֶם בִּשְׁלוֹשִׁים מָנֶה מִשֶּׁלְּהֶקְדֵּשׁ. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ, וּמַקְדִּישׁ הַתּוֹסֶפֶת; וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה בָּהּ הַכֻּתֹּנֶת.

הרמב"ם מפרט גם סדר לבישת הבגדים ומבאר מה ילבש לפי הסדר:" לוֹבֵשׁ הַמִּכְנָסַיִם תְּחִלָּה, וְחוֹגֵר אֶת הַמִּכְנָסַיִם לְמַעְלָה מִטַּבּוּרוֹ מֵעַל מָתְנָיו; וְאַחַר כָּךְ לוֹבֵשׁ הַכֻּתֹּנֶת, וְאַחַר כָּךְ חוֹגֵר אֶת הָאַבְנֵט כְּנֶגֶד אֲצִילֵי יָדָיו, וּמַקִּיפוֹ כֶּרֶךְ עַל כֶּרֶךְ עַד שֶׁגּוֹמֵר, וְקוֹשֵׁר... וְאַחַר כָּךְ צוֹנֵף בַּמִּצְנֶפֶת כְּמִין כּוֹבַע.

וכן, מי שפוגע בסדרי הלבוש נקבע דינו כאמור:"כְּשֵׁם שֶׁמְּחֻסַּר בְּגָדִים חַיָּב מִיתָה וּפוֹסֵל הָעֲבוֹדָה, כָּךְ הַיָּתֵר בְּגָדִים: כְּגוֹן שֶׁלָּבַשׁ שְׁתֵּי כֻּתֳּנוֹת אוֹ שְׁנֵי אַבְנֵטִים, אוֹ כּוֹהֵן הִדְיוֹט שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי כּוֹהֵן גָּדוֹל וְעָבַד--הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל הָעֲבוֹדָה, וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.

חשן משפט[עריכה]

ערך מורחב - חשן משפט

חשֶׁן מִשְׁפָּט היה על האֵפֹד, אחד משמונת הבגדים שנהג ללבוש הכהן הגדול בבואו אל משכן אוהל מועד ולבית המקדש. החושןהיה עשוי: זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר. צורתו הייתה רבוע: זרת אורכו וזרת רוחבו. היו בו ארבע טורים של אבנים:( ספר שמות, כ"ח, ט"ו-ל')

1. אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:
2. וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם:
3. וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:
4. וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֶה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם:

על האבנים היו חקוקים שמות בני ישראל, שמות האבות וצמד המילים "שבטי ישרון".

החשן משפט נישא על ידי אהרון הכהן ולאחריו על-ידי הכהנים הגדולים בעת עבודתם הקדושה. וכך מתואר תפקידו : "וְנָשָׂא ... (את) ְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה' תָּמִיד.וְנָתַתָּ אֶל-חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

התמונות כולן מ"ויקישיתוף". שם הצלם מופיע מתחת לכל תמונה, המופיע בהקטנה לעיל

אבני "חשן משפט" - שמות שבטי ישראל שהיה על מְפֻתָּ‏ח עליהם,יחד עם השמות "אברהם", "יצחק", "יעקב" ו"שבטי ישרון" - ‏ושמם המשוער של האבנים
ר א ו ב ן - א (מתוך אברהם)	ש מ ע ו ן - ב (מתוך אברהם)	ל ו י - רהם (מתוך אברהם)

שאר האבנים באתר ופרטים נוספים עליהם בערך חשן משפט.

האם הקב"ה לא זוכר את שמות בני ישראל?[עריכה]

בבגדי הכהן הגדול מציינים פעמיים את שמות בני ישראל- על כתפות האפוד, ועל אבני החושן. בשתי הפעמיים, התורה מסבירה ששמות בני ישראל החרותים על האבנים "יזכירו" לה' את שמות בני ישראל. השאלה המתבקשת מקריאת הפסוקים היא- מדוע יש צורך להזכיר את שמות בני ישראל פעמיים, האם פעם אחת לא תספיק?

נראה, שניתן לתרץ את הדברים על ידי עיון בכל אחת מכתיבת שמות השבטים. בכתפות האפוד, מדובר בשתי אבני שוהם המצויות על כתפי הכהן הגדול כך שבכל אבן חרוטות חצי משמות בני ישראל. כתיבת השמות באופן הזה מרמזת על שוויון בין השבטים ועל אחדות, כאשר כל השמות מרוכזים יחדיו על אותן שתי אבנים זהות. מאידך, השמות המופיעים על החושן מבטאים את הגיוון הקיים בעם כאשר לכל שבט קיימת האבן המיוחדת לו.

הזיכרון הכפול, מרמז על כך שישנם שני גוונים בעם- הצד המאחד בין כל השבטים, והצד המיוחד שבכל שבט. כאשר כתפות האפוד, המראות את שלמות העם, מחוברות אל הגיוון הקיים באבני החושן- יכול העם להיזכר לטובה לפני ה'. וכל כך חשוב הוא החיבור בין הגיוון והאחדות, שישנו איסור מיוחד בתורה להפרידם – "ולא יזח החושן מעל האפוד".

שמן המשחה[עריכה]

ערך מורחב - שמן המשחה במשכן

בפרשתנו שמן המשחה נזכרת פעמים אחדות:

1. אַהֲרֹן ...וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ - משה רבינו נצטווה "וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם" ^[23] . רש"י מבאר: ומשחת אותם - "... בשמן המשחה"
2. עבור אהרן הכוהן יש תוספת :"וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ" ^[24]. ראב"ע מפרש על ראשו - "על ראש אהרן לבדו, כי הוא הכהן המשיח. והנה זה היה לפני שומו המצנפת על ראשו, כי על הראש יצוק לבדו. וכתוב: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. הרמב"ן חולק עליו:"ואיננו נכון בעיני" שלבי הפעולה היו:וישם את המצנפת על ראשו וגו' ^[25] , ואח"כ אמר וייקח את שמן המשחה וימשח את המשכן וגו' (י'), ואח"כ ויצק משמן המשחה על ראש אהרן (י"ב). אבל הנכון "שהייתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן. ואם הייתה המשיחה בכל הראש כדברי רש"י, תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית:"
3. וגם את המזבח ושאר כלי המשכן יש למשוח כפי שנאמר:"עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" ^[26] ובפרשת כי תשא מובא כי המשיחה היא על כל כלי המשכן, כפי שנאמר:"וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. כז וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמְּנֹרָה וְאֶת-כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: כח וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַכִּיֹּר וְאֶת-כַּנּוֹ^[27] .

זכריה דורי בדף שבועי לפרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן מרחיב בנושא שמן המשחה ומפרט את דרך הכנתו. והוא מוסיף:

"מלבד ייעודם לקדש אנשים וכלים לעבודתם, נתפסו סממני שמן המשחה והקטורת (הנזכרת יחד עמו במקומות רבים) כסמלים:

1. סמלי תחושות - וזאת התרומה... בשמים לשמן המשחה זה החוטם ולקטורת הסמים זה הפה והחיך כשם שהאש מעלה ריח הקטורת כך החיך טועם את הטעמים ^[28] .
2. זיכרון ריח – מבניין לגלות ולגאולה - בשמים לשמן המשחה - כדי שיהיה ריחן נודף לעתיד לבוא שנאמר ^[29] : "וריח לו כלבנון" ולקטרת הסמים - כדי שיזכו לעלות מן המדבר דכתיב ^[30] : "מִי זֹאת עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹרוּלְבוֹנָה" ^[31]
3. ברכת שמים על הארץ להניב תנובה - בשמים לשמן המשחה - זה הטל שהוא יורד ומבשל את הפירות. ולקטורת הסמים - אלו הגשמים ( ז).

מזבח הקטורת[עריכה]

ערך מורחב - מזבח הקטורת

מיקום ציווי הקמת מזבח הזהב[עריכה]

בפרשיות תרומה- תצוה מובא סדר ציווי בניית כלי המשכן. הסדר המופיע בפרשיות הוא במבט מבפנים אל החוץ, כך שבתחילת פרשת תרומה מצווה משה על עשיית הכלים הפנימיים כארון והמנורה, ובסופה מתוארת צורת החצר. ציווי עשיית מזבח הזהב מופיע רק בסוף בפרשת תצוה, לאחר הציווים על בגדי הכהונה והקדשת הכהנים. הראשונים מקשים לפי סדר זה, מדוע הציווי על הקמת מזבח הזהב נכתב רק בסוף פרשת תצוה, ולא במקומו הטבעי ליד ציווי הארון והמנורה בתחילת פרשת תרומה? שאלה זו מתחזקת נוכח העובדה שבפרשת ויקהל, כאשר התורה מתארת את בניית מזבח הזהב, הוא מופיע במקומו בין הכלים הפנימיים, ולא מובן מדוע הסדר משתנה בין הפרשיות?

הרמב"ן^[32] מפרש שהתורה רצתה להצמיד את ציווי מזבח הזהב לפסוק המסיים את ציווי מלאכת המשכן- "ונקדש בכבודי.. ושכנתי בתוך בני ישראל" (שמות כט, מג-מה . לדבריו, הצמדת הציווי נועד לקשר את מזבח הקטורת למות נדב ואביהו ולרמוז למשה על כך שהקטורת יכולה למנוע את המגיפה.

מזבח הקטורת איננו נדרש להשראת שכינה- הסבר הפוך ניתן בדברי הספורנו^[33] המסביר כי מזבח הזהב הועבר לסוף הפרשה מכיוון שאיננו חלק מהשראת השכינה במשכן. בניגוד לשאר כלי המשכן שעניין עבודתם הוא השראת שכינה בעם ישראל, העבודה במזבח הזהב היא לכבד את הקב"ה ולשחר פניו בקטורת שחרית. גישה זו קיימת גם בדברי הרמב"ם ^[34] המסביר שמטרת מזבח הקטורת היתה להפיץ ריח טוב במקדש ^[35]

המשך חכמה ממשיך כיוון זה מדברי הגמרא ^[36]"מזבח קטורת שנעקר מקטירים קטורת במקומו". מדברי הגמרא עולה שבניגוד לשאר כלי המשכן שבלעדיהם לא ניתן להמשיך בעבודה הקבועה, מזבח הקטורת איננו נדרש להשראת השכינה.

הכלי המובחר, והכל הולך אחר החיתום- צרור המור, לר' אברהם סבע, מפרש כי התורה בחרה לסיים את ציווי עשיית הכלים במזבח הזהב משום שהוא הכלי המובחר ביותר ו"הכל הולך אחר החיתום" ^[37]. לדבריו, מעלת מזבח הזהב היא בכך שמקשר את העולמות העליונים לתחתונים ולכן נקראת הקטורת בשמה משום קטר- קשר בין העולמות. לפי הבנה זו, הוא מסביר שרק ביום הכיפורים מזים על מזבח הזהב משום כבודו שיכול לקשר הכל.

עניינו של המזבח[עריכה]

בסוף הפרשה מצווים בני-ישראל על הקמת מזבח הקטורת וכך נאמר במקרא:"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" ^[38]. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת-גן בבעלון שהת ושבתו מונה שני פסוקים, אשר מעוררים ענין:

1. "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (ו') - מה הקשר בין מקום הפנימי של ארון העדות בקודש הקודשים, למיקןם המזבח שהיה מוצב מחוצה לו.
2. "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַה'" (י'). דם הפר והשעיר של יום הכיפורים - המובא אל קודש הקודשים והמוזה גם על הפרוכת - מוזה גם על מזבח הקטורת.

והרב מבאר, ההזאות על מזבח הקטורת ובקודש הקדשים באות מקרבנות מיוחדים, שאינם באים על כל חטא אלא כדי לכפר על טומאת מקדש וקודשיו. התורה מבחינה חטאים אלו משאר עוונותיהם של ישראל, וקובעת להם קרבנות מיוחדים הבאים בעתות רצון מיוחדות. זאת מכיוון שהבדל גדול יש בין החוטא במדינה לבין החוטא בהיכלו של מלך.

במרכז כפרת הטומאה הזו עומד מזבח הקטורת. בקודש הוא ניצב, אך הוא קשור קשר הדוק אל הנעשה בנקודה הפנימית ביותר של קודש הקודשים - מקום הקשר הפנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. קטורת, בארמית, משמעה קשר (קוטרא). הטהרה שהוא פועל בכפרתו מבררת את טהרתה העצמית של כנסת ישראל, בת זוגו הראויה של הקב"ה, ומלמדת שכל הטומאות שדבקו בה הן חיצוניות בלבד, כדברי הכלה בשיר השירים: "אל תראוני שאני שחרחרת, ששזפתני השמש".

ומסכם: "אם כן, מזבח הקטורת מחבר את הבית להיות אחד. אחת בשנה הוא מכפר על כל חולשותינו ועוקר אותן משורשן, כשבכך הוא שב ומלמד על שייכותנו לבית קודשי הקודשים, על סוד עמידתנו כבת זוג לפניו - "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה".

שבת זכור[עריכה]

ערך מורחב - שבת זכור

בשבת פרשת זכור, החלה במקרים רבים בשבת פרשת תצוה, אנו מוציאים שני ספרי תורה, בראשון אנו קוראים את פרשת השבוע – תְּצַוֶּה, ובשני אנו מפטירין (כלומר "מקנחים") בקריאה של פרשת זָכוֹר - "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". הקריאה בפרשת זָכוֹר נחשבת למצווה מדאורייתא (מהתורה), שלא כמו הקריאה בפרשת השבוע (הקריאה השבועית השוטפת), שהיא מדברי חכמים. העיתוי לקריאתה בציבור של פרשת זָכוֹר, נקבע לשבת שלפני חג הפורים, בשל מזימתו של המן שהוא מזרע עֲמָלֵק, להשמיד את עם ישראל, מזימה שבאה לידי ביטוי בגזירה מלכותית, בחותמו של אחשוורוש. ומה כבר עשה עֲמָלֵק לעם ישראל, שמחייב אותנו לזכרו ולהזכירו בקריאה בציבור ? התשובה ניתנת מייד בפסוק הבא, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים:".

קישורים חיצוניים[עריכה]

• טקסט פרשת תצוה באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת תצוה מתוך אתר ישיבה

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע

הערות שוליים[עריכה]