תפקידו של הרב הצבאי | הרב ניר אביב | בית המדרש

מדורים

קטגוריה משנית

127

3 דק' קריאה

בגליון הקודם עסקה הבמה התורנית בשאלת תפקידו של הרב הצבאי. להלן תגובתו של סרן (מיל.) הרב ניר אביב שליט"א מפסגות

אין חולק על הצלחתה של הרבנות הצבאית בראשותו של הרב רונצקי שליט"א בחיזוק רוח הלחימה במלחמה האחרונה, ויהי חלקי עמו בזה. אחד המדדים להצלחתו הוא מסע הרדיפה שנוהל נגדו על ידי גורמי השמאל, וכולנו מחזקים את ידיו מולם. כמדומני שגם אין חולק על המשפט האחרון שכתב לפיו "אין לשכוח כי ההקפדה על כל התחומים ההלכתיים כשמירת השבת, הקפדה על כשרות ועוד, הם בסיס תפקידו של הרב הצבאי".
מה שבכל זאת נותר לדון זה על סדרי העדיפויות. על מנת להבין את הבעייתיות במהות מקומו ותפקידו של הרב הצבאי, יש להיזכר בערש הולדתו של צה"ל. צבא ההגנה לישראל כהמשך לארגון "ההגנה" נוסד כצבא חילוני כשאר צבאות העולם, אלא שראש הממשלה הראשון של מדינתנו, דוד בן גוריון, הבין שכדי ליצור אחדות חייבים "להסתדר" גם עם הדתיים. הבנה זו הייתה הבסיס למינוי רב צבאי ראשי וגוף רבנות, אשר הולידה אחר כך פקודות מטכ"ל בענייני דת. צה"ל כצבא כללי, ובהתאמה - הגדוד כיחידה, מתוכנן ועובד לכתחילה כצבא חילוני, וחוקי הדת נתפסים ככורח המציאות והגבלה שיש להתחשב בה. לאור כל זאת מובן שתפקידו הראשוני של הרב ביחידתו הוא למנוע מצב בו אורח החיים החילוני משתלט על רשות הרבים של חיי הגדוד, ולא נותן מרחב מחייה לחייל שומר התורה והמצוות.
כמובן שאנו, שלא כבן גוריון, רואים את הרב הצבאי כרב של כולם גם של החילונים, ושם יש לרב הרבה מה להשפיע, בין השאר בנושא חיזוק רוח הלחימה. אולם עוד לפני שהוא "הרב של החילונים", בראש ובראשונה הרב הוא "הרב של הדתיים". ולכן, על הרב לשים קודם כל דגש על שמירת ההלכה בכל הפרטים בחיי היום יום של הגדוד, ורק על גבי קומה זו תוכל לבוא קומה יציבה נוספת של "רוח לחימה" יהודית אמיתית.
כאשר התורה מצווה על קדושת המחנה היא מזהירה אותנו דווקא על שמירת הפרטים הקטנים, "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה... ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך". תפקידה של היתד היא שמירה קבועה על ההלכות הרגילות, וכדברי הרמב"ן "המצוה הזאת שנמנענו במחנה מן העבירות האלה הגורמות סילוק השכינה".
משיחות עם רבנים צבאיים המשרתים בקבע, עולה תמונה לפיה התחום של שמירת ההלכה בחיי היום יום, כגון הקפדה על שמירת שבת בבסיסים אינה נשמרת מספיק, וכן הדבר בענייני עירובין, כשרות וצניעות. אין ספק ש"רוח המפקד" הנושבת מלשכת הרבצ"ר, לפיה על הרב להפנות את כובד משקלו ומיטב משאביו לחיזוק רוח הלחימה, ולא לתפקיד המסורתי של שמירת ההלכה היא הגורמת (שלא במכוון חלילה) להזנחה בתחום. וכלשון רבה של אחת החטיבות בפיקוד המרכז "זו טעות להניח שהתשתית כבר קיימת, והדברים מתקיימים והולכים מכח עצמם בלבד".
טענתי היא שצריכה להיות הקפדה מסודרת ורצינית כלפי הפרטים "הקטנים", כלומר לשדר ולהכריז בראש כל חוצות שצבא ההגנה לישראל הוא צבא קודש, אשר יוכל בו כל יהודי לשרת ולהתנהג ע"פ חוקי התורה הקדושה, בין אם מדובר בשמירת השבת (ובכלל זה חרפת השתיקה כלפי פינוי מאחזים לאחר כניסת השבת), בין אם מדובר בכשרות מהודרת או בצניעות, ובין אם מדובר בהשתתפות בפינוי מאחזים חלילה. אם כן, דווקא בשמירת פרטים אלה תלויה מידת הצלחתנו בשדה הקרב, ולאו בחיזוק רוח הלחימה גרידא .
ולסיום, מעשה בתלמיד שהיו לו שני זוגות תפילין אחד רגיל והשני מהודר, ולקראת גיוסו שאל את הרה"ג אביגדור נבנצאל שליט"א, האם כדאי להשאיר בבית את הזוג המהודר כדי שלא יינזק, ולקחת לשירות הצבאי את הזוג הרגיל. ענה לו הרב: ח"ו, לשירות הצבאי יש לקחת דווקא את הזוג המהודר, משום שבמיוחד במחנה הצבאי צריך לשמור על קדושה ומצוות בצורה מיוחדת, שהרי במקום סכנה יש קטרוג וצריך דווקא להדר במצוות כמה שיותר.

על כן, מעתה אמור, ההקפדה על כל התחומים ההלכתיים כשמירת השבת, הקפדה על כשרות ועוד, היא זו שיש להציבה כגולת הכותרת של תפקידו של הרב הצבאי, ואז יתקיים בנו "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".