פרק כ"ז חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

1556

5 דק' קריאה

ה' מחובר לנבראים אך נבדל מהם בעצמותו
וּבְפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צז, א): תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ, 1 שִׁית אַלְפֵי שָׁנָה הָוֵי עָלְמָא: ב' אֲלָפִים תֹּהוּ, ב' אֲלָפִים תּוֹרָה, ב' אֲלָפִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ שֶׁרַבּוּ 2 יָצְאוּ מַה שֶּׁיָּצְאוּ, עַד כָּאן. וְאֵין סָפֵק שֶׁצָּרִיךְ טַעַם וּסְבָרָא שֶׁמְּחַלֵּק הַזְּמַן שֶׁל עוֹלָם לְאֵלּוּ חֲלָקִים, וּבְאֵיזֶה צַד מִתְיַחֵס כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ דְּבָרִים לְחֵלֶק מִמֶּנּוּ. וּבֵאוּר עִנְיָן זֶה, כִּי הַזְּמַן הוּא 3 הֶמְשֵׁךְ הַמְּצִיאוּת, וְכָל הֶמְשֵׁךְ יִתְחַלֵּק לְהַתְחָלָה וּמִתְחַלֵּק אֶל אֶמְצַע וְאֶל הַסּוֹף, וְאִי אֶפְשָׁר בְּפָחוֹת מֵאֵלּוּ ג' חֲלָקִים. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁאֵין סָפֵק כִּי הַהַתְחָלָה הוּא מְחֻלָּק מִן הָאֶמְצָעִי, וְהָאֶמְצָעִי מְחֻלָּק מִן הַסּוֹף, כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ 4 גָּדֵר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה מְחַלֵּק גַּם כֵּן זְמַן כָּל הָעוֹלָם לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים אֵלּוּ. כִּי זְמַן כָּל יְמֵי עוֹלָם הוּא ו' אֲלָפִים, כִּדְאִיתָא הָתָם (סנהדרין שם): אָמַר רַב קְטִינִי, 5 שִׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא, וְחַד חָרַב, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב, יא): וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא, וְנֶאֱמַר (תהלים צב, א): שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת. וְנֶאֱמַר (תהלים צ, ד): כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל, עַד כָּאן. וּבֵאוּר עִנְיָן זֶה, מַה שֶּׁאָמַר כִּי שִׁית אַלְפָא שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא וְחַד חֲרִיב. וְזֶה, כִּי הַדַּעַת מְחַיֵּב 6 שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ בְּעוֹלָמוֹ, וְזֶהוּ: וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. כִּי אִם הָעוֹלָם נוֹהֵג בְּהַנְהָגָתוֹ לְעוֹלָם, הָיָה הוּא יִתְבָּרַךְ מִצְטָרֵף אֶל הַנִּמְצָאִים תָּמִיד, וְהוּא יִתְבָּרַךְ נִבְדָּל מִכָּל הַנִּמְצָאִים. וְאַף שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מִצְטָרֵף אֶל הַנִּמְצָאִים בְּמַה שֶּׁהוּא סִבָּה וְעִלַּת הַנִּמְצָאִים, מִכָּל מָקוֹם הוּא נִבְדָּל מֵהֶם גַּם כֵּן. וּלְפִיכָךְ בְּמַה שֶּׁהוּא סִבָּה לָהֶם, מַנְהִיג אוֹתָם, וְנוֹתֵן לָהֶם הֲוָיָה, וּבְמַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִבְדָּל מֵהֶם, הוּא נִשְׂגָּב לְבַדּוֹ, 7 וְלֹא נִמְצְאוּ הַנִּבְרָאִים. וּלְפִיכָךְ וְחַד חָרַב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא, שֶׁיִּהְיֶה הוּא יִתְבָּרַךְ בִּלְבַד, וְאֵין נִמְצָא אִתּוֹ שׁוּם מְצִיאוּת. וְעוֹד, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ עִלָּה לַנִּמְצָאִים, וְהֵם עֲלוּלִים, אִם הָיָה הֶעָלוּל נִמְצָא תָּמִיד, הָיָה מִשְׁתַּוֶּה אֵלָיו הֶעָלוּל, שֶׁיִּהְיֶה נִמְצָא תָּמִיד כְּמוֹ הָעִלָּה, וְאֵין כָּאן מְקוֹם זֶה כְּלָל לְבָאֵר. לְכָךְ, בְּמַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ מִצְטָרֵף אֶל הַנִּמְצָאִים, נִמְצְאוּ הַנִּמְצָאִים בַּהֲוָיָתָן. וּבְמַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִבְדָּל מֵהֶם, יֵשׁ כָּאן שְׁבִיתָה מֵהֶם. לְכָךְ שִׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא, בְּמַה שֶּׁהוּא מִצְטָרֵף אֶל הַנִּמְצָאִים. וְחַד חַרוּב, הוּא אֶלֶף הַשְּׁבִיעִי, וְזֶהוּ מִצַּד שֶׁהוּא נִבְדָּל מִן הַנִּמְצָאִים.
________________________________
אמרו בפרק חלק, שנו בבית מדרשו של אליהו, 1 ששת אלפי שנה מתקיים העולם. אלפיים שנה ימי תוהו, אלפיים שנה תורה, ואלפיים שנה ימות המשיח. ובעוונותינו שרבו, 2 עברו שנים רבות מאלפיים שנים אלו, ועדין לא בא המשיח. אין ספק שצריך הסבר למה חילק את העולם לשלושת החלקים הללו, וכיצד מתייחסים תוהו, תורה ומשיח דווקא לחלקים אלו. ביאור הדבר, 3 המציאות מתפתחת בעקבות הזמן. כל דבר נחלק לפחות לשלושה חלקים: התחלה, אמצע וסוף, ולכל אחד מהחלקים מהות שונה מהשאר. אין ספק שההתחלה שונה מהאמצע, והאמצע מהסוף, ולכל אחד ואחד מהם 4 מהות נפרדת. גם זמן העולם נחלק לשלושת החלקים הללו. כיוון שזמן העולם הוא ששת אלפים שנה, כמו שאמרו חכמים, אמר רב קטיני, 5 ששת אלפי שנה ימות העולם, ובאלף השביעי יהיה העולם חרב, שנאמר: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ונאמר: מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת, שהוא כשמיטה, כלומר חרב ביום השביעי. ומנין שאלף שנה? שנאמר: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. יום של הקב"ה הוא אלף שנים. מה שאמרו ששת אלפי שנה ימות העולם והאלף השביעי יהיה העולם חרב, ביאורו, השכל מחייב 6 שתהיה תקופה בה יהיה הקב"ה לבד בעולמו, שנאמר: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. אם נאמר שהעולם תמיד נוהג לפי מנהגו ותמיד יהיה כמו שהוא עתה, הרי המשמעות היא, שהקב"ה מחובר תמיד אל הנמצאים, אך הרי הוא נבדל מכל הנמצאים, שהרי הוא בוראם, אלא יש בחינה בה הוא נבדל מהם, ויש בחינה בה הוא מחובר אליהם. מהצד בו הוא בוראם ומנהיגם ונותן להם את המציאות, אלו שנות קיום העולם, ובצד בו הוא נבדל מהם, אז: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, 7 והוא יהיה לבדו ללא הנבראים. ועוד הסבר מדוע יהיה העולם חרב. הקב"ה הוא סיבת הנמצאים בעולם, והם הנבראים על ידו. אם היו הנבראים יחד עם הבורא תמיד, היה שוויון בין הבורא לנבראים, ששניהם נמצאים תמיד. אין המקום כאן להרחיב בנקודה זו. נמצא כי בששת אלפים שנה ה' יתברך מצורף אל הנמצאים והם קיימים, ובאלף השביעי נבדל מהם, ואז העולם חרב. לכן ששת אלפים שנה העולם מתקיים, ובאלף השביעי יהיה חרב.

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

97 - פרק כ"ז חלק א'

98 - פרק כ"ז חלק ב'

99 - פרק כ"ז חלק ג'

טען עוד

ביאורים
לא אחת אנו חשים בסתירה פנימית גדולה. מצוה מן התורה לדבוק בקב"ה, אנו מתחנכים ליצור קשר ישיר עם הבורא, להתפלל אליו, ולהרגיש קרובים אליו. יחד עם זאת, לעיתים אנו שמים לב לגודל הריחוק שלנו ממנו, ולגודל ה'אפסיות' שלנו לעומתו, עד כי קשה לתפוס כיצד ניתן להעלות על הדעת קשר כגון זה.
המהר"ל מסביר שאכן יש שתי בחינות בקשר שבינינו לבין הבורא. הבורא קשור אל הנבראים מכוח היותו זה שברא ובורא אותם ומכוח זה שכל המציאות שבה הם חיים ופועלים בכל רגע היא אך ורק ממנו, אך מצד שני, אם נבחן את היחס שביניהם, נמצא שישנו ריחוק גדול מאוד.
שתי הבחינות הללו צריכות להתגלות בעולם. ששת אלפי השנים הראשונות של העולם, שייכות לעשייה האנושית, ולגילוי כוחם של הנמצאים בעולם. בתקופה זו הבורא מתגלה בעולם כממציא ומהווה את כל מה שקיים בעולם, ומי שירצה להתבונן בבורא יוכל לעשות זאת באמצעות מבט על הנמצאים בו: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" [תהילים יט, ב].
באלף השביעי העולם עולה קומה נוספת. אז מתגלה נבדלותו של הבורא עד שהכל חרב והוא 'נשגב לבדו'. מכאן ניתן ללמוד גם על כוחם המוגבל של 'יצורי' העולם הזה, ועל הריחוק הגדול והמוחלט שבינם לבין הבורא. מן הראוי לציין, שנראה שמטרתם של חז"ל בעיסוק בספירת שנות העולם אינה לגרום לנו לעסוק בספירת השנים, ובניסיונות לחזות את העתיד, אלא להבין את העניינים הרוחניים העמוקים שדברים אלו מבטאים.

הרחבות
* האם העולם יֵחָרֵב
שִׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא, וְחַד חָרַב. מלשון הגמרא נראה, שבאלף השביעי יחרב העולם, כפשוטו. וכן מסביר הרמב"ן על בסיס מימרא אחרת: 'ואותן אלף שנים שעתיד להחזיר העולם לתוהו ובוהו...' [סנהדרין צב:], "והנראה מלשונם כי אמרם לתוהו ובוהו, ירצו בו אפיסה מוחלטת" [דרשה על קהלת]. לעומתו סובר הרמב"ם שהעולם יתקיים לעולם כמבואר בפסוקים רבים, לדוגמא: "ידעתי כי כל אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרֹע" [קהלת ג, יד] מבאר הרמב"ם: "הרי שהודיע בפסוק זה שהעולם מעשׂה האלוה ושהוא נצחי. והוא נתן גם את הטעם לנצחיותו... כאילו אמר שדבר שמשנים אותו, אין משנים אותו אלא בגלל חיסרון שבו כדי שיושלם, או כדי לגרוע תוספת שאין צורך בה, ואִילו מעשׂי האלוה, מכיוון שהם בתכלית השלמות ואין אפשרית בהם תוספת ולא חיסרון, קיימים ועומדים בהכרח כפי שהם, שכן אין מניע שישתנו" [מורה נבוכים ב, כח]. הרמב"ם מסביר את 'וחד חרוב' שבלשון חז"ל: "אינו הֶעְדֵּר כולל של המציאות, שהרי אומרו וחד חרוב מלמד שהזמן נשאר" [שם, כט] המציאות הטבעית תמשיך להתנהל ברמה כלשהיא, כי אם לא כן לא שייך לדבר על מימד של זמן – ש'אלף' אחד יהיה העולם חרב. רבי יוסף חיים מבגדד, ה'בן איש חי', מסביר: "פירוש יחרב החומר הטבעי המצוי עתה מפני כי יזדכך החומר של העולם הזה ויהיה זך... קרוב לרוחני ממש... ולא ישלוט בו לא שינה ולא שום מקרה טבעי". [בן יהוידע, ראש השנה לא.].

לעילוי נשמת צדיקה בת יוסף ומרים ע"ה