הכניעה חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

103

4 דק' קריאה

הַשַּׁעַר הַשִּׁשִּׁי שַׁעַר הַכְּנִיעָה
בְּבֵאוּר אָפְנֵי חִיּוּב כְּנִיעָתֵנוּ לֵאלֹהִים יִתְבָּרַךְ
נחיצות הכניעה
אָמַר הַמְחַבֵּר: מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ* לְיַחֵד הַמַּעֲשִׂים לֵאלֹהִים לְבַדּוֹ, וְהָיְתָה הַגַּאֲוָה בַמַּעֲשִׂים הַמְיֻחָדִים לֵאלֹהִים מַשֶּׂגֶת* אֶת בַּעֲלֵיהֶם יוֹתֵר מְהֵרָה מִכָּל הַפְּגָעִים הַמַּשִּׂיגִים אוֹתָם, וְהָיָה הֶפְסֵדָהּ לַמַּעֲשִׂים הַרְבֵּה מְאֹד, רָאִיתִי כִּי הַנָּחוּץ שֶׁבַּדְּבָרִים שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶם, הוּא לִסְמֹךְ לוֹ מַה שֶּׁיַּרְחִיקֶנָּה מִן הָאָדָם, וְהִיא הַכְּנִיעָה.
שורש העבדות
וּמִפְּנֵי שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ עוֹד, שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הָעַבְדוּת, וּבָהּ יִתָּכֵן לְהַבְדִּיל הָעֶבֶד מִמִּדּוֹת הָאַדְנוּת, וְהַהוֹדָאָה לֵאלֹהִים בְּהִתְיַחֲדוֹ בָהֶן* לְבַדּוֹ מִבַּלְעֲדֵי הַבְּרוּאִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (דִּבְרֵי הַיָּמִים־א כט, יא): "לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ", וְאָמַר (תְּהִלִּים פט, ז): "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַייָ יִדְמֶה לַייָ בִּבְנֵי אֵלִים". וּמִטִּיבָהּ עוֹד, כִּי הִיא מְרַחֶקֶת מִן הָאָדָם הַגְּדֻלָּה, וְהַגָּאוֹן, וְהַגֹּבַהּ, וְהַתִּפְאֶרֶת, וְהַשְׂרָרָה, וּרְדוֹת בַּכֹּל, וַחֲמֹד מַה שֶּׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה מִסְּעִיפֵי הַגַּאֲוָה.

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

66 - הביטחון חלק ו'

67 - הכניעה חלק א'

68 - הכניעה חלק ב'

טען עוד

עשרה ברורי הכניעה
וְרָאוּי עַתָּה שֶׁנְּבָאֵר מִדְּבַר הַכְּנִיעָה עֲשָׂרָה דְבָרִים. הָאֶחָד, מַה הִיא הַכְּנִיעָה. וְהַשֵּׁנִי, לְכַמָּה חֲלָקִים תֵּחָלֵק. וְהַשְּׁלִישִׁי, בְּמָה תִהְיֶה הַכְּנִיעָה. וְהָרְבִיעִי, בְּאֵיזֶה עִנְיָן צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. וְהַחֲמִישִׁי, אֵיךְ אָפְנֵי קְנוֹתָהּ. וְהַשִּׁשִּׁי, בְּתֹכֶן הַמִּנְהָג שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְנַהֵג בּוֹ הַנִּכְנָע. וְהַשְּׁבִיעִי, מָתַי תִּתָּכֵן הַכְּנִיעָה מִן הַנִּכְנָע, וּמָתַי לֹא תִתָּכֵן. וְהַשְּׁמִינִי, שֶׁנְּבָאֵר אִם הַכְּנִיעָה סְמוּכָה לְמִדּוֹת הַטּוֹבוֹת, אוֹ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת סְמוּכוֹת לָהּ. וְהַתְּשִׁיעִי, אִם יִתָּכֵן לְהִתְקַבֵּץ בְּלֵב הָאָדָם הַגַּאֲוָה וְהַכְּנִיעָה, אִם לֹא. וְהָעֲשִׂירִי, בֵּאוּר תּוֹעֶלֶת הַכְּנִיעָה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא.
מרכיבי הכניעה
פֶּרֶק רִאשׁוֹן
אֲבָל הַכְּנִיעָה הִיא שִׁפְלוּת הַנֶּפֶשׁ, וְשַׁחוּתָהּ*, וּמִעוּט עֶרְכָּהּ אֶצְלָהּ, וְהִיא מִדָּה מִמִּדּוֹת הַנֶּפֶשׁ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְיַשֵּׁב בָּהּ, יֵרָאוּ אוֹתוֹתֶיהָ עַל הָאֵבָרִים: מֵהֶם, הַלָּשׁוֹן הָרַכָּה, וְהַקּוֹל הַנָּמוּךְ, וְהָעֲנָוָה בְּעֵת הַכַּעַס, וּמִעוּט הַנְּקָמָה אַחַר הַיְכֹלֶת עָלֶיהָ*, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר עַל אַחַד הַמְּלָכִים שֶׁאָמַר לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב אֶצְלוֹ, לְאַחַר שֶׁהֵבִיאוּ הַשּׁוֹט: חַי יְיָ, לוּלֵא חֶזְקַת כַּעֲסִי עָלֶיךָ, הָיִיתִי נוֹקֵם מִמְּךָ נְקָמָה גְדוֹלָה. וּמָחַל לוֹ. וְאָמְרוּ עָלָיו שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ עָוֹן* שֶׁהוּא שׁוֹקֵל יוֹתֵר מֵעַנְוָתִי.
___________________________________
מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ וכו' – הואיל ועסקנו בצורך שהמעשים ייעשו לשם שמים בלבד. מַשֶּׂגֶת – מגיעה אל. בָהֶן – במידות האדנות. וְשַׁחוּתָהּ – נמיכותה. אַחַר הַיְכֹלֶת עָלֶיהָ – למרות שיש יכולת לעשותה. עָוֹן – חטא חמור כל כך שעבורו יש לפגום במידת הענווה.

הקדמה
הגאווה היא טבעית לאדם. תחושת הממשות, עוצמת החיים, והרגשת הכוח והשליטה של האדם בחייו ובחיי אחרים, הם נורמאליים, ובטבעיות מובילים לגאווה. יתרה מכך, אדם המבזה ומשפיל את עצמו, הוא בעל מום. הוא אינו מכיר בכוחותיו הטמונים בו ואינו מוציאם לפועל. הכרת האדם בערכו היא טבעית ונורמאלית, ועם זאת הגאווה הנולדת ממנה היא פסולה. לשם כך עלינו לרכוש את מידת הענווה, המשלבת את הכרת האדם בערכו, יחד עם הבנתו שאל מול מקור חייו - הבורא, הוא בטל.
בשער זה נלמד על מידת הענווה. הענווה, ובלשון רבנו: הכניעה, היא לדעת רבנו המחבר ולדעת רבים מגדולי ישראל המידה הטובה המרכזית והחשובה ביותר.
הכניעה עלולה להטעות, אפשר להביט עליה כחוסמת או מתנגדת לחיים. לאורך פרקי השער ילמד אותנו רבנו בחיי שאין זה כך. רק על ידי הכניעה יוכל האדם לשלב את ההתבטלות לאלוהים, עם תחושת הערך הטבעית לאדם, ואת היוזמה, הכוח והאומץ במקום הדרוש תיקון, עם הפשטות, הרוך והאדיבות בחיי היומיום.
השער נפתח בהגדרת הכניעה: מה זו כניעה? והאם כל צורת התנהגות הנראית ככניעה היא אכן כזו, או שמא לא? בזה עוסקים פרקים א-ב .
בפרקים ג, ד, ה אנו לומדים לקנות את הכניעה. אנו פותחים עם הסיבות המביאות את האדם לכניעה, ממשיכים בהבנה מה מקום הכניעה בחיינו, ומסיימים במספר התבוננויות שמטרתן להקנות לנו כניעה קבועה.
אחר שקנינו את הכניעה, אנו פוגשים בה במעשה: לאילו אופני התנהגות אנו מצפים מהנכנע, ובאלו נקודות ניתן לבחון את חוזק כניעתו. עניינים אלו מתבררים בפרקים ו-ז .
פרקים ח-ט עוסקים בשתי נקודות חשובות אשר העיסוק בכניעה לא יושלם ללא נתינת תשומת הלב אליהן. פרק ח עוסק ביחס בין הכניעה למידות האחרות, ומדוע הכניעה כל כך חשובה בבניין המידות באדם. ופרק ט מנסה לברר האם יש מקום לגאווה.
למניין עשרה משלים פרק י את שער הכניעה. הוא מלמד אותנו את תועלות הכניעה בעולם הזה ובבא. הנכנע, שעמל וקנה את הכניעה שלב אחר שלב, מגיע אל המנוחה והנחלה, קוצר את פירות עמלו, ומוצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.
ביאורים
את שער הכניעה אותו נלמד בימים הבאים בוחר רבנו בחיי למקם אחר שער ייחוד המעשה. ייחוד המעשה פירושו הכוונה בכל מעשה שאנו עושים לעשות אך ורק את רצון הקב"ה. אדם אשר עבד על עצמו שכל מעשיו ייוחדו לרצון ה', קנה דרגה נפלאה. לדרגה גבוהה זו בעל הגאווה לא יוכל לעלות. כל עוד בליבו גאווה - לא יוכל לעשות מעשה בלב שלם לשם שמיים.
חשיבותה של הכניעה אינה רק כסומכת את ייחוד המעשה, אלא אף מפני היותה 'שורש העבדות' – כלומר: היא מגדירה לנו מיהו העבד ומיהו האדון. כאשר נראה שני אנשים השווים בלבושם ובמראם, מראה הכניעה באחד והשררה בחברו, יכוון אותנו להבדיל בינם. ובשורש זה אנו מבדילים את הקב"ה מברואיו, כיוון שרק בו אין כלל ממידת הכניעה שכן אין למעלה ממנו.
תועלת הכניעה כמו כן, היא בהרחקת האדם מגאווה, חמידת דברים לא לו, שלטון על אחרים ושאר מידות שליליות כפי שיתבאר בהרחבה בפנים השער.

כניעה זוהי מידה שכלית. הנפש המכירה במעלותיה, מודעת עם זאת לקטנותה ביחס לבורא, ולכן אינה מחשיבה את עצמה. האדם אינו מתהדר בתכונותיו הטובות, מכיוון שלעומת גדולת ה' אינו נחשב כלל, והוא יוצר בעצמו תחושת כניעה כלפי ה'. כיוון שכך, הוא אינו מגביה את עצמו מעל אנשים אחרים, אלא משפיל את עצמו ואומר: 'איני חשוב מהם'.
יש הנוהגים ביזיון בעצמם, כובשים פניהם בקרקע, מוותרים בכל דבר, וחושבים ש'נכנעים' הם. רבנו בחיי מלמד אותנו שהכניעה היא מידה ממידות הנפש. העבודה על הענווה הינה קודם כל ברובד הפנימי. לאחר קניית המידה הזו, 'יראו אותותיה על האברים': לשון רכה, דיבור נמוך מיעוט נקמה וכדו'.