פרשת וירא
|
|
פרשת וירא היא הפרשה הרביעית של ספר בראשית. היא נקראת על שם המילה הראשונה של הפרשה: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם"(ספר בראשית, י"ח,א'). אל אברהם מגיעים שלשה "אנשים", שהם מלאכים. יש להם שליחויות אשר ישלימו אותן במרוצת הפרשה:
- לבשר לשרה על הריונה.
- להפוך את ערי סדום.
- לרפא את אברהם ולאחר מכן, לחלץ את לוט מסדום.
שהרי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות.(רש"י)
לקראת סוף הפרשה, אברהם נאלץ להתיישב בארץ פלישתים, לכרות ברית עם אבימלך מלך גרר ול"אחר הדברים האלה" הוא עומד בנסיון הגדול מכולם - עקידת יצחק.
הפרשה מקיפה 36 שנה מחיי אברהם: משנת 2048 לבריאת העולם, מועד הולדת יצחק, כאשר הוא היה בן 100 שנה עד עקידת יצחק בנו בהיותו "בן ל"ז שנים".
תוכן הפרשה
ניתן לחלק את הפרשה לשבעה חלקים, כמספר הקרואים לתורה בשבת:
- ביקור המלאכים באהל אברהם - מתן הבשורה:"וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ"(י"ח,י'). בכך תתממש ההבטחה האלוקית:"וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ"(י"ח).
- הנסיון להציל את סדום - אמנם :"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד"(כ') ובכל זאת אברהם אבינו מנסה להציל את תושבי הערים בטענה:" חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ--הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (כ"ה).
- חילוץ משפחת לוט - המלאכים מנסים להוציא את לוט מסדום אך :"טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם"(י"ט,ד'-ה') והתוצאה, מוכרת לכל עד היום הזה:"וַה', הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת ה' מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. (כ"ד).
- התאוששות - החיים נמשכים: ללוט נולדו:מואב ובן-עמי הוא אבי בני עמון. אברהם מתיישב בגרר ולאחר התכתשות עם המלך הוא משלים ומיסב עימו לסעודה :"וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן, לְאַבְרָהָם; וַיָּשֶׁב לוֹ, אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב" (כ',י"ד)
- "וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר, וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" - יצחק אבינו נולד. זו הפרשה הנקראת בראש השנה במועד שבו אנו אומרים בתפילותינו: "צאצאיה כן פקד לטוב היום"[1]. ישמעאל מורחק מיצחק אך גם לו צפוי גורל מיוחד והקב"ה מבטיח לו:" כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ... וַיְהִי אֱלֹקים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל, וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן, וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.(י"ח-כ"א).
- ברית עם אבימלך - ברית אשר תשפיע על עתיד יחסו של עם ישראל לפלישתים:"וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם הָאָרֶץ, אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (כ"ג). אברהם מתיישב בבאר שבע ונוטה בה אשל "רב ושמואל, חד אמר: פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה.וחד אמר: פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות" (רש"י)
- עקידת יצחק - אף היא פרשה הנקראת בראש השנה ובאה לתת זכות לעם ישראל על הנסיון הקשה בו עמד אבי האומה "ה' יראה" כותב רש"י " עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה". ואברהם זוכה לברכה המסכמת:" וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-ה': כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי." (כ"ב,י"ז-י"ט). ורמז לבאות: "וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת-רִבְקָה; שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה, לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם."(כ"ג).
שאלת שלום לאשה
בפרשה מוצגת שאלה החשובה לעניני יום יום. נאמר בתחילתה " וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל" (י"ח,ט'). מבאר רש"י "ויאמרו אליו" - נקוד על אי"ו שבאליו (יש שתי נקודות על האותיות י' וו'). ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, מעאן למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש.
במסכת בבא מציעא נאמר : לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו... והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל ! - על ידי בעלה שאני".(פ"ז ע"א)
ואומר רש"י:"על ידי בעלה - לא שישאל לה לשלום, אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת ? ".
וכן אומרים התוספות (שם בד"ה על ידי): "היינו דוקא לשאול איה פלונית. אבל לשאול בשלומה - אפילו על ידי בעלה אסור כפי שמסופר באירוע המתואר בפרק "עשרה יוחסין" ([[מסכת קידושין]],ע',ב').
וכך הגמרא מספרת : [2]
אדם אחד בא לקנות בשר בבית המטבחים שבעיר פומבדיתא [3] . אמר להם הבו לי בשר !. אמרו לו: המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה את המשלוח עבור אדונו. כעס אותו איש ואמר מיהו יהודה בר שויסקאל ? וכינה אותו בביטוי גנאי "גרגרן". אדרבא שיבוא לקחת את הבשר לפני ?
הלכו ואמרו לרבי יהודה מה אמר עליו אותו אדם והוא נידה אותו, כדין המבזה תלמיד חכם. סיפרו לרבי יהודה שאותו אדם רגיל לבזות אנשים על ידי כך שהוא מכנה אותם "עבדים". הלך ואכריז עליו שגם הוא עבד ואסור להתחתן עימו.
האדם הנפגע זימן את רבי יהודה לדין בפני רב נחמן בנהרדעא. שלח לו, לעירו, לפומבדיתא כתב הזמנה לדין. הלך רבי יהודה לרב הונא להתיעץ עימו האם עליו ללכת לפני רב נחמן, כי מהדין הולכים לבי"ד באזור מגוריו של הנתבע והרי הוא לא גר בנהרדעא. שאל אותו: אלך או לא אלך ? אמר לו רב הונא: ללכת אתה לא צריך שכן אתה גדול ממנו בתורה ואינך כפוף לבית דינו של רבי נחמן. אבל, היות ורבי נחמן היה חתנו של הנשיא לך אליו.
בא אליו רבי יהודה ומצא את רבי נחמן עושה מעקה לגגו. הזכיר לו את אמרתו של רב הונא בר אידי: אמר שמואל, כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה ? הוא השיב לו. לאחר מכן הקשה קושיה נוספת ושוב השיב לו. וכך המשיכו בדיון עד שהוא הציע לו לשתות כוס יין.
אמר לו [רב נחמן לרב יהודה] ישתה מר אנבגא [כוס מחזיק רביעית, והיו רגילים לשתות בשחרית משקה הנקרא אספרגוס], אמר לו [רב יהודה לרב נחמן] וכי מכוער בעיניך לשון אספרגוס שקוראים חכמים או לשון אנפק שקוראים בני אדם? [רב יהודה התכוון לתפוס את רב נחמן בדבריו ולקנטרו, להודיעו שלא היה לו להינשא עליו להזמינו לפניו- רש"י] אמר לו [רב נחמן לרב יהודה] תבוא דונג [בתי] ותשקה אותנו, אמר לו [רב יהודה לרב נחמן] כך אמר שמואל- אין משתמשים באשה. קטנה היא! בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה. ...]
נשדר ליה מר שלמא לילתא (אשתו), א"ל, הכי אמר שמואל, קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח! (שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני) . א"ל, הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה. אמר ליה, הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל. שלחה ליה דביתהו, שרי ליה תגריה, דלא נישוויך כשאר עם הארץ (פטור אותו מלפניך זה לשון הגמרא לומר כשממהר לעשות בקשת האיש או דינו כדי להפטר ממנו:) ". היתה אשתו של רב נחמן אשה חזקה וקשה ולא רצתה שיתבזה (בעלה רב נחמן) מכל אחד. אשתו שהאזינה לדו שיח הציע לו לסיים את הויכוח, שהרי כל דבר שאתה אומר הוא סותר אותך.(וכך נחשפה דעתם בנושא שאנu עוסקים בו).
(בסופו של דבר הסתבר האדם שהתלונן על כך שכינו אותו עבד כי הדבר הוא בלתי אפשרי, שכן הוא צאצא של בית חשמונאי. אך דווקא תלונתו הביאה לזכירת האימרה ש"כל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי עבד הוא" שכן כל הצאצאים של בית המלוכה נהרגו. )
הרב מרדכי אליהו אשר שוחח בנושא זה מצטט : ואומר רש"י, אין שואלים בשלום אשה "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה". ואומרים התוספות (שם בד"ה אין שואלין):"והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה, היינו דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור".
וכתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ה):"אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור וכו'. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח". ועל כן, אסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם היתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה ד"ש בשמו. ומכאן אנו רואים כמה יש להזהר אפילו בביטוי קטן מעין זה.אבל אם היתה אשת חברו חולה או שהיתה מאושפזת בבית חולים, מותר לשאול את בעלה מה שלומה ואם יצאה מביה"ח וכדו'.
הרב מרדכי אליהו מספר "כי בדרך כלל, לאחר השיעור מתקבצות נשים בפתח בית הכנסת כדי שאברך אותן, ואם אעבור מולם ללא שאתייחס אליהן, יאמרו שהרב לא מתייחס לנשים, ולבסוף גם דברי הלכה לא ירצו לשמוע מפיו. ועל כן משום דרך ארץ אני עומד ומברך אותם ואת בני ביתם, מבלי להכיר אותן אלא בברכה כוללת."
מקור: הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א - מעלת הצניעות - "קול צופייך" - גיליון 333 אתר בית מדרש ישיבת בית אל
מהפכת סדום ועמורה
- ערך מורחב - מהפכת סדום ועמורה
מהפכת סדום ועמורה הוא אירוע מרשים, המתואר במקרא, מוזכר בדברי הימים וניתן להווכח בתוצאות שלו עד היום הזה באזור ים המלח. וכך הוא מתואר: "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת ה', מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה... וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן" (ספר בראשית, פרק י"ט, כ"ה - כ"ח).
נוסעים וחוקרים ניסו למצוא עדויות ארכיאולוגיות ל"מהפכה". מצפון לים המלח, בערבות מואב, במקום המשוער של שטים נמצאו תילים והיו ששיערו כי אלו ערי סדום. הצורות המיוחדות של גבעות חוואר הלשון, בייחוד בין עין גדי לבין מצדה הלהיבו את הדמיון והועלתה הסברה כי אלו המבנים של ערי סדום. מה שנותר מהאמור במקרא היא העיר צוער בדום ים המלח - מקום מקלטו של סדום ונציב המלח ליד הר סדום המכונה בשם "אשת לוט".
הבכי של הגר
הפרק העוסק בשילוח הגר עם בנה ישמעאל מעורר רגשות. האמנם יש מקום לגירוש אכזרי של האם על ידי אברהם אבינו ושרה אימנו. טו"ר רחל לבמור, דוקטורנטית במחלקה לתלמוד, מנסה לבחון את הנושא בשיחה לפרשת השבוע בשנת תשס"ח של אוניברסיטת בר-אילן. היא מבקשת לבחון את האירוע מנקודת ראות של אם. וכך הוא מתחיל: מצד אחד: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ"(כ"א,ט"ז) ומצד שני: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר". היא בוכה ואלוקים לא נענה לה, הוא שומע את הנער.
ואיך היא נהגה מקודם:" וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". היא זורקת את הילד לגורלו. כותבת לבמור "אנו שומעים על אי שמיעת האם את בכיו".היא אפילו מתרחקת ממנו "הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת". הגר מצטיירת כאיש אנוכית במידה חריפה מאין כמוהה. ישמעאל בוודאי לא אשם, גורלו המר היה שקבל טיפול מכזאת אם.
הקב"ה נותן לה הוראות ישירות:" קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ"(י"ח). קודם כל עליה לתפקד כמו אם ולהחזיק את בנה בידה. עד לרגע זה היא לא חיפשה מים והרי היא כבר הייתה מנוסה במציאת מים במדבר. בפעם הקודמת שהיא ברחה נאמר:"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר" (ט"ז,ו'). אחרי קבלת ההוראות:"וַיִּפְקַח א-לֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר". בהמשך אנו רואים את התוצאה, בן הזוכה ליחס כזה מאימו: ""וַיְהִי אֱ- לֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" - רק כך יוכל להתקיים.
מסכמת לבמור:"הסיפור על שתי האימהות הללו וגישותיהן השונות לילדיהן מגלם בעָצמה רבה את דברי רבי שמעון בן לוי: "אמר רבי שמעון בן לוי: כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים. כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב"." והיא משלימה בהערה:"מדרש שמואל, פרשה יח ד"ה (ד) ויחמול שאול. בפעולת שרה אמנו שלא רחמה על הגר ועל בנה היא הניחה את הבסיס לכך שבנה יצחק לא ייפול בחרב - הרי היא המאכלת. בפעולת הגר שהתאכזרה בהשלכת ילדה היא גרמה לכך שהצאצא שלה כמבוגר "יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בר' טז:יב)."
עקידת יצחק
- ערך מורחב - עקידת יצחק
עקידת יצחק הוא הנסיון החשוב ביותר בו עמד אברהם אבינו. לכן, הוא מוזכר בתפילות ישראל בתור זכות לצאצאיו: קוראים את הפרשה בראש השנה, תוקעים בשופר של איל כדי להזכירה ומזכירים אותה בברכת הזכרונות:"ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור" וכן בהזדמנויות נוספות.
העקידה הייתה "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". לפי המסורת במקום בו נמצאת אבן השתיה. לאחר ניסוי אברהם הוא זוכה להבטחה האלוקית על עתיד עם ישראל. הוא שב לחברון ולפי המפרשים, כאשר שרה אימנו שמעה מה שקרה "פרחה נשמתה". הפרשה לאחריה פרשת חיי שרה מספרת על מות שרה.
המבחן האחרון
אברהם אבינו עבר סדרת נסיונות שמטרתה להכשירו כאבי האומה היהודית. העם שהנהגתו וקיומו הוא על טבעי. הקב"ה אומר לאברהם הוא(בשפת יום-יום)-"אנא עמוד בנסיון זה כי אם לא יווכח שאין ממש בנאמנותך לי" לכאורה הדבר מובן מאליו: אברהם אבינו עבר תשעה נסיונות מפרכים שביניהם השלכת עצמו לתוך כבשן האש אצל נמרוד האם כל זה לא היה נחשב אלמלא עבר אברהם אבינו את נסיון העקידה ?
מסביר הרבי מלובאוויטש - ר' מנחם מנדל שניאורסון: לכל אדם ישנם דברים פנימיים ועמוקים שבשבילם הוא מוכן לוותר על דברים אחרים שטחיים וחיצוניים למשל: אדם מוכן לוותר על כספו כדי להיות בריא או על נוחיות מסוימת-כדי "להרוויח" דבר נעלה וחשוב ונחוץ יותר מבחינתו לכן מצינו גם אצל אומות-העולם שהוגי-דעות ומחוללי-מהפכות הסכימו לוותר אפילו על חייהם על-מנת שרעיונותיהם והאידאולוגיה שהם הפיצו(שהם אצלם הדבר הכי עצמי וקשור אליהם)- תוכח כאמיתית.
אך מאברהם אבינו דרשו הרבה יותר לא רק שיוותר על חייו אלא שגם יוותר על ה"אידאולגיה" שלו-"האמונה בא-ל אחד"-בשביל לקיים את רצון-ה' כי הרי ברור שאין לאברהם אבינו ולאמונה שלו שום המשכיות אם יהרג יצחק. ואברהם אבינו הוכיח בהתנהגותו שהדבר היחיד שמענין אותו הוא: לא מה הוא(=בתור "נברא" ויהי הנעלה ביותר שיכול להיות) מעונין להפיץ-כ"אידיאולוגיה" אישית. אלא מה הקב"ה(="הבורא") מבקש ממנו. כל עוד אברהם אבינו לא עבר את הנסיון הזה- הוא אינו יכול להוות בסיס לעם-היהודי רק כאשר קיים אברהם את ציווי ה'- הוא(=ויחד עמו כל עם ישראל-זרעו) התרוממו מדרגת נברא חלק(אמנם נעלה והכי גבוה-אבל חלק) מכל הדומם צומח חי ומדבר שבנבראים להיות חלק מן הבורא-ונשמתו-"חלק אלוקה ממעל ממש"(תניא קדישא פרק ב') [4]
פניני רש"י
- ויאכלו (המלאכים) - נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג: (י"ח,ט')
- ואברהם שב למקומו - נסתלק הדיין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג, ולפיכך (יט א) ויבאו שני המלאכים סדומה [בערב] להשחית. (י"ח,ל"ג)
- ויאמרו לא - לאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (י"ח ה)
- המלט על נפשך - דייך להציל נפשות, אל תחוס על הממון(י"ח,י"ז)
- אמר רבי לוי: כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו (י"ח,ל"ג)
הערות שוליים
- ↑ מתוך קטע הפתיחה לקרובה "אם אשר בצדק נתישנה", המוסבת על שרה ונאמרת בשחרית ראש השנה
- ↑ ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא אמר להו הבו לי בישרא אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן אייתי פיתקא דהזמנא אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא אמר ליה איזיל או לא איזיל אמר ליה מיזל לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל אתא אשכחיה דקעביד מעקה אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה א"ל פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא א"ל מי סניא מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמור רבנן א"ל יתיב מר אקרפיטא א"ל ומי סני ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי א"ל ליכול מר אתרונגא אמר ליה הכי אמר שמואל כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא או אתרוג כדקריוה רבנן או אתרוגא דאמרי אינשי אמר ליה לישתי מר אנבגא אמר ליה מי סני איספרגוס דקריוה רבנן או אנפק דאמרי אינשי אמר ליה תיתי דונג תשקינן אמר ליה הכי אמר שמואל אין משתמשים באשה קטנה היא בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה נשדר ליה מר שלמא לילתא א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה אמר ליה הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל שלחה ליה דביתהו שרי ליה תגריה דלא נישוויך כשאר עם הארץ"
- ↑ מעובד לפי באור הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
- ↑ "ליקוטי-שיחות" מהרבי מליובאוויטש חלק ג'
ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי
ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי
ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי
ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי
ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה