מאמר רביעי א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

366

4 דק' קריאה

מַאֲמָר רְבִיעִי
א אָמַר הֶחָבֵר: אֱלֹהִים תֹּאַר לְשׁוֹלֵט בִּדְבַר מָה וּמוֹשֵׁל בּוֹ. יֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה בַּכֹּל, כְּשֶׁרוֹצִים לוֹמַר בּוֹ מוֹשֵׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵלֶק, כְּשֶׁרוֹצִים לוֹמַר בּוֹ כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַגַּלְגַּל, אוֹ טֶבַע מִן הַטְּבָעִים, אוֹ מוֹשֵׁל מִבְּנֵי אָדָם. וְאָמְנָם נִבְנָה הַשֵּׁם הַזֶּה בִּלְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי הַשִּׁמּוּשׁ הַנָּפוֹץ שֶׁהָיָה נוֹהֵג בֵּין הָאֻמּוֹת, שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים לָהֶם צְלָמִים וּמַאֲמִינִים שֶׁכֹּל אֶחָד מֵהֶם מִשְׁכָּן לְכֹחוֹת גַּלְגַּלִּיִּים וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לָזֶה, וְכֹל אֶחָד מֵהֶם אֶצְלָם אֱלוֹהַּ, וּלְפִיכָך קוֹרְאִים אֵת הַכְּלָל אֱלֹהִים, וְנִשְׁבָּעִים בָּהֶם, וּכְאִלּוּ הֵם מוֹשְׁלִים עֲלֵיהֶם. וְהֵם מִתְרַבִּים בְּרִבּוּי הַכֹּחוֹת הַמַּנְהִיגִים אֵת הַגּוּף וְהַכֹּחוֹת הַמַּנְהִיגִים אֵת הָעוֹלָם. כִּי הִנֵּה הַכֹּחוֹת הֵם כִּנּוּי לְסִבּוֹת הַתְּנוּעוֹת, כִּי כֹּל תְּנוּעָה הִיא מִכֹּחַ זוּלַת כֹּחַ הַתְּנוּעָה הָאַחֶרֶת, שֶׁהֲרֵי גַלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ וְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ אֵינָם מְהַלְּכִים בְּכֹחַ אֶחָד אֶלָּא בְּכֹחוֹת מִתְחַלְּפִים. וְלֹא שָׁעוּ אֶל הַכֹּחַ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נָבְעוּ כֹּל הכֹּחוֹת הָאֵלֶּה, אִם מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹדוּ בּוֹ, וְטָעֲנוּ כִּי קִבּוּץ הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה הוּא שֶׁמְּכַנִּים אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ, וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ גַּם כֵּן אֵינָהּ אֶלָּא קִבּוּץ הַכֹּחוֹת הַמַּנְהִיגִים אֵת הַגּוּף, אוֹ שֶׁהוֹדוּ בֵּאלֹהִים אַך הָיָה רָחוֹק בְּעֵינֵיהֶם שֶׁתּוֹעִיל עֲבוֹדָתוֹ, וְחָשְׁבוּ שֶׁהוּא נַעֲלֶה וּמְרוֹמָם מִשֶּׁיֵּדָעֵנוּ, כֹּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ, יִתְעַלֶּה ה' מִמַּאֲמָרָם, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹבְדִים דָּבָר אֶחָד, אֶלָּא רַבִּים, קוֹרְאִים אוֹתָם אֱלֹהִים, כְּלָל הַכּוֹלֵל אֵת הַסִּבּוֹת בְּלִי פֵּרוּט. וְהַדִּיּוּק וְהַיִּתְרוֹן אָמְנָם הֵם בַּשֵּׁם הַנִּכְתָּב בְּיוֹד הֵא וָו הֵא, יִתְבָּרַך וְיִתְרוֹמַם, וְהוּא שֵׁם פְּרָטִי, רוֹמְזִים אֵלָיו בִּתְאָרִים, לֹא בְּמָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיָה נוֹדָע אִם הָיָה נִקְרָא אֱלֹהִים בְּאֹפֶן כְּלָלִי, וּלְפִיכָך נִקְרָא ה' בְּיִחוּד. כְּאִלּוּ שָׁאַל שׁוֹאֵל: אֵיזֶה אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר רָאוּי שֶׁיֵּעָבֵד, הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ הַיָּרֵחַ, אוֹ הַשָּׁמַיִם, אוֹ הַמַּזָּלוֹת, אוֹ אַחַד הַכּוֹכָבִים, אוֹ הָאֵשׁ, אוֹ הָרוּחַ, אוֹ הַמַּלְאָכִים הָרוּחָנִיִּים, אוֹ זוּלַת זֶה, שֶׁהֲרֵי לְכֹל אֶחָד מֵהֶם פְּעֻלָּה וּמֶמְשָׁלָה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם סִבָּה בַּהֲוָיָה וּבַהֶפְסֵד. וְתִהְיֶה הַתְּשׁוּבָה: ה', כְּאָמְרְךָ: פְּלוֹנִי, בְּשֵׁם פְּרָטִי, כְּמוֹ רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, אַחַר שֶׁיּוּבַן מִמִּלַּת רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן אֲמִתַּת עַצְמֵיהֶם. משמעות השם 'אלוהים'
___________________________
אלהים – שם "אלוהים". משכן לכוחות גלגליים – כוחות של הגלגלים (מערכות כוכבים) שוכנים באותו פסל. את הכלל – כלל הכוחות המנהיגים את העולם. מתרבים ברבוי הכחות – מספרם כמספר הכוחות. מכח זולת כח – מכוח מסוים השונה מכוח הפועל תנועה אחרת. שעו – פנו. הכח הראשון – ה' המנהיג את כל הכוחות. וטענו כי וכו' – יש בעולם ריבוי כוחות הנקראים יחד "אלוה" ואין כוח המנהיג את כל הכוחות כולם. יתעלה ה' ממאמרם – ה' נעלה יותר מהבנת הפילוסופים בו. כלל הכולל את הסיבות – כלל הכוחות שמניעים את הפעולות שבעולם. רומזים אליו בתארים לא במקום – מכנים אותו בתארים (כמו: "הגדול", "הגיבור"), אבל לא במקומות ועצמים (כמו: "זה"). מאחר שלא היה נודע – מוסב על "והוא שם פרטי". אמתת עצמיהם – על מי מדובר.

ביאורים
בסוף המאמר הקודם סיים המלך בבקשה שהחבר יסביר את שמות הקב"ה. החבר, בסימנים הראשונים של מאמר זה מרחיב בביאור השמות. למה הסוגיה הזו חשובה כל כך? למה השמות השונים של הקב"ה מעניינים את המלך? המלך רוצה להיפגש עם ריבונו של עולם . אך אין יכולת להיפגש עם הקב"ה בכבודו ובעצמו. הדבר דומה למפגש של אדם עם חברו. אי אפשר להיפגש עם נשמתו של החבר, אפשר להיפגש רק עם הגילויים החיצוניים שלו, עם ההתנהגות שלו, עם הבעת פניו, ועם מעשיו ודיבוריו. רק כך נפגשים עם חבר. החבר גם נראה אחרת במקומות שונים. האישיות שלו מתגלה בגוונים אחרים במקומות שונים. בעבודה הוא מורה בבית ספר. בבית הוא אבא לילדיו ואח לאחיו. אולי הוא גם משמש כמתנדב במד"א. בכל מקום הוא נראה אחרת ונקרא בשם אחר. השם הזה מגלה חלק מאישיותו. כשילדו קורא לו 'אבא' הוא מבטא חלק ממהותו. כשבכיתה קוראים לו 'המורה' זהו עוד גילוי של אישיותו. הדבר דומה לקב"ה. אנחנו פוגשים אותו דרך התגלותו במציאות, והוא נקרא בשמות שונים לפי התגלותו אלינו, אבל הוא אחד ויחיד.
השם 'אלוהים' – משמעותו שהקב"ה שולט על כל הכוחות בעולם. האש והמים, הצונאמי ורעידת האדמה, החום והקור, כל אלו נתונים לשליטתו. הוא זה שמנווט את כולם. כולם שליחיו ומשרתיו. פירוש המילה אינו 'ריבוי כוחות' (הרי אמונה בריבוי כוחות היא עבודה זרה), אלא 'הקב"ה הוא מקור כל הכוחות' (ולכן אין לומר 'אלוהים אדירים' שמשמעותו הרבה אלוהים, אלא 'אלוהים אדיר').
השם המיוחד של הקב"ה שמבטא באופן הכי מדויק את מהותו (כמובן לפי קליטתנו) הוא השם שנכתב ולא נקרא - יוֹד הֵא וָו הֵא . זהו השם הכי מבטא מכיוון שהוא אומר שהקב"ה הוא מעל הזמן ומעל הטבע. הוא לא רק המנהיג של כל המציאות אלא גם השורש האינסופי שלה.

הרחבות
* מהות השם א-לוהים
אֱלֹהִים תֹּאַר לְשׁוֹלֵט בִּדְבַר מָה וּמוֹשֵׁל בּוֹ – הרמב"ם הגדיר את המושג אלוהים בדומה לריה"ל: "כי אלהים שם השופטים, "עד האלהים יבא דבר שניהם" ולזה הושאל זה השם למלאכים, ולבורא להיותו שופט על המלאכים" [מורה נבוכים חלק ב פרק ו]. ובמקום אחר כתב: "כי שם אלהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות, וכבר ביאר אונקלוס הגר עליו השלום והאמת מה שבארו, כי אמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, רוצה בו הענין האחרון, אמר ותהון כרברביא (ותהיו כאנשים חשובים)" [מורה נבוכים א, ב].
בדברי ריה"ל ראינו ששם אלוהים הוא תואר, אולם בודאי כשנכתב בהקשר של שם ה', יש בו קדושה וכדברי הגמרא: "אלו הן שמות שאין נמחקין: כגון אל, אלהיך, אלהים, אלהיכם..." [שבועות לה:], וכך פסק הרמב"ם: "ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה" [יסודי התורה ו, ב].
דבר זה ששם אלוהים הוא שם תואר, מופיע מפורשות בדברי ה'אבן-עזרא' שכתב בפירושו ששם א-לוהים אינו שם עצם אלא שם תואר: "וזה השם איננו שם העצם, רק שם תאר כאשר אפרש".

שאלות לדיון
לפי דברי החבר, מה צריך לכוון כשאומרים "ה' הוא האלוהים" ומדוע אם אומרים בסדר הפוך "אלוהים הוא..." זה עבודה זרה?
יש המבארים שלגויים אין את היכולת לתפוס את אחדות המציאות כמו ישראל. מה דעתך?