פרשת צו

פרשת צו היא הפרשה השנייה של ספר ויקרא.

מתי נאמרה

אחת השאלות שהפוסקים עוסקים בה היא מתי נאמרה. שכן, בסיום ספר שמות נאמר כי ביום א' ניסן נחנך משכן אוהל מועד והאמור בפרשת צו קדם לחנוכת המשכן.

הרמב"ן סבור שכל המסופר בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" נאמר ונעשה מן היום הראשון למילואים, שהוא כ"ג באדר. מתעורר השאלה לעיל, על הדברים המפורשים : "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּנָה הַשֵּנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן"שמות מ', י"ז, שממנו משמע שהתורה מתארת כבר בספר שמות אירועים מאוחרים מאלה שנזכרו בספר ויקרא ?

יונה בר מעוז, במאמרו מוקדם שהוא מאוחר בדף לפרשת השבוע לפרשת צו ושבת הגדול, תשס"ט, בדף שבועי של אוניברסיאת בר אילן מציג את פתרונו של הרמב"ן לשאלה. כדי לפתור בעיה זאת נאלץ רמב"ן לפרש שם שמפסוק י"ז ועד סוף הפרק מצוינת רק מטרת התהליך שתחילתו בכ"ג באדר, ואין נזכרים שם מעשים שנעשו באותה עת:

"ויהי בחדש הראשון באחד לחדש – על דעת רבותינו (ראו תנח' פקודי יא), הזכיר הכתוב שהוקם המשכן – לעמוד כן באחד לחדש הראשון, כאשר צוה (שמ' מ:ב), ואמר "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (להלן, יח) – לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו, שהוא עשרים ושלשה באדר (ראו ספרי במדבר מד). ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו, ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית: "קח את אהרן", כמו שמפורש בפרשת 'צו' (ח:ב). והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה, כמו שנאמר "וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו" (שם, ט). על כן פירוש "וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם" (להלן כג), "ויעל הנרות" (להלן כה) – כי עשה כן בזמנם, אחרי המשיחה; והנה הם כטעם: לעשות כן (ההדגשה שלי י' ב"מ)".

אם כן, לפי פירושו עלינו להבין שפסוקי סוף ספר שמות אומרים שהקמת המשכן בכ"ג באדר נועדה להסתיים בכל הפעולות שנזכרות שם, ובירידת הענן על האוהל והשכנת כבוד ה' במשכן כפי שאכן אירע לאחר מכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם" (ויק' ט:כג), שכן ירידת הענן בשמות מ:לד היא עתידית לפי דבריו: "ויכס הענן את אהל מועד וגו' – יאמר, כי הענן יכסה (ההדגשה שלי) את האהל מכל צד, והוא מכוסה וטמון בו".

השבת הגדול

לעיתים הפרשה היא נקראת בשבת הגדול. [עלונים#שבת בשבתו|שבת בשבתו של צעירי חב"ד]] כתב עך כך.

השבת שלפני חג־הפסח מכונה 'השבתהגדול'. הטעם העיקרי לכך, שביום הזה התחולל במצרים נס גדול: ביום זה נצטווה עם־ישראל לקחת כבש ולשמרו בבית עד שחיטתו בערב פסח. לשכניהם המצרים סיפרו בני־ישראל שהם עומדים להקריב את השה לה', כדי שהקב"ה יהרוג את בכורי מצרים. שמעו זאת בכורי מצרים ותבעו מאבותיהם לשחרר את ישראל, וכאשר סירבו – לחמו נגדם והרגו רבים מהם. על כך נאמר: "למכה מצרים בבכוריהם". באותה שנה חל י' בניסן בשבת, ולכן אנו מציינים זאת מדי שנה בשנה בשבת שלפני הפסח.

השבת הזאת נותנת כוח ליהודי גם בזמן הגלות. אף־על־פי שעדיין ישראל שרויים בגלות, בחושך כפול ומכופל (בדוגמת מצבם של בני־ישראל בי' בניסן שלפני הגאולה), ניתן ליהודי הכוח לעבוד את ה' בכל עוז, ולהשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי, עד שהוא מצליח להשפיע גם על אומות־העולם, שאף הן יסייעו לעם־ישראל, ועד ש'בכוריהן', המסמלים את תוקפן ועוצמתן, תובעים בתוקף את טובת ישראל. ^[1]

מה רע בחמץ

חנן חסן בעלונו לפרשת השבוע "צוהר תעשה לתיבה".עוסק בנושא מעניין : וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ... – מה כל כך נורא בלראות חָמֵץ ?. בפרשת צו נאמר "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת ... עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו". אנו אומרים זאת בשעה שבכל בית בישראל עוסקים בהיערכות לקראת חג הפסח, ריכוז החמץ, בדיקתו ועד לשריפתו ולביעורו. התורה מנמקת לנו מדוע עלינו לאכול מצות בפסח (ביום הראשון לפחות), "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...".

באשר לחמץ, מצויה רק אזהרה חמורה, ועונש חמור בצידה "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל". אך האיסור אינו מתייחס לאכילה בלבד, אלא התורה מוסיפה עוד שני איסורים : הראשון - "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ ...בְּכָל גְּבֻלֶךָ", והשני – האיסור להחזיק ברשותנו חמץ, אף אם הוא טמון ומוסתר, "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם". ציוויים אלה מעוררים אצלנו את האסוציאציה של "לתפוס מרחק" ממשהו מסוכן, כאילו מדובר בחומר בעל קרינה חזקה העלולה לגרום לעיוורון (וְלֹא יֵרָאֶה), ואולי מדובר בחומר "רדיואקטיבי", שגם הסתרתו בכספת, אין בה כדי להועיל (לֹא יִמָּצֵא).

שואל חסן: אם אכן החמץ הוא מאכל מסוכן ופוגעני, מדוע ששים אנו במוצאי חג הפסח לשוב ולאכול ממנו עד הפסח הבא ? האם השתנה דבר מה במרכיביו או במתכונת אפייתו, מאז ביערנו אותו בערב הפסח ?! ויש מקום לבדוק מחדש את הרגלי האכילה שלנו, ולענות בכנות על השאלה, מה עדיף לאכול ברוב ימות השנה, האם חמץ, כפי שאנו נוהגים או שמא נכון לעבור למצה ? ערכו הרוחני של מי מהשניים גבוה יותר, של המצה או של החמץ ?

יתר עך כן, אם החמץ הוא כה מגונה, חלילה ? הרי בפרשתנו אנו רואים שקורבן תודה מובא אל המקדש גם עם חלות חמץ ? נביא להלן מספר דוגמאות המראות על יתרונו של הלחם בכלל, על שאר המאכלים, ושל לחם החמץ בפרט, על המצה.

התורה נמשלה ללחם, המשמש מרכיב מזון עיקרי, כפי שמבקש הקב"ה מעם ישראל "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי". כאשר מונחים בפני האדם כמה מאכלים שבכוונתו לטעום מהם, קובעת ההלכה סדר קדימות לברכה ראשונה, על פי חשיבותו של המאכל. ברכת הפת קודמת לכל שאר הברכות, מה שמורה על חשיבותו הגדולה, ומי שברך על הלחם, אף פטור מלברך על כל שאר המאכלים. הברכה שאנו מברכים לפני אכילת לחם חמץ, היא "המוציא לחם מן הארץ". אך כאשר מדובר במצה, הנאכלת שלא בפסח, יש הפוסקים שהיא אינה נחשבת כלחם, וברכתה "בורא מיני מזונות", הפחותה בחשיבותה. הברכה היחידה, בה אנו מצווים ישירות מהתורה, היא ברכת המזון, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". לדעת כל הפוסקים, די באכילה של כזית לחם חמץ (27 גרם), כדי לחייב את האוכל בברכת המזון. לעומת זאת, כאשר מדובר במצה, שלא בפסח, יש פוסקים הקובעים שאין לברך ברכת המזון. ובכלל, מעצם העובדה שכאשר מוזכר 'לחם' סתם, הכוונה היא לחמץ, אלא אם כן נאמר אחרת, יוצא שלחם החמץ הוא "פאר המזונות", דבר המחריף את השאלה באשר לייחס לו הוא זוכה בפסח.

את הפתרון הוא מציע תוך השוואה למצוות ארבעה מינים בחג הסוכות . אחד מהם הוא "ענף עץ עבות", ענף הדס "משולש", שכנגד כל עלה בענף יוצאים עוד שני עלים משני צידיו, וכך העלים מכסים ומסתירים על הענף. אך במציאות רבים מההדסים אינם משולשים, אלא הדסים "שוטים", שסטו ואיבדו עם הזמן תכונה זו והפכו להיות "זוגיים" בלבד. תיקונו של הדס שוטה, נעשה ע"י שריפתו של הגזע על הענפים היוצאים ממנו, כדי להחזיר לתחייה את המנגנון המקורי השמור בשורשו (לפעמים נדרשת חזרה על התהליך ), ואז שב ההדס והופך להיות "משולש".

נשוב עתה אל החמץ, הרצוי והמבורך ברוב ימות השנה, והמייצג את הדעת שבאדם. לפי המדרש, עץ הדעת חיטה היה, והיה העץ מיתמר ופריו היה בגדר גלוסקאות (חלות ועוגות אפויות). מקובל גם שאין התינוק מדבר עד שאוכל פת (חטה=כ"ב, כמספר האותיות באלפבית, מהן נבנות כל המילים). אלא שבעקבות חטא עץ הדעת הפכה החיטה מעץ, לצמח חד שנתי נמוך, והחטא גרם גם לליקויים בפוטנציה, שעלולים לבוא לידי ביטוי לאורך הזמן. באמצעות מנגנון החימוץ זוכה אדם לפוריות רוחנית ומשיג תוצאות, הבנות וחידושים ובכך הוא מקיים את רצון הבורא יתברך, של "פְּרוּ וּרְבוּ" גם בתחום התורה. אלא שתהליך ההחמצה וההתנפחות עלול להוליד אצל האדם רגש של גאווה. הוא מייחס את כל ההצלחה שלו לעצמו,ובכך הוא כמו חומץ וגוזל את הקב"ה. כמו הבצק, הוא יושב על זרי הדפנה, מתלהב ונהנה מעצמו, מתנפח ותופש מקום לא לו, ומחמיץ את ההזדמנויות לעשות שימוש נכון במה שהקב"ה מזמן לו. מנגנון החימוץ המשתבש והולך, פוגם עם הזמן בניקיון התוצרים, ומתחילים להופיע סיגים. לפיכך דרוש "טיפול תקופתי מונע". פעם בשנה עלינו לפעול לניקוי ולטיהור של המנגנון. אנו חייבים לאמץ "דיאטה", באמצעותה אנו מבערים את החמץ. אנו ואוכלים מַצָּה המייצגת את השורש, את המקור\המיצוי ללא כל תוספות שהן. הדבר ניכר באות ה' שנוספה למצה (במקום האות ח' של החמץ שנשמטה). ומסביר האר"י הקדוש שהאות ה' בנויה בעצם מצירוף של האותיות ד' י', דהיינו היכולת לומר "די" להתנפחות, להצטמצם ולהצטנע. להכיר בכך שאיני אלא שליח של הקב"ה, והכל מאיתו. לכן המצה קרויה על דרך פנימיות, "מיכלא דאסותא", דהיינו מאכל הרפואה. המצה קרויה גם "מיכלא דמהימנותא" - מאכל האמונה, מכיוון שאינו מייחס כל יכולת פרטית או עצמית לגילויים ולחידושים, אלא מייחס אותם לקב"ה בגדר "בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", שברור שהם באו מאיתו והוא זה שפקח את עינינו לראותם. ולאחר שבוע של תיקון לאחר שהמנגנון שופץ וסולקו כל הגרורות, ניתן לשוב ולעשות שימוש נכון בחמץ המפרה, מצד הקדושה ועל דרך החיוב.

מתת ומלקוח כוהני

בפרשתנו נאמר:" "...הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" ועוד "...עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" ויקרא ז', ז'-ח'"...לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" ויקרא ז', י"ד ועוד פעמייםב פרשה אחרת "...לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה" "...איש אשר יתן לכהן לו יהיה"במדבר ה', ט'-י'

הרב ישראל רוזן ב[[עלונים# שבת בשבתו|שבת בשבתו] דן בנושא:מתת ומלקוח כהן. הפרשה עוסקת בציווי הקרבנות. בצד המסר העיקרי שהם "אשה ריח ניחוח לה'" אנו מוצאים פסוקים רבים המגדלים את מעמד הכוהנים ומעניקים להם חלקים נכבדים מן הקרבן ומתנות כהונה נוספות. שלש פעמים מצינו בפרשתנו את הביטוי "לו יהיה", המדגיש את בעלותו המוחלטת של הכהן על מה שקיבל, ופעמיים נוספות בפרשת נשא, כמצוטט לעיל.

אכן, בקלות ניתן לסטות מן האמת וליחֵס לכוהנים מעמד-על אשר בגינו הם זכאים לשפע תרומות ומעשרות, מתנות ומנחות. 'תרבות' שלימה התפתחה, בכל הדורות ובכל הדתות, לפיה צריך לשלם לכוהן עבור ברכותיו, ובשל היותו חוליה מקשרת אל הקודש ואל העולמות העליונים. והתשלום, בל נטעה - "לו יהיה", "לו" בוא"ו רבתי; יש לכאורה תמורה לברכה שאינה שורה על פחות משווה פרוטה.

הדוגמא התנ"כית המוחצת היא פרשת עלי ובניו שמואל א א'-ב', א שתחילתה תפילה זכה ("ותפלל על ה' ובכה תבכה") של חנה העקרה, המשכה בברכת הכהן הגדול ה"שומר את פיה" ומנדב ברכה: "ואלקי ישראל יתן את ש(א)לתך". ומיד מגיע השלב הבא: קם דור המשך לקריירה הכוהנית בדמותם של בני עלי בני בליעל. הללו תובעים במצח נחושה נתחי בשר, "כל אשר יעלה המזלג", ומבצעים עוולות נוראות בצל הקודש, כולל עסקי נשים (לפי פשוטו של מקרא).

עלי ובניו הם לפחות כוהנים מיוחסים, גזעיים, בני אהרן. והנה מצינו בתנ"ך פרשה נוספת המתארת בסגנון גרוטסקי (הומור בתנ"ך! יזם שהחליט להתפרנס ממכירת ברכות. הוא השקיע בפרוייקט "אלף ומאה כסף", ואף שכר 'כהן' מפליא לעשות - "נער לוי" מזדמן, עובר אורח תמים ששיתף פעולה עם המפעיל המתוחכם. ו...צלחה דרכו! קומץ "אנשי חיל" שהתעניינו "התצלח דרכנו" זכו לברכת הכהן המדומה: "לכו לשלום נוכח ה' דרככם", וכך היה! ההצלחה האירה פנים, ואולי באמת הנער המשוטט ניחון בתכונות אלטרנטיביות? בהמשך הסיפור גדוד שלם ("שש מאות איש חגור כלי מלחמה") מגיע לקבל ברכה. הם כה נלהבים (או מתוחכמים?) עד שהם...חוטפים אותו, כולאים אותו, ודורשים לנצל את סגולותיו השמיימיות בתנאים ובנסיבות הנוחים להם. הוא מיכה בעל התרפים ובכהן-הלוישופטים י"ח, א