עוזר ומגן | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

888

5 דק' קריאה

אהבתו לרבנות הראשית
הרב שזורי הוקסם מאישיותו של מרן הרב קוק והזדהה עם הרבנות הראשית, דרכיה ומטרותיה ופעולותיה, בכל רמ"ח ושס"ה שלו, ללא שיור ממש. במו ידיו עשה את כל הפעולות של המזכירות. פתח בעצמו כל מכתב שנכנס, כיתת רגליו והלך בעצמו כדי לשלוח כל מכתב שיצא, השיב על כל שאלה, ולא השיב פני איש ריקם. דאג לצורכי הרבנות הראשית יותר משדאג לצורכי עצמו ואנשי ביתו. אישיות נדירה ש"קידש החדש וחידש הקדוש", עוד לפני שהרב קוק לימד זאת.

חלקו בהקמת הרבנות ובביסוסה
בציבור ידעוהו כמזכיר הרבנות הראשית, אך הוא היה יותר מזה. לאמיתו של דבר הוא היה ה"בוס" הגדול של הרבנות, שנמנה עם מייסדיה. דבר לא נעשה ברבנות הראשית בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. אפילו הרבנים הראשיים עצמם נמלכו בדעתו בכל עניין, ועשו כעצתו. ביחוד סמך עליו הרב קוק, שלא השתתף באסיפה ולא יצא לפגישה עם אנשי השלטון, בלי שהוא יתלווה אליו. פרט לרב קוק עצמו, אין עוד איש שחלקו רב משלו בהקמת הרבנות הראשית, בהרמת קרנה ובביסוס מעמדה וסמכויותיה. יד ימינו של הרב קוק היה, פשוטו כמשמעו.

פגיעת הקנאים
קנאי ירושלים רדפוהו עד צוואר, ולא נרתעו אף מלפגוע בגופו. פעם אחת עבר ליד ישיבת סאטמר הקנאית. אברכים מחסידיו הקיצוניים של הרבי מסאטמר יצאו וירקו בפניו. הוא התעכב קמעא, חייך חיוך מריר והפטיר: אתם טועים, אתם כנראה חושבים שאני הרבי מבלז...
ובכל אותה תקופה, לא היה מסוגל להוציא מפיו מילה שאינה נקייה.
קנאי ירושלים המשיכו להוציא דיבה, והחזיקו במחלוקת שלא לשם שמים. הם לא נרתעו אפילו מהפעלת אלימות, וכמה פעמים ניסו לפגוע בגופו ממש, היכוהו וחבלו בו. אבל הוא לא סיפר על כך לאיש, אף לא לאנשי ביתו. רק במקרה ובעקיפין נודע הדבר.

שמירת הלשון בעת הויכוח
הקנאים ניסו לשבור את רוחו ולהכניעו בכל מיני רדיפות ועלבונות, אך הוא נשאר עומד על משמרתו כצור איתן. ללא מורא ובלי פחד המשיך ללכת בדרכו הסלולה וללחום את מלחמותיה של הרבנות הראשית. במלחמה זו שמר תמיד על נקיון לשונו, ולא הוציא מעולם דבר מגונה מפיו. סימוכין לכך ימצא המעיין בשני כתבי העת היריבים שהופיעו באותה עת בירושלים. בעוד 'קול ישראל' (של המתבדלים) שפע דברי בלע והשמצות שלוחות רסן, הצטיינו מאמריו של ר' שמואל אהרן, אף הפולמוסיים, בלשונם הנקייה ובשיקול דעתם, בחינת "דברי חכמים בנחת נשמעים".

התפעלות האדמורי"ם
בשנות העשרים המאוחרות הגיעה המחלוקת מסביב ל"כשרותה" של הרבנות הראשית לישראל וראשה הגראי"ה קוק לממדים חריפים ומסוכנים. היא התפשטה גם על פני הגולה. משלחת של אדמורי"ם ורבנים חשובים באה מפולין לירושלים, כדי לראות במו עיניהם את המתרחש כאן בתוך המחנה הדתי. בין הבאים, האדמו"ר מגור, האדמו"ר מסוקולוב, והרב לוין מבנדין. הם באו לירושלים העתיקה ונכנסו לבתיהם של הרב קוק והרב צבי פסח פראנק. ר' שמואל אהרן שזורי ור' פישל ברנשטיין נתבקשו להסביר לאורחים הנכבדים את המצב לאשורו ואת השתלשלות המחלוקת בין המחנות היריבים. כאשר ראו הרבנים האורחים את ר' שמואל אהרן עם זקנו העבות ופאותיו הארוכות ועם ארבע-כנפות שהשתרבבו על בגדו העליון - כמעט התעלפו מרוב פליאה. הם החליפו מבטים ביניהם לבין עצמם, מדדו בעיניהם את האיש הדובר בהם, משל ביקשו לומר: כלום זה

הוא אותו "אפיקורוס" שאנשי האגודה כה הירבו להכפישו ולהשמיץ את שמו ברבים?!
ומשפתח ר' שמואל אהרן פיו והחל משמיע דברי תורה, מלאים חידושים, עמקות וחכמה, לא יכלו עוד הסתיר את התפעלותם. הם הודיעו בגלוי כי מכאן ואילך לא יאמינו עוד למשמיציהם ויתייחסו אחרת אל הרב קוק ואל הרבנות הראשית בירושלים.
גדולה יותר היתה התפעמותם משיחתם עם הראי"ה קוק, שנמנע מלתקוף את מתנגדיו, וכל דבריו היו "גחלי אש" מתובלים ביראת שמים ורצופים אהבת ישראל.
עם שובו לפולין הורה הרבי לחסידיו להפסיק את ההשמצות על הרב קוק ואנשיו ברבנות הראשית.

מסע הסברה לחו"ל
פעם אחת בלבד בחייו הסכים לנטוש את ירושלים לזמן קצר ולצאת לגולה, כדי להסביר לשלומי אמוני ישראל את מהותה של הרבנות הראשית. הנה, אמר לאנשי ביתו, יראו אותי עם זקני ופאותי, עם קפוטתי ומגבעתי הירושלמית, ולא יטו אוזן לדברי הלעז של אנשי האגודה ומסייעיהם. הרבי הזקן מגור, שעקב מקרוב אחרי פעילותו הציבורית והתורנית, התפעל מאוד מאישיותו המקסימה ומכשרונותיו הברוכים, והגיש לו מלוא עזרתו. בהשפעתו, התמתנה היריבות של אגודת ישראל כלפי הרבנות הראשית.

על 'הכתרת' רב למתבדלים
כאשר נפטר הרב זוננפלד, קיוו רבים שהמחלוקת תשקע מעצמה, וקנאי ירושלים לא יבחרו להם רב אחר, מתבדל, אלא יכירו ברבנות הראשית, אם לא להלכה, לפחות למעשה. אך לא כך היו הדברים. ר' משה בלוי, מראשי האגודה הירושלמית, יצא לחוץ לארץ וניסה "לגייס" את הרב זק מריגה, שיבוא לירושלים, יעלה על כס הרבנות וימשיך את המאבק נגד הרבנות הראשית. הרב זק סירב לבוא, ור' משה בלוי חזר הביתה בידים ריקות. ר' שמואל אהרן לא הסתיר את שמחתו, הלך ופירסם מודעה בזה הלשון: "חכם בא לעיר, בואו לתחנת הרכבת לקבל פניו של הרב משה בלוי, שחזר לירושלים עם תמונתו של הרב זק". ליותר מכך לא היה מסוגל...

אמונתו ברבנות הראשית
כרבו הגדול הרב קוק, כן הוא, שאיפה גדולה מילאה את לבו: תחיית ישראל בארצו וחידוש מלכותו בכל הוד תפארתה כבימי קדם. הרבנות הראשית והשלטתה על הישוב בארץ, בתחומה, נראתה לשניהם כלי חשוב ויעיל, שבאמצעותו תיסלל הדרך לממלכתיות ישראלית בארץ ישראל. למטרה זו, ולה בלבד, נועד המאבק נגד אויבי הרבנות הראשית וממעיטי דמותה. כל הפורש ממנה כפורש מן החיים, וכמנסה להכרית תקוות ישראל ותוחלתו. את המערכה ניהל לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח ובדברים שהעלה על הכתב בשני כתבי העת שהוציא לאור ביגיעה רבה ובמסירות נפש ממש. רק הופיעה ב'קול ישראל' השמצה כלשהי על הרב או על הרבנות הראשית, מיד אזר כגבר חלציו וכתב מאמר ב'קול יעקב', שדחה את הטענות והדף את התקפות המלעיזים.
כל פרישה נראתה לו פסולה, גם זו של הרב שור, שפתח בית דין נפרד בירושלים. בכל התבדלות ראה סימנים של התפוררות הישוב, שלדעתו העמידו בסכנה את עצם קיומו ואת הגשמת השאיפות הלאומיות.

לימינו של הרב קוק
כאשר נוסדה אסיפת הנבחרים, הקים יחד עם הרב קוק את 'חברת ירושלים', ואותה ייצג באסיפת הנבחרים. בנאומיו הנלהבים הפיץ את רעיונות הרב קוק לתחייה רוחנית ולמלכות ישראל. הרברט סמואל, בשנות כהונתו כנציב העליון, נהג להזמין מדי יום שני, בשבוע הראשון לחודש, את הרב קוק לשיחה על צורכי הצבור ובעיות השעה. מעולם לא הלך הרב קוק לפגישות אלה לבדו, כי אם בלוויתו של ר' שמואל אהרן.
כאשר נוסדה הרבנות הראשית, די היה בשיחה אחת של הרב שזורי עם סמואל, כדי שהממשלה הבריטית תמהר להכיר לאלתר ברבנות הראשית כנציגות דתית יחידה של הישוב בארץ ישראל בפני השלטונות. המתבדלים עשו מאמצים נואשים כדי לערער מעמדה של הרבנות הראשית, ולהשיג הכרה דומה לעצמם, אך העלו חרס בידם, לא מעט בגלל השפעתו וכוח שכנועו של הרב שזורי על שלטונות המנדט.

מלחמת מגן
כל אימת שהעתון 'קול ישראל' של אגודת ישראל (הירושלמית) יצא בהתקפות על הרבנות הראשית ועל רבניה - נושאי דגלה, ראה חובה לעצמו להוציא גליון חדש של 'קול יעקב' ולהשיב מלחמה שערה. לבו ומוחו היו נתונים למלחמתה של תורה, ואילו ההתפלמסות הפוליטית הייתה לו לזרא, אך לא ראה דרך אחרת להבטחת קיומה ולשמירת כבודה של הרבנות הראשית. אל קנאי ירושלים, היה אומר, מוכרחים לדבר בלשון המובנת להם, ועל חירופיהם וגידופיה יש להשיב להם מנה אחת אפיים...