פרק ב' חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

6 דק' קריאה

השור ירא מאדוניו, והחמור מכיר טובה. ישעיהו תמה מדוע ישראל גרועים משור וחמור
וְעַל זֶה אָמַר (ישעיה א, ג): יָדַע שׁוֹר 1וגו', 2נֶגֶד ב' דְּבָרִים: הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה, שֶׁרָאוּי הָיָה שֶׁיִּהְיוּ נִמְצָאִים בְּיִשְׂרָאֵל. כִּי יֵשׁ בַּעַל חַי כְּמוֹ הַשּׁוֹר, מַכִּיר אֶת 3מִי שֶׁהוּא תַּחְתָּיו וְתַחַת רְשׁוּתוֹ, אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ כִּרְצוֹנוֹ, וְהוּא יָרֵא מִפָּנָיו. לְכָךְ אָמַר: יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ, כִּי יָדַע מִי שֶׁהוּא אָדוֹן לוֹ מוֹשֵׁל עָלָיו. וּמִפְּנֵי שֶׁהַשּׁוֹר הוּא מֶלֶךְ בַּבְּהֵמוֹת, וְעִם כָּל זֶה יָדַע קוֹנֵהוּ, שֶׁהוּא אָדוֹן לוֹ, לְכָךְ אָמַר: יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ. וְנִמְצָא בַּעַל חַי כְּמוֹ חֲמוֹר, שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ בְּעִנְיָן זֶה, מִכָּל מָקוֹם, הוּא מַכִּיר הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל בַּעַל שֶׁלּוֹ, וְנִמְשָׁךְ אַחַר בְּעָלָיו. וְעַל זֶה אָמַר (שם): וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, שֶׁהוּא הַבַּעַל חַי הַחָמְרִי בְּיוֹתֵר, וְאֵין לוֹ חָכְמָה, מִכָּל מָקוֹם מַכִּיר אֶת בְּעָלָיו בִּשְׁבִיל טוֹבָתוֹ, שֶׁמִּיָּד הוּא רָץ אֶל הָאֵבוּס שֶׁמִּמֶּנּוּ אֲכִילָתוֹ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע וגו' (שם), רוֹצֶה לוֹמַר, 4שֶׁנִּקְרְאוּ עַל שֵׁם הַשְּׂרָרָה, וְהָיָה רָאוּי לָהֶם לָדַעַת 5שְׂרָרַת וּמֶמְשֶׁלֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר הוּא מוֹשֵׁל עַל הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁיָּדַע הַשּׁוֹר, שֶׁהוּא מֶלֶךְ, אֶת שֶׁהוּא אָדוֹן לוֹ, וְעִם כָּל זֶה לֹא יָדְעוּ דָּבָר זֶה, לִהְיוֹת יְרֵאִים מִפָּנָיו. וְאָמַר (שם): עַמִּי, כְּנֶגֶד הַחֲמוֹר שֶׁזָּכַר, 6שֶׁנִּקְרְאוּ עַם עַל שֵׁם שֶׁהֵם אֻמָּה בִּלְבַד. וּמִזֶּה הַצַּד הָיָה לָהֶם לָדַעַת מִי שֶׁהוּא מֵטִיב עִמּוֹ, שֶׁהַחֲמוֹר יָדַע אֵבוּס בְּעָלָיו, אֲבָל: עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן (שם) הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמָּהֶם, וְעוֹד 7אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לָהֶם לֶעָתִיד. בִּשְׁבִיל כָּךְ הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת נִמְשָׁכִים אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּעֲבוֹתוֹת הָאַהֲבָה, כְּמוֹ הַחֲמוֹר הַנִּמְשָׁךְ אַחַר אֵבוּס בְּעָלָיו.
וְהַיְינוּ דְּאָמְרִינַן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת (כג, א) מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקוֹת הָיוּ מַלְקִין אוֹתוֹ בִּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל, עַל שֵׁם: יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ. וְלָמָּה לֹא הָיָה מַלְקִין אוֹתוֹ בִּרְצוּעָה שֶׁל חֲמוֹר, עַל שֵׁם: וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו? אֲבָל הַמַּלְקוֹת מִפְּנֵי שֶׁעָבַר הַלָּאוֹ בַּתּוֹרָה (מכות טז, א), וְלֹא הָיָה בּוֹ יִרְאָה, לְהַכִּיר אֶת מִי שֶׁצִּוָּה עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. וְהַשּׁוֹר מַכִּיר אֶת הָאָדוֹן וְיָרֵא מִפָּנָיו, וּלְכָךְ יִלְקֶה בִּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל. אֲבָל לֹא שַׁיָּךְ 8שֶׁאֵין מַכִּיר הַטּוֹבָה שֶׁיֵּשׁ בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁאֵין בְּלֹא תַעֲשֶׂה תַּשְׁלוּם שָׂכָר טוֹב, וְעִקַּר הַשָּׂכָר הוּא עַל קִיּוּם מִצְווֹת עֲשֵׂה, כִּדְמוּכָח בְּפֶרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לט, ב) עַל מַתְנִיתִין: הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מְטִיבִין לוֹ וכו'. הֲרֵי שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר כִּי דְּבַר פֶּלֶא הוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל הַדָּבָר שֶׁנִּמְצָא בְּבַעֲלֵי חַיִּים הַטִּבְעִיִּים, שֶׁבְּטִבְעָם נִמְשָׁכִים אַחַר הַיִּרְאָה מִן הָאָדוֹן וּלְהַכִּיר הַטּוֹב.
___________________________________
על שאלה זו אמר ישעיהו הנביא: ידע שור 1קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא יתבונן. 2דבריו מכוונים כנגד שני דברים: היראה והאהבה, שהם ראויים להימצא בעם ישראל. השור הוא בעל חיים המכיר 3את אדונו השולט בו, ויכול לעשות בו כרצונו, והוא ירא את אדונו. כנגדו אמר הנביא: ידע שור קונהו, כי השור יודע מיהו אדונו המושל עליו. השור הוא מלך הבהמות, ואף על פי כן יודע ומכיר את אדונו, לכן אמר: ידע שור קונהו. החמור הוא בעל חיים שאינו מכיר אדונו כמו השור, אבל הוא מכיר את הטובה שעושה לו אדונו, ונמשך אחרי בעליו. על זה אמר ישעיהו הנביא: וחמור אבוס בעליו. החמור הוא בעל חיים חומרי מאד וחסר חכמה, ולמרות זאת מכיר את הטוב שיש לו אצל אדונו, ולכן הוא ממהר אל האבוס ששם מזונו. ממשיך הנביא ואומר: ישראל לא ידע וכו', מכיוון 4שישראל נקראים כך מפני השררה, כמו שנאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, לכן היה ראוי שישראל ידעו 5שממשלתם ושררתם נתונה להם ממי שהמלכות והשררה שלו, כי הוא המושל על הכל, כמו השור, שהוא מלך, ומכיר את מי שהוא אדון עליו. אבל ישראל לא ידעו דבר זה, ולא היו יראים מהקב"ה. עוד אמר ישעיהו: עמי לא יתבונן, כנגד החמור שהזכיר קודם. 6כאן לא הזכיר מעלתם אלא עצם היותם אומה, ומצד זה היו ישראל צריכים לדעת מי הטיב עמם, כמו החמור שיודע אבוס בעליו. אבל עמי לא יתבונן על כל הטובות שהטיב עמם הקב"ה, 7ועוד יטיב עמם בעתיד. אם היו מתבוננים בזאת היו צריכים להמשך אחר הקב"ה בעבותות אהבה, כמו החמור שנמשך אחר אבוס בעליו.
לרעיון זה כוונו חז"ל במסכת מכות באומרם, מי שנתחייב מלקות היו מלקים אותו ברצועה מעור של עגל, על סמך הפסוק: ידע שור קונהו. ולמה לא היו מלקים אותו ברצועה מעור של חמור, על סמך הפסוק: וחמור אבוס בעליו? הטעם לכך, שהמתחייב מלקות הוא מי שעבר על לא תעשה של תורה, והעובר על לא תעשה הוא מי שאין בו יראת ה', ולכן עבר על הצווי האלוקי. לכן לוקה ברצועה מעור של שור, כי לשור יש את יראת אדונו. לא שייך 8לומר שהעובר בלאו ילקה ברצועה העשויה מעור החמור, כי במצוות לא תעשה אין את מדת האהבה, מאחר ואין כלל שכר על קיום מצוות לא תעשה, והחמור מידתו היא מידת האהבה על שמקבל שכר מאדונו. שכר המצוות הוא רק בקיום מצוות עשה, כמו שנראה מדברי חז"ל במסכת קידושין, כל העושה מצווה אחת מטיבים לו. ואילו בלא תעשה רק כאשר צריך לכפות יצרו כדי לא לעבור עבירה מקבל שכר. משמע שבמצוות עשה בעצם קיומה יש שכר, ואילו בלא עבר על לא תעשה אין שכר, אלא בכפה יצרו. למדנו מדבריהם, שדבר זה הוא פלא, שישראל לא עושים מה שנמצא אפילו אצל בעלי חיים, שבטבע יש להם יראה מפני אדונם, והכרת הטוב לאדונם.

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

10 - פרק ב' חלק א'

11 - פרק ב' חלק ב'

12 - לימוד שבועי באמונה ט ניסן - טו ניסן תשע"ה

טען עוד

ביאורים
למדנו לעיל שעל פי טבעם, לא היו אמורים ישראל לחטוא – מטוב לא יוצא רע. ישעיהו הנביא חושף סיבה נוספת, מעולם החי: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (א ג). ישעיהו הנביא מצביע דווקא על השור והחמור, משום שהם מבטאים את התכונה הייחודית של בעלי החיים, ובגלל תכונה זו הם מכירים באדון שלהם. לעומת הצמח הפאסיבי שרק מקבל חיים מהשמש ומהגשם, בעל החי הוא תמיד בתנועה , הוא הולך ורודף אחרי מזון ובורח מסכנה, מפני שמי שיש לו חיים מחפש את מה שמעניק לו את החיים שלו. חיפוש זה מובל על ידי שני כוחות מרכזיים בחיינו, המהר"ל מסביר שהשור והחמור מבטאים שני כוחות חיים – אהבה ויראה; כוחות אלו שמובילים את השור והחמור, ובעצם כל בעל-חי אמור להיות כמותם, להכיר באדונם.
ידיעת השור את בעליו מחייבת חוכמה. ההכרה שיש אדון שנמצאים תחת רשותו מחייבת ניתוח שכלי של המציאות. לכן כלפי השור ישעיהו משתמש בביטוי 'ידע'. כאשר ישעיהו מוכיח את עם ישראל מהתנהגות השור הוא קורא לעם ישראל בשם 'ישראל'. הסיבה לכך היא שהשם 'ישראל' מבטא שררה וממשלה שיש בעם ישראל לעומת שאר העמים, ומקביל לשור הנחשב כמלך הבהמות. תוכחת ישעיהו היא כך – השור שהוא בעל שררה מבין שהוא ברשות בעליו ועושה רצונו, ואילו ישראל אינם פועלים על פי התנהגות בסיסית זו.
החמור אינו בעל חוכמה כמו השור, והוא נחשב לבהמה גשמית יותר. בגלל סיבה זאת, כאשר ישעיהו מוכיח את עם ישראל מהחמור, הוא קורא להם בשם 'עמי'. שם זה מבטא את הצד הגשמי והפשוט של האומה, ולא את הצדדים הרוחניים הנעלים שיש בה. כמו כן, החמור עובד את בעליו בגלל הטובות שהוא עושה עמו, ולא בגלל ההבנה שהוא ברשות בעליו. דבר זה מצריך התבוננות במציאות ושימת לב לדברים הטובים הנעשים כלפיו על ידי האדון. לכן ישעיה מוכיח את עם ישראל בלשון 'התבונן' – עם ישראל אינו מתנהג בדרך המתבקשת מתוך התבוננות בטוב שה' עושה עמם.
השור מסמל את עשיית רצון האדון מתוך התרחקות מהרע והבנת העליונות של האדון. לכן כאשר אדם מישראל עובר על מצוות לא תעשה מלקים אותו ברצועה של עגל. מאידך, מצוות לא תעשה אינה נובעת מהכרת הטוב שה' עושה לנו על ידי מצווה זו, הטוב המושפע עלינו נמצא בעיקר במצוות העשה. לכן חז"ל אומרים: 'העושה מצווה אחת מטיבין לו'.
אם-כן מתחזקת שאלת המהר"ל הקודם שראינו לעיל – כיצד ייתכן שעם ישראל יחטא? הרי ראינו שגם אצל בעלי-חיים יש תכונות של יראה ואהבה לאדוניהם, דבר הגורם להם לעשות רצונו, וכיצד לא נוהגים כן ישראל כלפי ריבונו של עולם.

הרחבות
* האדם נוטה לעשיית הטוב מטבעו
כִּי דְּבַר פֶּלֶא הוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל הַדָּבָר שֶׁנִּמְצָא בְּבַעֲלֵי חַיִּים הַטִּבְעִיִּים. מפסוקים רבים עולה תביעה כלפי עם ישראל לנהוג באופן הראוי להם, לא פחות מבעלי החיים או מהשמים והארץ וכדומה. יש להבין דרישה זו מהאדם. הלא בעלי החיים אינם בעלי יכולת בחירה בין טוב לרע, בשונה מהאדם שצריך להתמודד עם הנטיות הטובות והרעות שלו. מסביר רבי אריה ליב אלתר מגור : "כי מדרך הטבע להיות כל דבר נמשך אחר ה' יתברך וציוויו . אם-כן ודאי לא נגרע האדם מזה רק שניתן לו בחירה יצר טוב ויצר הרע. ואם לא יגבור הרע על הטוב, ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים" [שפת אמת, נצבים תרל"א]. האדם מעצם היותו נברא, נוטה לטוב ולעשיית רצון ה', ואם רק לא ייתן ליצר הרע לבלבל אותו, יעשה את הטוב מעצמו. בדרך זו מסביר ה'שפת אמת' את תוכחתו של ישעיה: "כי יש לאדם יתרון על כל הנבראים, אבל על ידי היתרון בא לחסרונות ... אבל באמת הדעת נותנת כי מהטובה שנתן ה' יתברך לאדם יתרון בחכמה, אין צריך לבוא חסרון מזה... שמקודם צריך לעשות רצון בוראו מצד הבריאה, והחכמה תוסיף מעלה ... וזה תרעומת הנביא "ידע שור קונהו... ישראל לא ידע" – כי אׅבדו חיוב העבודה מצד יתרון החכמה והדעת" [שם, דברים תרל"ד]. על האדם לעשות רצון ה' והטוב מצד עצמו כמו כל הברואים, מבלי שמעלותיו השכליות יהוו גורם מפריע לכך.