פרק ד' חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
גבורות השם

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

מצרים בבחינת חומר וישראל בבחינת צורה, לכן השתעבדו למצרים
וְעוֹד יֵשׁ בָּזֶה סִתְרֵי הַחָכְמָה, מַה שֶּׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִים דַּוְקָא בְּמִצְרַיִם וְלֹא בְּמָקוֹם אַחֵר, וְזֶה כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ, כִּי הַמִּצְרִים הֵם דְּבוּקִים בִּזְנוּת, וְיָדוּעַ כִּי הַנִּמְשָׁךְ אַחַר הַזְּנוּת הוּא הַנִּמְשָׁךְ אַחַר הַחֹמֶר וּמַעֲשֵׂה בְהֵמָה. וּלְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה בְּמִנְחַת סוֹטָה שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנָהּ שְׂעוֹרִין (במדבר ה, טו), לְפִי שֶׁהִיא עָשְׂתָה מַעֲשֵׂה בְהֵמָה לְכָךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה, כִּי עִנְיַן הַזְּנוּת הוּא מִתַּאֲוַת הַגּוּף. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם נִבְדָּלִים וּקְדוֹשִׁים מִן הָעֲרָיוֹת, זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִמְשָׁכִים אַחַר הַצּוּרָה, שֶׁהִיא קְדוֹשָׁה 1 וְנִבְדֶּלֶת מִן עִנְיַן הַחֹמֶר. וּבִשְׁבִיל זֶה קָרָא יְחֶזְקֵאל אֶת מִצְרַיִם חֲמוֹרִים (יחזקאל כג, כ): אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, לְהוֹדִיעַ כִּי עִנְיַן מִצְרַיִם חֳמָרִים, וְכָל פְּעֻלָּתָם נִמְשָׁךְ אַחַר זֶה. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשַׁת וַיְחִי (פרשה צו, ה): אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, 2 שֶׁלֹּא יִפָּדוּ בִּי הַמִּצְרִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְשֶׂה וַאֲנִי נִמְשַׁלְתִּי בְּשֶׂה, שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל (ירמיהו נ, יז), בְּמִצְרַיִם כְּתִיב: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וּכְתִיב (שמות לד, כ): וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, עַד כָּאן. וּבִשְׁמוֹת רַבָּה בְּפָרָשַׁת בֹּא (פרשה יח, י): הַרְבֵּה נִסִּים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, הָרַג בְּכוֹרֵי בְהֵמָה, שֶׁהֵם מְשׁוּלִים לִבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, עַד כָּאן. וְהִנֵּה תִּמְצָא כִּי מִצְרַיִם דּוֹמִים וְנִמְשָׁלִים לְעִנְיַן הַחֹמֶר, וְיִשְׂרָאֵל הֵם נִמְשָׁלִים לְעִנְיַן הַצּוּרָה, וּלְכָךְ הַמִּצְרִים נִמְשָׁכִים אַחַר הָרָאוּי לָהֶם, וְיִשְׂרָאֵל אַחַר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מִצַּד עַצְמָם, שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים וּמֻבְדָּלִים בְּעַצְמָם מִכָּל עֲרָיוֹת.

כל זמן שצורת ישראל אינה שלמה כאילו אינם קיימים
וְכַאֲשֶׁר תָּבִין זֶה הֵיטֵב, יֵשׁ לְךָ לְהָבִין כִּי הַחֹמֶר מְצִיאוּת פָּחוּת, כִּי הוּא דָּבָר חָסֵר בְּמַה שֶּׁהוּא חָסֵר הַצּוּרָה שֶׁעַל יָדָהּ 3 הַמְּצִיאוּת בְּפֹעַל, כִּי הַחֹמֶר נֶחְשָׁב בְּכֹחַ, וְכָל כֹּחַ בִּשְׁבִיל שֶׁאֵינוֹ בְּפֹעַל הוּא חָסֵר. וְהַצּוּרָה הִיא הֵפֶךְ זֶה, שֶׁהִיא שְׁלֵמוּת וְאֵין חִסָּרוֹן בָּהּ כְּלָל. וְיִשְׂרָאֵל בַּעֲבוּר שֶׁעֶצֶם שֶׁלָּהֶם בְּמַדְרֵגַת צוּרָה נִבְדֶּלֶת שְׁלֵמָה, לְכָךְ אִם אֵין לְיִשְׂרָאֵל עִנְיָן הָרָאוּי לְצוּרָה כְּאִלּוּ אֵין לָהֶם מְצִיאוּת כְּלָל, כִּי זֶהוּ עִנְיַן הַצּוּרָה הַנִּבְדֶּלֶת אֲשֶׁר אֵין בָּהּ חִסָּרוֹן וְהִיא שְׁלֵמָה, וְאִם יֵשׁ בָּהּ חִסָּרוֹן כְּאִלּוּ אֵין כָּאן צוּרָה נִבְדֶּלֶת. וּלְכָךְ כַּאֲשֶׁר לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֵמוּתָם כַּאֲשֶׁר הָיוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיוּ בִּשְׁלֵמוּתָם עַד שֶׁהָיוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, שֶׁזֶּהוּ שְׁלֵמוּת יִשְׂרָאֵל, הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶם מְצִיאוּת כְּלָל. כִּי עִנְיַן הַצּוּרָה שֶׁהִיא שְׁלֵמָה, וְאִם אֵינָהּ שְׁלֵמָה אֵין לָהּ עִנְיַן הַצּוּרָה, וּלְכָךְ הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים תַּחַת יַד מִצְרַיִם, וּבָזֶה הָיוּ כְּאִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלָל מְצִיאוּת. כִּי כְּבָר אָמַרְנוּ, כִּי אֵין דָּבָר שֶׁמְּצִיאוּתוֹ יוֹתֵר פָּחוּת כְּמוֹ הַחֹמֶר. וּבְמַה שֶּׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִים לְאֻמָּה כְּמוֹ זֹאת, שֶׁאֵין מְצִיאוּת יוֹתֵר פָּחוּת כְּמוֹ הֵם, הֲרֵי כְּאִלּוּ אֵין לָהֶם מְצִיאוּת כְּלָל. וְדָבָר זֶה מִטַּעַם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ לְמַעְלָה, בַּעֲבוּר שֶׁעֶצֶם יִשְׂרָאֵל צוּרָה נִבְדֶּלֶת שֶׁהִיא שְׁלֵמָה, וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיוּ שְׁלֵמִים אֵין לָהֶם מְצִיאוּת, וּלְכָךְ נִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּמִצְרַיִם דַּוְקָא.
____________________________
ויש הסבר נוסף, על פי סתרי החכמה, מדוע השתעבדו ישראל דווקא למצרים ולא לעם אחר. בארנו למעלה כי מצרים דבקים בזנות, והדבק בזנות דבק בחומריות ובמעשים בהמיים. זו הסיבה שאמרה תורה שמנחת הסוטה באה מן השעורים, שהם מאכל בהמה, כי הזנות באה מתאוות הגוף החומרי. ישראל שהם קדושים ורחוקים מהזנות דבקים במעלת הצורה, 1 שהיא עניין רוחני הנבדל מהחומר. מטעם זה כינה יחזקאל את מצרים חמורים, שנאמר: אשר בשר חמורים בשרם, כדי להורות שהמצרים חומריים וכל מעשיהם נובעים ממהותם זו. ואמרו חכמים בבראשית רבה בפרשת ויחי, בקש יעקב מיוסף: אל נא תקברני במצרים, 2 שלא ייפדו בי המצרים, כפדיון פטר חמור הנפדה בשה, שהם משתחווים לשה ואני נמשלתי לשה, שנאמר: שה פזורה ישראל, ובמצרים נאמר: אשר בשר חמורים בשרם, ונאמר: ופטר חמור תפדה בשה. ובשמות רבה בפרשת בא אמרו: הרבה ניסים עשה הקב"ה עם ישראל, הרג בכורי בהמה, שהם משולים לבהמה, שנאמר: אשר בשר חמורים בשרם. נמצאנו למדים כי מצרים משולים לחומר, וישראל משולים לצורה הרוחנית. לכן כל אחת מאומות אלו נמשכת אחר מהותה, המצרים אחר החומריות והעריות וישראל אל הקדושה ופרישות מן הערווה.
לאחר שהבנו את ההבדל המהותי שבין ישראל למצרים, עלינו להבין שהחומר מציאות שפלה מפני שהוא מציאות חסרה, לפי ששלמותו תלויה בצורה המשלימה אותו. 3 כלומר, לחומר הגולמי יש אפשרות לקבל צורות שונות, וכאשר הוא מקבל צורה הוא יוצא אל הפועל, הרי שהצורה נותנת לחומר את המציאות בפועל וכל זמן שאין לו צורה הוא מציאות בכח ולא בפועל, וכל מה שבכח ולא יצא אל הפועל חסר. הצורה הרוחנית היא ההפך מהחומר, שלמות שאין בה חסרון, ולכן כאשר יש חסרון בצורה, כאילו אין היא קיימת כלל. עם ישראל הוא בחינת הצורה הרוחנית, לכן כאשר יש חסרון בצורתם הם נחשבים כאינם במציאות. לכן כשהיו במצרים, קודם שהיו בשלמותם, כלומר, לפני שהיו שש מאות אלף נפש, שזו צורתם השלמה, נחשבו כאילו אינם קיימים במציאות. לכן היו ישראל משועבדים תחת המצרים שמהותם חומרית, ובזה מציאותם בטלה, כי המציאות השפלה ביותר היא המציאות החומרית. על כן כדי לבטל את ישראל חסרי הצורה הרוחנית השלמה היו צריכים להשתעבד דוקא תחת יד מצרים.

ביאורים
המהר"ל מבאר שנקודת היסוד של ישראל היא הקדושה וההתרחקות מזנות. לעומתם, מצרים שקועים בזימה וזנות. המהר"ל מבאר שפער זה איננו רק פער של הופכיות, אלא שתכונות אלו נובעות מתכונה שורשית יותר. הנביא יחזקאל [כג, כ] ממשיל את מצרים לחמורים: "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם". כלומר, תכונת הזנות נובעת מהטבע החומרי והבהמי. כנגדם ישראל, שמתרחקים ריחוק גמור מכך, משולים לצורה, כלומר לתוכן הרוחני אשר קובע את המשמעות של החומר. כמו שצורת המשולש קובעת את מיוחדותו כמשולש, וכן בעולם הצומח – תכונת הצמיחה מגדירה אותו כצומח ולא כדומם למרות שהצמיחה עצמה איננה נראית בכל רגע, כך בעולם האנושי – הרוחניות של האדם ותכונותיו הנפשיות הם הצורה, ואילו כוחות הגוף הם החומר אשר מושפע מהתכונות האלה.
המהר"ל מסביר שעם שעניינו הוא הצורה – כלומר, לתת את המשמעות הרוחנית – עניינו להופיע את השלמות האלוהית בעולם החומר. כאשר עם כזה איננו מסוגל לעשות כן, הוא בטל מעצמו. נראה שכאן המהר"ל מסביר בדרך נוספת מדוע ישראל השתעבדו דווקא למצרים: כשישראל היו במצב שהם עדיין לא עם, כשעדין לא הגיעו לשישים ריבוא שזוהי שלמותם, מציאותם לא יכולה הייתה להופיע כלל. מצב כזה הוא בעצם מצב של חוסר קיום, וממילא מקום ישיבתם המתאים הוא במצרים – מקום שהוא חומרי לחלוטין ואין קיום לצורה כלל. הסבר זה מתקשר לדברי המהר"ל בהמשך הפרק – כאשר ישראל יורדים, הם יורדים למקום הנמוך ביותר. כאשר עם ישראל חסר צורה רוחנית, כאשר הוא אינו נוהג כעם אלוהי שנועד להוביל את העולם לייעודו הרוחני – הוא לא נעשה עם רגיל אלא הוא מתבטל לחלוטין. עובדה זאת עוזרת לנו להבין מעט יותר את הסיבה לצרות ולייסורים שחווה עם ישראל במהלך הגלויות, והיא אף נותנת תקווה – כיוון שדווקא מצבים איומים אלה מגלים שמהותנו הפנימית היא נעלה ומרוממת.

הרחבות
שלמות ישראל בשישים ריבוא (שש מאות אלף)
שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיוּ בִּשְׁלֵמוּתָם עַד שֶׁהָיוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, שֶׁזֶּהוּ שְׁלֵמוּת יִשְׂרָאֵל. המהר"ל מסביר כאן שצריך שש מאות אלף פרטים מישראל על מנת שתחול בהם נשמת ישראל הלאומית.
לעניין זה של שישים ריבוא מישראל יש משמעות הלכתית, שהרואה שישים ריבוא מישראל מברך ברכה מיוחדת. הגמרא במסכת ברכות אומרת: "ואמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי (=חיל גדול, רש"י) ישראל, אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה... תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא" [נח.].
משמעות הברכה על פי רש"י שם היא שה' יודע מה שבלבו של כל אחד מהם, אף-על-פי שלכל אחד דעת מיוחדת משלו.
אמנם הרב קוק מסביר שחכמת חכם הרזים היא שהוא מאחד את כל פרטי הדעות השונות זו מזו לאומה אחת . "הכללות הלאומית, שמתאחדים על ידה כל פרטי האוכלסא באחדות נפלאה, בחכמת חכם הרזים יתברך" [עולת ראיה שפז-שפח].
בהלכה זו נחלקו הרמב"ם והטור. הרמב"ם כותב שמברך רק על שישים ריבוא "בארץ ישראל" [הלכות ברכות י, יא] ואילו הטור , והשולחן ערוך בעקבותיו, לא הזכירו שזה דווקא בארץ ישראל [אורח חיים רכד, ה]. אך הרב צבי יהודה קוק [עולת ראיה שפז] פסק שמברכים דווקא בארץ ישראל, על פי דברי עולא בגמרא [שם]: "נקטינן – אין אוכלוסא בבבל" – ופירש הרב קוק שישראל נקראים אומה דווקא בארץ ישראל, ועל כן אפילו אם רואה שישים ריבוא בחו"ל אינו מברך: "הארץ ארץ הקדושה, רק היא שבעזרתה... נתראה בתור עם, שהוא המובן של אוכלוסא " [עולת ראיה שם].

לעילוי נשמת מרן הגאון הרב מרדכי אליהו בן מזל זצוק"ל
לעילוי נשמת שאשא שרה בת ר' נתן נטע ורבקה ע"ה