פרק כ"ז חלק ג' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

171

3 דק' קריאה

השביעי קדוש ואז ה' לבדו
וּמֵאַחַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר רַק* 1 שֶׁיִּהְיֶה כָּאן שְׁבִיתָה וְהֶפְסֵק, וּבוֹ יִהְיֶה נִשְׂגָּב לְבַדּוֹ נִבְדָּל מִן הַנִּמְצָאִים, 2 רָאוּי אֶל זֶה הַשְּׁבִיעִי. כִּי בְּכָל מָקוֹם הוּא מְיֻחָד לִקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּחִבּוּר גְּבוּרוֹת ה' 3 . וּלְכָךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא קָדוֹשׁ בְּכָל הַקְּדֻשּׁוֹת, לְכָךְ נִבְדָּל מִן הַנִּמְצָאִים. וְהוּא יִתְבָּרַךְ מִתְקַדֵּשׁ מִן הָעוֹלָם בָּאֶלֶף הַז', וְנִשְׂגָּב בָּאֶלֶף הַז'. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא חָמְרִי אוֹ נוֹטֶה אֶל הַחָמְרִי, הוּא חָרֵב. כִּי אֵין הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי יֵשׁ לוֹ כֹּחַ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיעִי, מִפְּנֵי כִּי אֶלֶף הַשְּׁבִיעִי מְיֻחָד 4 לַנִּבְדָּל מִן הַגַּשְׁמִי. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ שָׁם (סנהדרין שם): כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֵּט אֶחָד לְז' שָׁנָה, כָּךְ הָעוֹלָם מְשַׁמֵּט 5 אַחַת לְז'. כִּי הָעוֹלָם נִשְׁמָט מִמֶּנּוּ, וְהוּא נִשְׂגָּב לְבַדּוֹ.
________________________________
לפי מה שהתבאר, בהכרח צריכה להיות 1 תקופה בה יהיה הקב"ה לבדו בעולם, נבדל מכל הנמצאים, 2 והזמן הראוי לזה הוא השביעי, כי השביעי בכל מקום מיוחד לקדושה, כמו שהתבאר בגבורות ה' 3 פרק י"ט. הקב"ה, שהוא קדוש בכל הקדושות, ראוי שיהיה נבדל מהנמצאים ומתקדש באלף השביעי. כל דבר שהוא גשמי או עם נטייה אל הגשמי יהיה בטל באלף השביעי, כי אין לגשמי כוח בשביעי, מפני שהאלף השביעי מיוחד 4 אל הקדושה, אל הנבדלות מהחומר. על כן אמרו שם בגמרא, כשם שהשנה השביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט 5 אלף אחד לשבעת אלפים שנה. ובאותו האלף נשמט העולם מחיבורו אל הבורא והוא חרב.
[ רַק – אלא.]

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

99 - פרק כ"ז חלק ב'

100 - פרק כ"ז חלק ג'

101 - פרק כ"ז חלק ד'

טען עוד

ביאורים
פעמים רבות מופיע ביהדות המספר שבע בהקשר של דבר קדוש, כמו היום השביעי – השבת, השנה השביעית – שנת השמיטה, ועוד.
במשך שש שנים האדם עובד בשדהו, על מנת שזו תניב תוצרת חקלאית, אך מיד לאחר מכן מגיעה שנה שבה הוא נדרש לחדול ממלאכתו, ולהפסיק את הפעילות שבשדה, לטובת מדרגה רוחנית עליונה. כך גם בעולם. במשך ששת אלפים שנה העולם מתקיים מכוחו של הבורא. הבורא, כביכול, יורד ומצמצם את עצמו ומתגלה בעולם דרך הנבראים שברא. באלף השביעי, העולם עובר למדרגה אחרת. במדרֵגה זו אין מקום לקיומו של כל דבר חומרי או לדבר שיש לו קשר אל החומר, ולכן אין מקום לקיומם של הנבראים בעולם, אלא מתגלה בו הבורא עצמו, שנבדל מכל אלה. אלף זה שיך לבורא בלבד 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'.
חשוב לזכור שהמהר"ל עוסק כאן בדברים עמוקים מאוד, הן בגלל נגיעתם בענייני אלוהות, והן בגלל העיסוק במציאות רוחנית הרחוקה מאיתנו מרחק רב. חשיבותם של דברים אלה עבורנו רבה, שכן הם מאפשרים לנו לגעת מעט בסוגיית גדלותו העצומה של הבורא, ובהבנה שלעתיד לבוא יגיע זמן שבו הכל יתרומם ויתעלה וגדולתו העצומה של הבורא תתגלה, ולא תהיה כל מציאות גשמית הנושאת בקרבה שלילה והגבלה.

הרחבות
* הסיבה לחורבן – חוסר התאמה למדרגה
וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא חָמְרִי אוֹ נוֹטֶה אֶל הַחָמְרִי, הוּא חָרֵב. ריש לקיש אומר ש"גוי ששבת חייב מיתה" [סנהדרין נח:]. המהר"ל מסביר ששורשו של דין זה נעוץ בכך שהשביתה בשבת אינה מתאימה למדרגתם של הגויים: "הגוי כאשר שובת נכנס במדרגה אשר אינה ראויה לו כלל, כי אין ראוי לו השביתה. ואשר יכנס במדרגה אשר אין מציאות אליו עמה ונעדר ממנו אותה מדרגה הוא יקבל העדר (ימות)" [חידושי אגדות, שם]. בדומה לכך ניתן לומר גם בנוגע לכלל הנבראים ביחס לאלף השביעי. הואיל והאלף השביעי מיוחד לרוחניות, כפי שמבאר כאן המהר"ל, אין לעולם הנברא יכולת להתקיים בזמן זה.

* יסוד מצוות שמיטה – ההכרה בעולם הבא
כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֵּט אֶחָד לְז' שָׁנָה. הרמב"ן רואה בהשוואה זו בין השמיטה לאלף השביעי (בו יחרב העולם) את הרעיון העומד ביסודה של מצוות שמיטה. השמיטה הינה עדות על מעשה בראשית ועל עולם הבא – שעולם הזה עתיד לחלוף באלף השביעי ולאחריו יגיע עולם הבא. לאור זה מסביר הרמב"ן את חומרתם של איסורי השמיטה – "ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה... מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא" [ויקרא כה, ב].