אמור התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
אמור

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

8 דק' קריאה

וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
השמחה היא חשובה מאוד. במיוחד שאנו יודעים כי הגלות והחורבן הן בגלל שבני-ישראל לא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כח, מז).
על מעלת השמחה בעבודת ה' כתוב בתהלים (סח ד): "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה". הפשט של הפסוק הוא שהצדיקים שמחים בהיותם לפני האלוקים. עיון מדוקדק בפסוק מלמד שיש פה פעמיים שמחה. בפעם הראשונה מדובר על השמחה לפני האלוקים. אחר כך כתוב שהם ששים בשמחה. חכמינו אמרו שהם ששים על כך שהם בשמחה. הששון הזה הוא גם בעולם הזה, אבל בעיקר הוא בעולם האמת, כי כשיראה האדם מה באמת מעלתה של השמחה שלו, הוא יראה שעל זה הקב"ה שמח.
משל למה הדבר דומה? לאדם שביקש מבנו מים לשתות. אם הבן יביא לו את המים בעצלות – לא יהיה למים טעם וריח, והוא יצטער שבכלל ביקש מים מבנו. אבל אם הבן ירוץ ויביא לו את המים בשמחה ובמהרה, אם יביא לו את המים בכלי נאה ובכבוד, המים גם ירוו את צימאונו וגם יעשו אותו שמח. זה מה שהיה בשעת מתן תורה, שמחים באופן כל כך מוחשי, כאילו אכלו ושתו, ובזה אלוקים שמח.
את השמחה הזאת צריך להמשיך כל חג וחג, שכך למדו חכמינו מחג הסוכות שנאמר בו "ושמחת בחגך" וממנו למדו לכל החגים כולם. וכן מה שכתוב בו "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

בקדושה ובטהרה "כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה".
סיפר הרב זצ"ל על כמה הנהגות שהיו נהוגות בכמה וכמה קהילות בישראל להרבות בהן קדושה וטהרה, והוא עצמו הכיר אותן מקרוב כשחי בירושלים העתיקה שכל הנהגתה הייתה על דרך הקדושה והטהרה המוחלטת. תחילה סיפר הרב, כי משום שהגויים תאבי בצע והממון היו מקנאים בתכשיטים הרבים בהם התקשטו נשות ישראל, תיקנו אנשי ירושלים שאין לנשים לצאת עם תכשיטים לרחובה של עיר.
עוד סיפר, כי גזרו על כל הבחורים להתחתן עד גיל עשרים, ומי שלא היה עושה כן – היו מסלקים אותו אל מחוץ לחומות עד שיישא אישה.
והייתה עוד תקנת אנשי ירושלים, שכשהיו צריכים לצאת בלילות, כגון שהיו יוצאים בליל ברית מילה לברית יצחק או לשמחה אחרת, הייתה תקנה שאסור בשום פנים לבחורות לצאת לבדן בדרכן למקום השמחה, וכן לכל יציאה שהיו צריכות לצאת, אלא היו יוצאות בלוויית האימא או הסבתא או הדודה. כל כך שמרו על הצניעות ועל קדושתה של ירושלים.
מאותה הסיבה גם גזרו שלא תצאנה בנות ישראל הכשרות ענודות בכל תכשיטיהן, כך מובא ב"שולחן ערוך" (אורח חיים, סימן תקס) שמשחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור כמה תקנות וביניהן "כשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה תכשיט שלם". ואמנם בימינו, אמר הרב, שכל אישה לא מחזיקה כזה ריבוי תכשיטים, יכולה לצאת עם מעט התכשיטים שנוהגים לענוד. אבל אם אישה יוצאת עם הרבה תכשיטים ביחד, עגילים וצמידים ושרשרת ועוד, חלה עליה אותה תקנה שלא לצאת עם כל תכשיטיה אלא צריכה להחסיר תכשיט אחד, זכר לחורבן. ואישה ששומרת על דבר זה עליה הכתוב אומר "כל כבודה בת מלך פנימה משבצות זהב לבושה", לומר לך שבפנימיותה, כלומר בביתה, תוכל ללבוש כל משבצות הזהב שלה, אבל בצאתה לחוץ תצא בצניעות ותישמר מכל משמר, והיה מחניך קדוש.

הזוהר והגאולה
ציפית לישועה?
יש גמרא שאומרת כי כל אדם שמגיע למרומים אחרי מאה-ועשרים יישאל: האם ציפית לישועה? האם ציפית למשיח שיבוא? האם ציפית למקדש שייבנה?
הזוהר (בשלח נה:) אומר שרק מי שהתפלל באמת לגאולה שלמה יזכה לשמוח בבניינה. הוא מסביר זאת על הפסוק האמור בישעיהו (נב ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן". "אמר רבי יהודה הוה יתיבנא קמיה דרבי שמעון בר יוחאי וקרינא האי קרא "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" מאן אילין קול צופיך? אילין דמצפין אימתי ירחם הקב"ה עלינו למבני ביתיה. "נָשְׂאוּ קוֹל"? "ישאו קול" מבעי ליה?
תרגום: אמר רבי יהודה בר אלעאי: הייתי יושב לפני רבי שמעון בר יוחאי וקראתי את הפסוק "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן". ופירשתי את המילים "קוֹל צֹפַיִךְ" על אלה שמצפים מתי ירחם ה' על עמו ויבנה את בית המקדש. אלא ששאלתי למה כתוב בלשון עבר, "נָשְׂאוּ קוֹל"? היה צריך לומר בלשון עתיד, שהם יישאו קולם בשמחה בעת הגאולה השלמה.
ומתרץ שם בזוהר: "אלא כל בר נש דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקודשא בריך הוא, זכי למה דכתיב לבתר, יחדיו ירננו, וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא". תרגום: כל מי שבכה ונשא קולו על חורבן ביתו של הקב"ה, הוא יזכה לרנן יחד עם כולם והוא יזכה לראות את בניינו ובניין עם ישראל בשמחה.
ספר הזוהר – הכנה לגאולה
ספר הזוהר עוסק כולו בהכנה לגאולה. כמו שכתוב בזוהר עצמו (נשא קכ"ד ב) "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי".
תרגום: ובגלל שעתידים בני-ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר, יצאו בני ישראל מן הגלות ברחמים. על ידו. ברחמים דווקא ולא בדין ובייסורים. על זה אנחנו מתפללים בכל עת, ובמיוחד בל"ג בעומר.
שפתותיו של רשב"י דובבות בקבר
בגמרא מסכת יבמות (צז): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר". רשב"י בעצמו אומר את הדברים הללו, והם בוודאי נכונים גם לגביו. לכן בעת שאנו לומדים את תורתו, הוא לומד אתנו. ובוודאי אם אנו עושים זאת במירון, ובמיוחד ביום ל"ג בעומר ובימים הסמוכים אליו.
אנו מתפללים לגאולתם של ישראל ברחמים, ומקווים להצטרף לתפילתו של רבי שמעון על ישראל שיכול לפטור את העולם יחד עם רבי אלעזר בנו.

"דבר אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם" וכו' (כ"א, א')
יש שדייקו בלשון רש"י שכתב: "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב: "להזהיר גדולים את הקטנים". משמע שאזהרה זו נוגעת להשפעתם של הגדולים "על" הקטנים.
חכמי המוסר לימדונו, שישנן שתי שיטות בחינוך הילדים: האחת – בה אומר האב לבן: "עשה כך" ו"אל תעשה כך". אך יש שיטה אחרת, לפיה הבן רואה כיצד אביו מתנהג ולומד ממעשיו. שיטה זו חשובה לאין ערוך יותר מהראשונה, כי אם האב רק אומר לבנו לעשות מצוה, אך הוא בעצמו עושה ההפך, איזה חינוך יקבל הבן מכך?
על כן הורונו חז"ל: "'אמור – ואמרת', להזהיר גדולים על הקטנים". להזהיר את הגדולים: התנהגו כדבעי, התפללו את תפילתכם בכוונה, הקפידו על נטילת ידיים קודם האכילה, היזהרו שלא לרכל ושלא לדבר לשון הרע, שמרו שבת כהלכתה וכו'. כאשר הגדול נזהר בכך, הוא משפיע על הקטן, וההצלחה בחינוך תלויה בדוגמה האישית שהאבא מקרין לבניו. לעומת זאת, אב שרואה את בניו מדברים בבית הכנסת בשעת התפילה, ורוצה לחנכם שלא יעשו כן – אם הוא עצמו אינו נזהר בכך, לא יועילו כל דברי המוסר שידבר עימם בעניין זה..

למה לקח רשב"י את בנו למערה? (חלק מתוך דרשה)
זו הסיבה שבגללה לקח רבי שמעון את בנו למערה. הרי התנאים שם הם קשים ורבי אלעזר לא היה נרדף על ידי הרומאים? התשובה היא "חינוך". רשב"י רצה לחנך את בנו, וכשעוסקים בחינוך הילדים, אי אפשר להתחשב בקשיים. צריך לעשות כל מה שניתן לחנכם מקטנות ללמוד תורה במסירות ובעיקר בעמלה של תורה. וידע רשב"י כי בנו יכול ללמוד תורה גם בחוץ. אבל ללמוד בקדושה ובטהרה כמו במערה, אי אפשר. לכן לקחו עימו למערה למרות שלא הייתה עליו גזירה.
באיזה טענה דחה רשב"י את מלאך המוות?
עד כמה החשיב רשב"י את חינוך הילדים שיהיה על ידי האב דווקא. אפשר ללמוד מסיפור שמסופר בזוהר על רבי יהודה בר אלעאי שבא לבקר את רבי יצחק תלמידו של רשב"י וראה שרבי יצחק בוכה. הסביר לו רבי יצחק שהוא מרגיש שהגיע זמנו להיפטר מן העולם. על כן הוא ביקש מרבי יהודה ג' דברים: א[ שילמד את בנו תורה. ב[ שיזכיר דברי תורה בשמו על מנת שיהיו שפתיו דובבות בקבר. ג[ שיעלה על קברו. רבי יהודה שכנע את רבי יצחק ללכת לרשב"י. כשנכנסו לרשב"י הסתכל רשב"י בפניו של רבי יצחק וראה שמלאך המות עומד בפתח הבית ורוקד. ציוה רשב"י והשביע את מלאך המות שלא יכנס לבית ואמר לבנו רבי אלעזר שיעמוד בפתח ולא יתן למלאך המות להיכנס. אמר מלאך המות: עלי למלא את תפקידי. אמר לו רשב"י: לך לשמים ותגיד שאני לא נותן לך לקחת את נשמתו של רבי יצחק. כשישאלו איפה רבי יצחק תגיד שאני ערב לו להביאו אתי לעוה"ב. כל כך היה כוחו של רשב"י גדול, לבטל פסק דין מהשמים, והכל בשביל מה? כדי שרבי יצחק יוכל לחנך את בנו.

קרבן פסח שני חיוב בפ"ע או תשלומים לפסח ראשון
התורה מצווה לטמאים בפסח ראשון בניסן, או לבאים מדרך רחוקה, להקריב קרבן בפסח שני בי"ד באייר. בעוונותינו עדיין לא זכינו לראות את בית המקדש השלישי הנכסף יורד באש מן השמים, אך אנו מאמינים בכל יום שיבוא, וצריכים להיות ערוכים ומוכנים לקבל את פני המשיח, ולדעת את אשר יהיה עלינו לעשות בעבודת בית המקדש. כשירד בית המקדש מן השמים, עוד לפני פסח שני, השאלה הראשונה תהיה בעניין: הקרבת קרבן בפסח שני. שהרי בפסח ראשון לא היה חיוב כי עדיין לא ירד בית המקדש, והספק יהיה האם הקרבת קרבן בפסח שני הוא חיוב בפני עצמו, וממילא כולנו נתחייב בו - או שמא הוא תשלומים למי שלא יכל להקריב בפסח ראשון, אבל מי שלא היה חייב כלל, לא יהיה לו תשלומים על מה שלא התחייב מתחילה, ולפי זה לא נתחייב בקרבן שכן לא היינו חייבים בפסח ראשון כל עוד לא היה ביהמ"ק )ועיין במסכת פסחים צ"ג ע"א על קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני, וכן גר שהתגייר בין פסח ראשון לשני אם חייבים. או מאחר ובפסח ראשון לא היו בני חיוב הם פטורים(.

כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו
סיפר הרב על אדם שבא לבית הדין וטען שאשתו סרחה תחתיו וקלקלה, והרב בבחינתו את העניין ראה שמדובר באשה כשרה ושלמה, וניסה לשכנע את הבעל, קצין משטרה ממוצא מזרחי, שיש לו אשה נקייה וצדיקה. אבל הבעל לא השתכנע. אמר לו הרב: היא תישבע לך בתפילין, וענה אותו אדם בחוצפה נוראה שהוא יזרוק ח"ו את התפילין. אמר לו הרב, היא תישבע לך בספר תורה, ושוב הבעל עונה ברוגז ובביזיון מה יעשה לספר התורה. הרב לא התייאש ואמר לו, היא תישבע לך במירון על הקבר של רבי שמעון בר יוחאי. כששמע אדם קל זה הצעה זו, מייד אמר: אני מסכים. הרב כתב להם את נוסח השבועה שתאמר האשה בקבר רבי שמעון, וכדי לנצל את ההזדמנות לפני שיתחרט הבעל, הזמין הרב מייד מונית ושוטר שילווה אותם כל הדרך מבאר-שבע למירון. לאשה אמר הרב: אחרי שתישבעי, ירצה הבעל להתקרב אלייך. תאמרי לו שהרב אמר שלא ייגע בך עד שתחזרו אליו. המונית יצאה לדרך, וסיפר השוטר לרב כי כל הנסיעה בהלוך למירון, הייתה קללות וגידופים, ואיך שבאו למירון והיא שמה את ידה על ציון הרשב"י, והבעל בדק בשבע עיניים שהיא אכן שמה את ידה על הציון, ועושה בדיוק כמו שכתב להם הרב ונשבעה שטהורה היא, באותו רגע הבעל נהפך לאדם אחר, וכל הדרך חזור דיבר אליה ממש כמו חתן וכלה. האשה כמובן אמרה לבעלה, שהרב אליהו אמר שלא ייגע בה עד שיבואו אליו. כשהגיע הזוג המאושר חזרה לרב, הושיב אותם הרב ולימד אותם את כל הלכות טהרת המשפחה. והרב היה אומר מסיפור זה: תראו מה זה קברי צדיקים, אדם שתפילין לא מדבר אליו, קבר הרשב"י כן.

אוזן מלין תבחן
סיפר הרב, כי פעם התקשר יהודי עשיר בעת צרתו להקדשות הרשב"י במירון וביקש מהרב דיין ע"ה, רב עיה"ק צפת, שיתפללו עבורו במירון ויתרום להקדש כמה אלפי שקלים. הרב דיין ארגן תפילה, וב"ה התפללו ונושע אותו יהודי, אך כשרווח לו אמר לרב דיין, שלא התחייב בדיוק ולא התכוון ברצינות וכל מיני תירוצים, ומוכן הוא ליתן רק עשירית מהסכום, וביקש מהרב דיין חתימה על כך שקיבל את התשלום. הרב דיין התקשר לרב, לשאול בעצתו מה יעשה. הרב ביקש לדבר בטלפון עם אותו עשיר, והלה מתרץ ומתחמק ואומר שמוכן לשלם רק עשירית מהסכום. הרב פנה לרב דיין ואמר לו: קח מה שנותנים לך, עשירית, ותחתום וה' ישלים לך את מה שמגיע לך. לימים אותו עשיר קנה קרקע גדולה של חקלאות לצרכי בנייה יוקרתיים, שעתיד לצמוח לו מהם רווח גדול, ונתגלע ריב בינו לבין המוכרים על רקע דרישותיו, עד שהמוכרים חזרו בהם מהמכר. הוא תבע אותם לדין תורה אצל רב אחד, ואותו רב הפנה אותם לרב. כשהגיעו להתדיין לפני הרב ושטחו לפניו את טענותיהם, זיהה הרב את קולו של העומד לפניו, שהוא אותו קול של האדם שהתחייב לרב דיין לפני זמן רב, למרות ששמע אותו רק בשיחת טלפון אחת לפני שנים. החל הרב לתחקרו למה חושב הוא שמגיע לו הקניין, הרי לא נעשה קניין עם שטר חתום על המכר, והלה מסביר לרב: אמרנו שאני קונה, אצלנו מילה זה מילה! שאל הרב שוב, אבל לא חתמתם, והלה חוזר ומבאר לרב: הרב לא מכיר, אנחנו אנשי עסקים, אצלנו מילה זה מילה! אין חזרות, וכשלוחצים יד אחר כך זה כמו שבועות חמורות. או אז אמר לו הרב: ולמה אצל הרב דיין כשהתחייבת לתת כסף לא אמרת "מילה זו מילה"?! האיש ההמום אמר לרב במקום, שהוא משלם עכשיו את כל הכסף שחייב לרב דיין ומילה זו מילה, גם כאן וגם שם. אמר לו הרב: אתה תשלם לרב דיין, ואני פסול מלדון אותך על רקע הסיפור ההוא.