כוזרי מאמר ראשון צ"ז | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

933

4 דק' קריאה

וְחֶטְאָם הָיָה בַּעֲשִׂיַּת צוּרָה אֲשֶׁר נֶאֶסְרָה עֲלֵיהֶם, וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי לְדָבָר שֶׁעָשׂוּ בִּידֵיהֶם וּבִבְחִירָתָם מִבְּלִי צִוּוּי ה'. וְהִתְנַצְּלוּתָם בָּזֶה, מַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחְלֹקֶת שֶׁנָּפְלָה בֵּינֵיהֶם, וְשֶׁלֹּא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶלָֹּא לְכִשְׁלשֶׁת אֲלָפִים מִכְּלַל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה שֶׁסִּיְּעוּ בַּעֲשִׂיָּתוֹ, שֶׁהָיָה זֶה לְכַוָּנָה, אוּלַי לְמַעַן יֻבְחַן הַמַּמְרֶה מִן הַמַּאֲמִין, כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אֶת הָעֵגֶל. וְהָיְתָה בָּזֶה עֲלֵיהֶם בִּקֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה אוֹתוֹ הֶעָווֹן יְצִיאָה מִכְּלַל עֲבוֹדַת מִי שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל עָבְרוּ עַל קְצָת מִצְווֹתָיו, שֶׁהוּא יִתְעַלֶּה הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ לָהֶם צוּרָה. וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, וְלֹא לִבְדוֹת לְעַצְמָם סֵמֶל וְדָבָר שֶׁיִּפְנוּ אֵלָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְהָיָה זֶה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם מִן הָאִצְטַגְנִינִים וּבַעֲלֵי הַטָּלִסְמָאוֹת, חָשְׁבוּ שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם הַהֶקֵּשִׁיִּים יִתְקָרְבוּ לַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיְתָה דַּרְכָּם בָּזֶה דֶּרֶך הַכְּסִיל אֲשֶׁר הִזְכַּרְנוּהוּ, שֶׁנִּכְנַס לְאוֹצַר הַתְּרוּפוֹת, וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ מְקַבְּלִים תּוֹעֶלֶת מֵהֶן לִפְנֵי כֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת ה', אַדְּרַבָּה, חָשְׁבוּ שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן פָּנוּ אֶל אַהֲרֹן. וְהִתְכַּוֵּן אַהֲרֹן לְגַלּוֹת סוֹדָם, וּלְפִיכָך סִיֵּעַ בַּעֲשִׂיָּתוֹ, וְהָיְתָה עָלָיו הַקְפָּדָה לְפִי שֶׁהוֹצִיא מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְזֶה הַסִּפּוּר מַבְהִיל וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הִסְתַּלְּקוּ הַצּוּרוֹת הַנֶּעֱבָדוֹת מֵרֹב הָאֻמּוֹת בִּזְמַנֵּנוּ זֶה, וְהָיָה קַל בָּעֵת הַהִיא, מִפְּנֵי שֶׁכֹּל הָאֻמּוֹת הָיוּ עוֹשׂוֹת לָהֶן צוּרוֹת.
וְאִלּוּ הָיָה חֶטְאָם שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם בַּיִת מְסֻיָּם בִּבְחִירָתָם לַעֲבוֹדָה, וְהָיוּ פּוֹנִים אֵלָיו וּמַקְרִיבִים בּוֹ וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ, לֹא הָיָה הַדָּבָר חָמוּר בְּעֵינֵינוּ, בִּגְלַל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם מֵעֲשׂוֹת לָנוּ בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ אוֹתָם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָּהֶם, וְיֵשׁ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁה' שׁוֹכֵן בָּהֶם וּמַלְאָכָיו מַקִּיפִים אוֹתָם. וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְחִבּוּר קְהָלֵנוּ הָיָה זֶה מְגֻנֶּה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּימֵי מַלְכוּתֵנוּ, שֶׁגִּנּוּ אֵת הָאֲנָשִׁים הַמִּשְׁתַּדְּלִים לַעֲשׂוֹת לָהֶם בָּתִּים לַעֲבוֹדָה הַנִּקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִים אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרוֹמַם אֶלָּא הַבַּיִת אֲשֶׁר בּוֹחֵר בּוֹ ה' וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר הוּא מְצַוֶּה בָּהּ. וְלֹא יִמָּצֵא גְּנַאי בַּצּוּרוֹת אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָּהֶן, כַּכְּרוּבִים. וְעִם זֶה, הֲרֵי כְּבָר חָל הָעֹנֶשׁ בּוֹ בַּיּוֹם בְּאֵלֶּה אֲשֶׁר עָבְדוּ אֵת הָעֵגֶל, וְנֶהֶרְגוּ, וְהָיָה כֹּל מִסְפָּרָם כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים מִכְּלַל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף.
וְלֹא פָּסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵך עֲלֵיהֶם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחוֹתָם, וְהַנְּבוּאָה רוֹוַחַת וּמִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, וְלֹא סֻלַּק מֵהֶם דָּבָר מִמַּה שֶׁנִתַּן לָהֶם, מִלְּבַד הַלּוּחוֹת אֲשֶׁר שִׁבְּרָם משֶׁה, וְאַחַר כֵּן הִתְפַּלֵּל שֶׁיֻּחְלְפוּ לָהֶם, וְהֻחְלְפוּ לָהֶם, וְכֻפַּר לָהֶם אוֹתוֹ הֶעָווֹן.

___________________________
מה שקדם – מה שנתבאר לעיל. יחידי הסגולה – אהרן הכהן. שמעשיהם ההקשיים – המעשים שחידשו מסברתם. הצורות הנעבדות – הפסלים. מעשות לנו בתים – בניית בתי כנסת. מלכותנו – תקופת המלכים, ימי בית ראשון.

ביאורים
מניין הגיע הרעיון הזה לבחור עבודה שעליה לא נצטוו במפורש? ריה"ל מלמד שהרעיון נבע מהימצאותם של חלקים בעם שהאמינו בקסמים ובקמעות, שהיו מקובלים מאוד במצרים. את מעשיהם מדמה ריה"ל למעשיו של אותו טיפש שנכנס לבית המרקחת ומנסה לרקוח תרופות על פי אומד הדעת ולא על פי הדרכה מדויקת. חלקים אלה בעם שכנעו שזהו המעשה שאותו יש לעשות.
אך מדוע הסכים אהרן לשתף פעולה עם אותם חלקים בעם? ריה"ל מסביר שכוונתו של אהרן הייתה לחשוף את הגרעין המקולקל שהיה קיים בעם ועל ידי חשיפה זו, להבדיל אותו מייתר העם. זוהי הוכחה נוספת לכך שבקרב אנשי הסגולה נשארה המעלה גם כאשר נראה שהם מסייעים במעשה שלילי. החטא אפוא נשאר במסגרת המצומצמת של החלקים החלשים בעם, ויתרה מזו – מעשיו של אהרן חידדו את נקודת ההבדל בין הגרעין הבריא בעם לבין הגרעין השלילי. לסיכום, מסביר ריה"ל שהריחוק שלנו מן המעשה הזה נובע מהריחוק התרבותי, מהזמן ומהתקופה שבהם האירוע התרחש. כיום למשל, מקובל שבבתי כנסת ישנו ארון קודש ועליו רקומות תמונות שונות. אין מי שמעלה על דעתו שתמונות אלה או כל עיצוב אחר בבית הכנסת הוא סוג של עבודה זרה. מציאות זו מקובלת ולכן איננו רואה בה סוג של איסור. ריה"ל מדמה את העגל למציאות הבמות שרווחה בימי הבית הראשון. הבמות נאסרו בעיקר בגלל שהן מיעטו את כבודו של בית המקדש, ולא בגלל שעבדו בהן אלילים. לסיום מציין החבר שגם לאחר החטא, המשיכה ההשגחה האלוהית להעניק לעם ישראל את המן, עמוד הענן ועמוד האש וכן המשיכה הנבואה לחול בהם. ראיות אלה מוכיחות שלמרות חומרת המעשה ופחיתותו, לא נפגע הגרעין הפנימי – הסגולי של העם. בזכות הגרעין הזה המשיך היחס האלוהי להתמיד ולהתגלות בעם. זוהי ראיה נוספת לסגולת העם. סגולה שאיננה מסתלקת גם לאחר נפילות קשות.

הרחבות
1. חטא העגל
וְלֹא הָיָה אוֹתוֹ הֶעָווֹן יְצִיאָה מִכְּלַל עֲבוֹדַת מִי שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם. ריה"ל מנסה לצמצם את חומרת חטא העגל בהסבירו שהוא לא היה חטא של עבודה זרה אלא עבירה על הציווי 'לא תעשה לך פסל'. כך גם מסביר הריב"ש (רבנו יוסף בכור שור) בפירושו לתורה: "לא נתכוונו לע״ז ונתינת הטעם מוכיח, דקאמרי כי זה משה האיש אלמא דבמקום משה רצו להעמידו" [שמות לב, א].
אך ישנו כיוון אחר המסביר שאכן היה כאן חטא של עבודה זרה. ראשית, נראה שזה פשט הפסוק: "וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב" [תהילים קו, כ] (אך עיין בריב"ש שמסביר פסוק זה לשיטתו). כן משמע מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה [דף נג]: "אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים", "אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה".
דרשה זו האחרונה מביא רש"י על התורה, ומוסיף: "עתה צריכים אנו לאלוהות אשר ילכו לפנינו" [שמות לב, א ד"ה 'אשר העלנו'] (ועיין ברא"ם המסביר כוונת רש"י שרצו מנהיג כמשה ובדומה לשיטה הראשונה, אך חלק עליו הצידה לדרך, ר' יששכר בער איילבורג, המסביר שלא ניתן לומר זאת ברש"י. על פי נחמה ליבוביץ').

שאלות לדיון

לפי דברי החבר, אהרון עזר ביצירת העגל כיון שרצה לחשוף את כוונתם. האם המטרה מקדשת את האמצעים?
לפי דברי החבר, אם היינו חיים בזמן מתן תורה ¬¬– חטא העגל לא היה נראה לנו חמור כל כך. מה המשמעות של דברי הלל: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" [אבות ב, ד]? לפי דבריו, מהי ההתייחסות הנכונה לחבר?