- פרשת שבוע ותנ"ך
- אמור
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ינון דוד בן טובה גיטל
1337
פרשתנו פותחת ברשימת איסורים המיוחדים למשפחת הכהונה, ובראש הרשימה באים ציוויים שונים המסייעים לשמירת קדושתם של כהני ה', וכך נאמר:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" 1 .
חז"ל עומדים על כפל הלשון שבפסוק הראשון, 'אמור... ואמרת', ומבארים שהכתוב בא "להזהיר גדולים על הקטנים" 2 , כלומר הגדולים שבכהנים מצווים להזהיר את אחיהם הקטנים מלהיטמא. בהמשך באה רשימה מפורטת של הקרובים שמותר לכהן להיטמא להם. הכתוב מונה אחד לאחד את הקרובים: אמו, אביו, בנו, בתו, אחיו ואחותו, ולאחר מכן מזהיר שלא יתאבלו על מתיהם כדרך העמים עובדי עבודה זרה, שלא יתנו קרחה בראשם כאות אבל על מתיהם, שלא יגלחו את פאת זקנם ושלא ישרטו שריטה בבשרם. בכל התנהגותם חייבים הכהנים להיות קדושים לכבוד ה', "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ".
הכהנים קשורים אל בית ה', הם מקריבים את לחם אלקיהם, ולכן הם נדרשים לחיים של קודש. והכתוב ממשיך:
"אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקָיו: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" 3 .
הכהן קדוש לאלקיו יותר מבן ישראל הדיוט, ולכן הוא חייב לנהוג בעצמו קדושה יתרה, וזו לא רק מחויבות שלו כלפי עצמו, אלא גם בן ישראל ההדיוט מחויב לשמור על קדושתו של הכהן, שנאמר: "וְקִדַּשְׁתּוֹ". על הישראל להתייחס אל הכהן במחשבה בדיבור ובמעשה כאל אדם קדוש.
קדושת כהן גדול
בכך מסתיימת הפרשיה הראשונה, ואחריה באה פרשיה חדשה המוקדשת לשמירת קדושתו של הכהן הגדול, וכך נאמר בה:
"וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹקָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹקָיו עָלָיו אֲנִי ה': וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ" 4 .
הכהן הגדול מצווה על שמירת קדושת המקדש יותר מאשר אחיו הכהנים, שכן כהן הדיוט מפסיק את עבודתו ועוזב את המקדש כדי ללוות את המת הקרוב אליו ביותר, אבל כהן גדול, גם אם מת לו מת קרוב ביותר, עומד על משמרתו ואינו זז ממנה. לכהן גדול אסור להיטמא לאף אדם, פרט למת מצוה.
אם אין כהן - אין עבודה מקדש ושכינה
הציוויים השונים על שמירת קדושתם של הכהנים דורשים התבוננות. סתם אדם המבקש לקנות את מדרגת הקדושה, נדרש לעמול בתורה ולסגל לעצמו הנהגות מיוחדות של קדושה ופרישות, והנה משפחת הכהונה זוכה במידה זו גם בלי עמל. על הבחנה זו מעמידנו "אור החיים" הקדוש 5 , ואלה דבריו:
"'קדוש יהיה לך' - פירוש, כדי שיהיה קדוש - יהיה לך הכהן, פירוש, הנה הוא שלך לכופו על הדבר. ואומרו 'כי קדוש', פירוש לצד שקדמה לנו הידיעה כי הקדושה היא בחינה הנקנית ברצון ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפייה. ואיך אומר הכתוב לכופו על הקדושה?
לזה אמר 'כי קדוש', פירוש, לא להמשיך לו הקדושה מחדש, שכבר הוא קדוש, אלא שלא לאבד קדושתו. ואומרו 'אני ה' מקדשכם', נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן הקב"ה משרה שכינתו בתוכנו ומקדש אותנו, ואם אין כהן - אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן".
בדרך כלל קדושה זה דבר שאדם צריך לקנות בעמל, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" 6 , על האדם להפריש את עצמו מן המותרות ולקדש את עצמו, אי אפשר לכפות קדושה על האדם, זה תהליך רצוני. והנה אצל הכהן אין צורך לחדש את הקדושה, הוא קדוש בעצם, "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם" 7 , הקדושה מתגלה אצל הכהן משעה שהוא לובש את בגדי כהונתו ומתחיל בעבודה.
כאמור יש כאן ציווי כפול, ציווי על הכהן להיות קדוש וציווי עלינו לקדש אותו, כי כשיש כהן - יש קדושה, וכשאין כהן - כל תהליך השראת השכינה איננו.
הכהונה היא נפש
בירור נוסף בנוגע למעמד הכהונה אנו מוצאים בדברי "אור החיים" הקדוש בפרשת במדבר 8 , אודות פינחס הכהן, וכה דבריו:
"'והיתה לו ולזרעו אחריו' וגו', שמתנה זו נתקיימה בידו בשבועה מפי הבורא, שתהיה לו לשלום ולזרעו אחריו כהונת עולם, וכבר העירותיך בב' ובג' מקומות, שהכהונה היא נפש הנקראת כן במקום הנשמות, והבטיח ה' את פינחס כי ישתלשל בזרעו ענף זה הקדוש הנקרא כהונה, והוא סוד אומרו 'כהונת עולם'".
בשנים האחרונות גילו שיש גֵן מיוחד של כהנים 9 , הקב"ה מטביע במשפחת הכהונה תכונות יסוד שעוברות דרך הזכרים, משפחת הכהונה היא הנפש והנשמה של האומה כולה.
ענין טומאת מת
לאחר שעמדנו מעט על מעמדה של משפחת הכהונה, אנו יכולים לגשת למושג השני הבולט בפסוקים שלמדנו, והוא: 'טומאת מת'. מדוע מצווה הכהן להישמר באופן מיוחד מטומאת מת?
על שאלה זו משיב בעל "ספר החינוך" 10 :
"משרשי המצוה, לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב: 'קדושים יהיו לאלקיהם', על כן הרחיקם מן המת. וכבר כתבתי למעלה, שענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פירשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאד, למעלה מכל טומאה".
אדם מישראל שמת, הוא שיא השיאים של הטומאה - 'אבי אבות הטומאה'. דרגת הטומאה שלו חמורה יותר מדרגת הטומאה של נבלה או של גוי שמת, נבלה היא רק 'אב הטומאה', ומת גוי בכלל לא מטמא. זה מבהיל! הגוי לא מטמא, ואנחנו, אחרי מאה ועשרים, כן מטמאים. כיצד ניתן להבין זאת?
"והענין הוא, כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, 'בשגם הוא בשר', פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הוֹדוֹ שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע".
עם יציאת הנשמה הגוף הופך להיות טמא, כי בצאת הנשמה יוצא כל הטוב שבאדם ונשאר רק חלק הרע שבו.
"וראוי באמת למשרתי השם להתרחק ממנו, זולתי בקרובים שהותר להם כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה נועם ונתיבותיה שלום, ולא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו".
למה מותר לכהן הדיוט להיטמא לקרוביו? בגלל שככל שהמת קרוב יותר כך הכאב גדול יותר והצורך להיפרד ממנו כראוי גדול יותר. דרכיה של התורה הן דרכי נועם ונתיבותיה שלום, התורה מתחשבת בכאבו של הכהן ורצונו להיפרד ממתו.
"וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זיכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ"ג, ה"א) כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין, ולפי הדומה כי הכוונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם אבל סייע לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גיוום ישכון אור זרוע לעולם".
הצדיקים אינם מטמאים במיתתם. אנחנו לא יודעים לעשות חשבונות ולהכריע מיהו צדיק גמור, אבל יש מי שהכריע להלכה שגווייתו של צדיק גמור אינה מטמאת 11 .
קומת כהן גדול
קומה נוספת מתגלה אצל הכהן הגדול, וכך כותב בעל "ספר החינוך" 12 בדינו:
"שענין הטומאה ראוי להתרחק מן הכהנים, שהם קדושים עושי מלאכת השם תמיד. והכהן הגדול הנבדל להיות קדש קדשים, עם היותו בעל גוף, נפשו תשכון תמיד בתוך המשרתים העליונים. על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טומאה לעולם, ואפילו בקרובים כמו לכהנים הדיוטים שכתבתי למעלה דחס רחמנא עליהם שישפכו נפשם בבית המת כי יחם לבבם על קרוביהם, מה שאינו כן בכהן גדול, כי מרוב דבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש, וישכיח מלבו כל עסק העולם הזה הנפסד, ועל חברת הקרוב לא תבכה נפשו, כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים".
הכהן הגדול נמצא באטמוספירה עליונה, כל חייו מוקדשים אל הקודש והמקדש, הוא לא שייך אל הטבע האנושי, כל כולו דבקות בריבונו של עולם, ולכן לא התירה לו התורה להיטמא לקרוביו.
טומאת מת - מזוהמת הנחש
ענין טומאת המת מתברר ביתר הרחבה בפירושו של ה"אלשיך" הקדוש 13 בריש פרשתנו 14 , בעקבות רשימה של שאלות שהוא מעלה בפתח דבריו, וזו לשונו:
"הנה מאז ברא אלקים אדם על הארץ גזרה חכמתו יתברך יהיה הוא וזרעו חי לעולם. והוא כי קדוש היה, משולל עכירות, הגוף מעשה אלקים הוא, והנפש חלק אלוק ממעל, הכל מהקדושה אשר לא תיפול בה גדר מיתה כלל".
המיתה נקנסה על האדם בעקבות חטאו של אדם הראשון, שעבר על הזהרת הבורא "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" 15 . כלומר אדם הראשון היה אמור לחיות חיי נצח, וכיון שחטא, נגזר דינו ודינה של האנושות כולה לחיי שעה.
"אמנם כאשר חטא על הנפש בא נחש והטיל זוהמת טומאה (שבת קמו ע"א), מנפש ועד בשר שרתה חלאת טומאה אשר היא מבחינת הטומאה, וכל עוד שחלאת הזוהמא ההיא דבקה באדם לא יוכל מלט ממנה כי היא כרוכה בה.
וגם לו יונח תטהר הנפש מעוונה על ידי תשובה וייסורין כאשר בדוד המלך ע"ה, המיתה מוכרחת למען זכך חלאת החומר בכור הארץ, ויעלה מן הארץ זך בלי שמרי זוהמא, מוכן לקבל קדושת הנפש טהורה בקשר קדושה שעוד לא יתפרדו, כאשר היתה נפש האדם באדם בהבראו טרם יחטא. שחטא לא ימצא אחר התחיה כי אין יצר הרע עוד. ועל כן היה עונש האדם מיתה ולא ייסורין, והיות גם לכל זרעיותיו".
אותו ארס שהנחש הקדמוני הטיל בחוה התפשט באנושות כולה וגרם לה להיות משועבדת למציאות החומרית שמסביבה. כדי להיטהר מאותה מציאות חומרית צריך לגזור על הגוף מיתה וקבורה, על הגוף לעבור תהליך של זיכוך בבטן האדמה, ב"כּוּר הארץ". ממשיך ה"אלשיך" הקדוש:
"והנה אחרי נמכר האדם אל המוות, גזרה חכמתו יתברך כי גאולה תהיה לו מזוהמת נחש".
האדם במותו נגאל מהארס שהטיל בו הנחש. כשהאדם מת - הארס יוצא והגוף נשאר מזוכך.
"וחשב מחשבתו מן אברהם עד מתן תורה להתם הזוהמא קו לקו, כמפורש פרשת תולדות (לעיל בראשית כה, יט) ובאלה שמות (א, א) ובפרשת יתרו (שמות יט א), כי זה היה עיקר כור הברזל של גלות מצרים וימי העמדת הר סיני, לגמור מירוק וליבון הזוהמא עד תומה, ויהי כן, וכמאמרם ז"ל (שבת קמו ע"א): ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן".
מאברהם אבינו, שממנו מתחילות אלפיים שנות תורה, ועד מעמד הר סיני, ישנו מאמץ מרוכז לסילוק הטומאה שחדרה בחטא אדם הראשון. ובאמת, במעמד הר סיני היו ישראל זכים וטהורים, יצא הארס מגופם, והם הגיעו למעמדו של אדם הראשון כפי שהיה לפני החטא.
"ועל כן היה להם חירות ממלאך המוות, כי בבטול הזוהמא אין עוד מיתה. אך אחרי כן על ידי העגל חזרה הזוהמא למקומה. ועל ידי כן חזרה המיתה הכרוכה באדם על ידי הזוהמא, כי היא מבחינת המיתה והיא דבקה בחומר ובנפש ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף.
והוא הכח הטמא אשר יטמא את הנוגע במת, ומתפשט באוהלו לטמא כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל..."
עוון העגל החזיר את הזוהמה למקומה, ארסו של נחש הקדמון שב למקומו הישן, וממילא גם שב גם כוח הטומאה לגופו של האדם. כוח הטומאה שמתפשט באוהל המת ומטמא את הנוגע במת מקורו באותו ארס מזוהם שהטיל נחש הקדמוני. הנוגע במת נוגע בזוהמת החטא, לכן ישנה אזהרה מיוחדת לכהני ישראל שלא יטמאו למת.
"ונבא אל הענין, והוא, כי למה שהכהנים הנגשים אל ה', הוא אלקים חיים, רצה להרחיקם הקדוש ברוך הוא בל ידבק בידם מאומה מן טומאת זוהמת נחש אשר דבקה במת? והנה היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר, הנה שני דברים יש לכהנים:
א. היותם מקריבים לחם אלקיהם.
ב. היותם מזרע אהרן.
והנה מהבחינה הראשונה, טוב הדבר יתרחקו מהטומאת מת יותר מכל ישראל. אך על הבחינה השנית, אדרבה להיותם מזרע אהרן שעל ידו יצא העגל ההוא וטינף והביא זוהמא מיתה, להם לבדם היה ראוי יטמאו במת ולא יתר ישראל. לזה אמר נהפוך הוא, כי הלא לא דבק בו מאומה. ואדרבה להיותם בני אהרן קדוש ה' ראוי להם לבלתי יטמאו לנפש. וזה מאמר הכתוב: 'אמור אל הכהנים', כלומר המשרתים שהיא הבחינה הראשונה, 'אמור' להם שהם 'בני אהרן', וזה יתרון להם. ואחר אמרך שהם בני אהרן, אחר הקדמה זו 'ואמרת אליהם לנפש לא יטמא', כי בחינת היותם בני אהרן היא ראויה לכך. ועל כן אמר 'לא יטמא' ולא אמר לשון רבים, לרמוז כי הוא אהרן הנזכר נאות שלנפש לא יטמא, וממנו אל זרעו אתו, כי לטובה כיוון [אהרן בחלקו בעגל] כמדובר במקומו (לעיל שמות לב, ד) בס"ד, ולא דבק בנפשו מטומאת העוון ההוא מאומה".
אם כן האיסור המיוחד המוטל על כהני ישראל, הוא כדי להרחיקם מזוהמת החיים. הכהן הוא עובד ה', לכן אסור לו להדבק עם נקודות החולשה של החיים, אסור לו להיטמא למת.
מושג המוות, כאמור, שייך לחולשת החיים. המוות מעורר צער וכאב, בכי ואבלות. לכהני ישראל אסור להידבק בחולשות החיים, הם צריכים להישאר באטמוספירה העליונה של החיים. הכהן הוא הנשמה של האומה, כפי שראינו ב"אור החיים" הקדוש, וכשם שנשמה לא יכולה להיטמא, "נשמה שנתת בי טהורה היא", כך כהן לא יכול להיטמא, וככל שהכהן גדול יותר, כך מצווה הוא להישמר יותר מכל מגע של טומאה.
כהן גדול לא צריך להיטמא למת בגלל גדלותו
המפגש עם המוות, מצד אחד הוא גורם חולשה אצל קרובי המת ומצד שני הוא מעורר לתשובה. כשאדם מזהה שהיצר הרע מתגרה בו ומבקש להכשילו בחטא, חז"ל 16 מדריכים אותו כיצד לנהוג כדי להינצל מן החטא:
"אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: 'רגזו ואל תחטאו' (תהלים ד, ה). אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם' (שם); אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: 'על משכבכם' (שם); אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: 'ודמו סלה' (שם)".
העצה הראשונה היא לעסוק בתורה, "אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש" 17 . אם לא עלה הדבר יפה וידו של היצר עדיין על העליונה, יש לקרוא קריאת שמע ולקבל עול מלכות שמים, ואם גם זה לא הועיל, עליו להיזכר ביום המיתה.
הפתרון הראשון הוא התמודדות אידיאולוגית, אם היצר תוקף - יש להכניסו לבית המדרש, אסור לתת לו להשתלט על התורה והאמונה שלנו, בבית המדרש יש כוח לנצח את הרע. אם זה לא מספיק אז צריך להתגדל באמונה ולקרוא קריאת שמע, ואם גם זה לא מספיק, אז יש לשלוף את נשק יום הדין ולהיזכר ביום המיתה. כשאדם נזכר ביום המיתה הוא מתחיל לערוך חשבון נפש ולהרהר בתשובה. פתאום כל פיתויי היצר הופכים להיות הבל הבלים, התאוות הרגעיות בטלות מול חיי הנצח שעתידים לבוא לו. לכן אמר שלמה בחכמתו "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" 18 , וכך כתב רבי אברהם סבע 19 בספרו "צרור המור" 20 :
"ולכן 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה', בענין שיזכור את ה' יתברך, וזה יבחן מלכת אל בית משתה, כאומרם ז"ל: הוזכרו רעי איוב בבית האבל, ולא נזכרו שם ועבר ואבימלך שהיו במשתה אברהם, ובזה 'החי', שהוא יחידו של עולם, יבין האדם אל ליבו, ובפירוש קהלת הארכתי בזה.
ולכן בכאן ציוה לכהנים הדיוטים שיטמאו לקרוביהם, כדי שיזכרו וישובו אל ה'... אבל הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלובש בבגדי כהונה לשרת לפני ה' תמיד, והוא דבק בשם ה' ובזה יזכור תמיד את ה', כאומר 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר'.
וכן הכהן אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, איש כזה אינו צריך להיטמא אפילו לאביו, כי רבה היא עבודת הכהונה מזכירת יום המות .'ומן המקדש לא יצא' - מקדושתו לא יצא, אחר שיש עליו נזר שמן משחת אלקיו".
הכהן הגדול נמצא כל רגע ורגע בחייו בדבקות אלקית, הוא לא זקוק שיזכירו לו את יום המיתה כדי לשוב אל ה'. הוא מחובר אל הקודש והמקדש, הוא לא זקוק להתרגשות הזו של יום המוות, כדי להרהר תשובה.
אדם רגיל שנזכר ביום המיתה, נפגש פתאום עם החולשות האנושיות שלו וחפץ לעשות תשובה על כישלונותיו. הוא ירא פתאום מהמוות ומבין את משמעות החיים, "סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים" 21 . הכהן הגדול נמצא מעל זה, הוא נמצא במקום עליון.
כהן גדול - גדול מאחיו
על גדולתו של הכהן הגדול אנו למדים גם מדברי חז"ל הבאים "על דרך המדרש" ו"על דרך הקבלה", כמובא ברבנו בחיי 22 , וזו לשונו:
"על דרך המדרש (ספרא ב, א): 'והכהן הגדול מאחיו' - שיהא גדול מאחיו בחמשה דברים: בנוי בכח בעושר בחכמה בכבוד. ואם אין לו - אחיו הכהנים מעשירין אותו, שנאמר: 'והכהן הגדול מאחיו', גדלהו משל אחיו. ומעשה בפנחס הסתת, שמנוהו כהן גדול ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב (העשירו אותו).
ועל דרך הקבלה: הכהן הגדול ידוע מי הוא דוגמתו, וכבר הזכרתי מזה בסדר צו (ויקרא ח, לג), והיה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו דוגמת השרפים, וזהו שאמר המלאך ליהושע הכהן הגדול: 'ונתתי לך מהלכים' וגו' (זכריה ג, ז), רמז לו מקומו ודוגמתו, ותרגם יונתן: בין שרפיא האלין, ממה שכתוב: 'שרפים עומדים ממעל לו' (ישעיה ו, ב).
ואמרו במסכת יומא (פרק הממונה לז ע"א): הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ועוד תניא: שלושה מהלכים בדרך - הרב באמצע, גדול בימינו, והקטן בשמאלו. וכן מצינו בשלושה מלאכים שבאו אצל אברהם - מיכאל באמצע, גבריאל מימינו, רפאל משמאלו".
הכהן הגדול דומה למלאך, "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" 23 . למה חשוב לדעת שהכהן הוא מלאך? אומר רבנו בחיי:
"ואם תזכה תבין כי לכך הזכיר בו הכתוב הלשון הזה 'הכהן הגדול', כענין שכתוב: 'את כל מעשה ה' הגדול' וגו' (דברים יא, ז), שהרי עבודתו של כהן גדול לשם הגדול, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת הוריות (פרק כהן משיח יב ע"ב): 'את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום' (ויקרא כא, י) - לא יפרום כלל, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אינו פורם מלמעלה אבל פורם הוא מלמטה, כלומר תחת בגדיו, לא בבגד העליון כמשפט הקריעה בכהן הדיוט ובשאר ישראל, ובא לרמוז שהפרימה אינה אלא למי שהוא למטה ממנו, זהו כהן הדיוט, ולכך כהן גדול פורם מלמטה, לפי שאין בדוגמתו ירידה אלא התעלות למעלה למעלה עד אין סוף".
הכהן הגדול דומה למלאך, אין אצלו ירידה, הוא כל הזמן עולה "למעלה למעלה עד אין סוף". אצלו העושר לא סותר את החיים, להיפך, העושר מעלה אותו ומגדל אותו, וכך גם היופי ושאר הדברים שמנו חכמים. יופיו של כהן גדול הוא יופי שמרחיב את הדעת ומשלים את קומת הקודש, מעין דברי חז"ל על אדם הראשון: "שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" 24 .
שלמות הרוח ושלמות הגוף
על המעמד המיוחד הנדרש מכהן כדי שיזכה בכהונה הגדולה, ועל היחס בין מעמדם של כהני ההדיוט למעמדו של הכהן הגדול כותב הרש"ר הירש 25 דברים נפלאים, וזו לשונו:
"כהנים הדיוטות מוזהרים רק על זונה, חללה וגרושה; אך הם מותרים באלמנה, ואינם מצוּוים על בתולה. שכן כל עצמם אינם אלא כהנים הדיוטות; קדושתם היא כפרוזדור לקדושה החיובית - כיחס החצר למשכן, כיחס העזרה להיכל.
ואילו הכהן הגדול הנעלה מאחיו ייצג את הכהונה במעלתה החיובית העליונה. משום כך אף בטרם יוקדש על ידי שמן המשחה, חייב הוא להיות גדול מאחיו: עליו לעלות עליהם במעלות גופניות ורוחניות ובעמדה חברתית בלתי תלויה: בכח, בנוי, בחכמה ובעושר (יומא יח ע"א); ואם חסר לו הממון הנדרש לעמדה בלתי תלויה - 'גדלהו משל אחיו' (שם): אחיו הכהנים, שהוא מיועד לעמוד בראשם, חייבים לספק לו את הממון, המאפשר עמדה בלתי תלויה".
השלמות הרוחנית הנדרשת מכהן גדול, איננה מנותקת משלמות הגוף הנדרשת ממנו. הוא מייצג את משפחת הכהונה לדורותיה ואת האידיאל המוסרי העליון.
כהן גדול איננו פרטי
בהמשך מדגיש הרש"ר הירש נקודה יסודית נוספת - כהן גדול איננו אדם פרטי הוא אדם כלל ישראלי, ומכך נגזרים הבדלים שונים בין דיניו לדיני כהן הדיוט, ואלה דבריו:
"'אשר יוצק' וגו' - בית דין של שבעים ואחד - הנציגות הלאומית העליונה - ימשחוהו בשמן המשחה וירשוהו ללבוש בגדי כהונה גדולה. מכאן ואילך הרי הוא מייצג את האידיאל המוסרי החיובי העליון, שיוגשם על ידי כלל ישראל. משום כך שוב אין הוא נחשב כפרט; אלא הוא יתפוש גם את יחסיו הפרטיים מנקודת המבט של הרעיון הלאומי; ובמקום שהוא חייב לבטאו חיובית, ידחה מפניו כל רגש פרטי מפריע.
רעיון האומה איננו מכיר את המוות - 'אין ציבור מת' (עיין תמורה טו ע"ב); ברעיון הכלל הנצחי גם היחיד שחי למענו נוטל חלק באלמוות המתקיים כבר בעולם הזה; בכל נימה טהורה של חייו שהושלמו בנאמנות הרי הוא שזור לנצח עם נצח הכלל; בפעילות נפשו האצילה יוסיף לחיות בעולם הזה - גם משנסתלק ממעטה הגוף, שהוא נראה מתהלך בו בקרב עמו. וכאשר האיש סופד לאשתו שהיא 'ביתו' - או להוריו, לבניו, לאחיו שהם 'משפחתו' - הרי בכלל הלאומי הוא יחזור וימצא לו בית ומשפחה; בו ימצא את קרקע הווייתו ויצירתו, את חוג פעילותו וחייו. אך העיקר - האל שהוא עובד במקדשו, שם ה' הרשום על מצחו - הוא שיעלהו לפיסגת רגשות ומחשבות; לאורה תהפוך כל ההווייה על תמורותיה למסילת חיים של שמחת נצח בה'; אין זו מסילה המובילה מן העריסה אל הקבר, מהווייה לחדלה - אלא זו דרך המוליכה מחיים לחיים, מעולם ועד עולם".
ממשיך הרש"ר הירש בסיגנונו המיוחד:
"משום כך זה דינו של הכהן 'הגדול מאחיו': הרי הוא עומד בפסגת הכהונה בישראל ומייצג ממלכת כהנים. האומה יצקה את שמן המשחה על 'ראשו' וכך הקדישה אותו להיות שאול לה'; אחר כך הלבישה אותו ב'בגדים' הלאומיים של שלמות כל המידות, למען יהיה לה לאות ולמופת. ב'ראשו' של זה אל ייראה אות הצער והאבל של ההזנחה - ולוא רק באורח זמני; אפילו אבדה לו אבידה קשה ביותר, אל יַראה את עצמו קרוע ב'בגדיו'; אפילו מת האדם הקרוב לו ביותר, אסור לו להתקרב אל המת (אולם אפילו הכהונה הגדולה נדחית מפני 'מת מצוה'); אפילו בהיותו אונן אל יעזוב את העבודה; שכן עליו לייצג בכל מקום את ה'חיים' ואת 'שמחת החיים'; מקור שמחתו הוא בה'; והמקדש שכוֹנַן בידי ה' הוא מקום משמרתה לעד".
הכהן איננו מתנכר לרגשות אנושיים
לאור האמור ניתן היה לחשוב, שהכהן הגדול מצווה לפתח אטימות רגשית ח"ו, לכן ממשיך הרב הירש:
"אולם אין פירושו של דבר, שעליו להתנכר לרגשות אנושיים; אבדן היקר שבבני משפחתו אל יעבור עליו בלא זעזוע הלב...
אולם שעה שהלב שרוי בצער, והדעת נתונה לרעיון המוות, עליו להורות ביתר שאת את כוח ה'חיים' ו'שמחתם'; כי ה' הוא מקור חיים, והשמחה שרויה במעונו; וזו התורה היוצאת מן המקדש, אשר הוא עבדו הראשון".
גם כהן גדול יכול לבטא את רגשותיו, אבל אסור לו ליפול לאבלות, אסור לו להיות "כמנודה וכאבל" 26 , אסור לו ליפול בצער של שבעת ימי האבלות.
ההערה שמעיר הרש"ר הירש במאמר מוסגר היא הערה מרתקת. היחיד שכהן גדול יכול להיטמא לו, זה 'מת מצוה', כי 'מת מצוה' זה לא מת פרטי, זה מת שאין לו מי שיקבור אותו, הוא שייך לאומה כולה, האומה כולה שותפה בצער ובכאב על המת הזה, ולכן הטיפול בו איננו מוציא את הכהן הגדול מרשות הציבור לרשות היחיד, הכהן הגדול נשאר במדרגתו העליונה.
מי שהיה לפני ימים ספורים בלווייתו של הבחור היקר שלום יוחאי שרקי הי"ד 27 , יכול היה לשמוע את אביו הרב אורי שרקי יבלחטו"א, מדבר בעוצמה, בגדלות של אמונה, לא על השבר, אלא על גדלות החיים, על כך שבאוצר המילים שלנו אין חולשה ורפיון ואין בלבול ונפילה. לאומה הישראלית יש חוסן, וגם אם הכאב האישי הוא גדול, איננו יכולים להרשות לעצמנו לשדר כלפי אומות העולם שדר של חולשה, עלינו לשדר עוצמה, גבורה ומלכות, כדי שהעולם כולו יבין ש"עם ישראל חי" לעד ולעולמי עולמים.
ממשיך הרש"ר הירש:
"משום כך אין שבח גדולתו באדישות קרה, במקום שכל לב טהור שרוי בצער וכל עין טהורה יורדת דמעה. הוא נעשה אונן; ואף על פי שהוא מקריב אונן, אינו אוכל מן הקדשים (עיין הוריות יב ע"ב); ואף על פי שאינו פורם כדרך שבני אדם פורמים - אינו מבטא את הקרע שבעולמו הקרוב על ידי קריעת הבגד למעלה בצואר - הרי הוא פורם למטה בשולי הבגד (שם)".
למטה, בשולי הבגד, יש איזה סממנים מסוימים של אבלות שבכל זאת כהן גדול נוהג, אבל זה לא תופס אותו, הוא צריך להישאר למעלה ולהמשיך להיות עמוד השדרה של כלל ישראל, אסור לו לשדר כפיפות קומה וחולשה.
שלא נבוא לידי שנאת החיים
נסיים בדברי קדשו של מרן הרב קוק באחד מפנקסיו 28 , שם מוסיף הרב טעם נוסף לאיסור טומאה למת המוטל על משפחת הכהונה, וכה דבריו:
"איסור טומאת כהן למתים הועיל לשמור את תורת המוסר שלא תבוא עד הקיצוניות של שנאת החיים. כי הכהנים, בהיותם מחזקי התורה ומטיפי המוסר, כפי הרגיל בהשקפה פשוטה, שהעמידה אצל האדם בעת המיתה, פועלת לרכך את הלב, ו'טוב ללכת אל בית אבל', גם מפני יסוד החזרת התשובה להולך למות ודאי, לולא אזהרת התורה 'על כל נפשת מת לא יבא', היה נעשה, על פי רגש פנימי, מנהג חיובי, שיהיה הכהן צריך לעמוד בשעת יציאת נשמה, וזה היה מטביע בלב הבעל רגש, חותם של השפלת ערך החיים, ושנאה לחיים. אמנם תורת ה' תמימה, היא תורת חיים, וצריך המוסר היוצא על פיה ללכת מחובר עם החיים, על כן הרחיקה את הכהן מאלה המעמדות, כדי לשמור את רוח המוסר הכללי, שהוא מושפע הרבה מהכהונה, שמורים חוקי ה' המעשיים והעיוניים, מהשפעה קיצונה, הנוטה לפעמים להשתוממות, כאמור 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם'".
ימים אלה, ימי חודש אייר, הם ימי פטירתם של תלמידי רבי עקיבא, וימי הזיכרון של כל מוסרי הנפש של האומה על קדושת השם העם והארץ. חודש אייר הוא חודש המסוגל לרפואת הגוף - "איר" ראשי תיבות: "אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" 29 , הרפואה והנחמה שלנו היא ביכולת העמידה שלנו בגבורה. כשהציבוריות הישראלית שלנו היא שלמה, כשהיא שומרת על קדושת הכהונה שבנו, אז אין בנו חולשה ואין בנו טומאה, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" 30 .
איך ללמוד גמרא?
איך נראית נקמה יהודית?
איך עושים קידוש?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
דיני פלסטר בשבת
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך לא להישאר בין המצרים?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
