ברכת האילנות נאמרת דווקא על הפירות, כדי לסמל את השפע שמעניק לנו הקב"ה מעבר לצורכי הקיום הבסיסיים @ לכתחילה יש לאומרה בתחילת חודש ניסן, אך אם לא הספיק יכול לברך אפילו בחודש אייר @ הודעות רבות מנשים טובלות הציפו בעיה אמיתית של חוסר נעימות שנגרם מהתנהגות הבלנית @ מבחינה הלכתית תפקיד הבלנית הוא לראות אם שיער האישה נכנס כולו למים. בכל סיוע נוסף תשאל הבלנית את הטובלת אם היא מעוניינת בו

אמרו חכמים: היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, כלומר פורחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם" (ברכות מג, ב).

מגמת הברכה להודות לה' על חסדיו שהחיה והפריח את האילנות שעמדו יבשים בחורף, ועתה מלבלבים ומצמיחים פרחים שעתידים להתפתח לפירות טובים שמהם בני האדם נהנים.

תיקנו לברך על אילנות ולא על ירקות, משום שהאילנות יותר נאים. ועוד שבאילנות ניכר יותר חסדו של הקב"ה, שהם מצמיחים פירות בלא טורח של חריש וזריעה מחדש בכל שנה. ועוד, שהמזון הבסיסי לקיומו של האדם מגיע ממיני דגן, קטניות ושאר ירקות, ועשה ה' עמנו חסד והוסיף לנו פירות אילן לגוון את מאכלנו בטעמים עשירים ומשובחים. ולכן אנו אומרים בברכה "שלא חיסר בעולמו כלום", אפילו דברים שאין בהם צורך קיומי. 

דיני הברכה

הברכה על עצי פרי שפורחים. לכתחילה יש לומר את הברכה על ראיית שני אילנות לפחות, אבל בשעת הצורך אפשר לברך גם על אילן פורח אחד.

רביבים (765)

הרב אליעזר מלמד

add_alert

677 - דברים לרגל קבלת פרס הרב קוק

678 - ברכת האילנות והנהגת הבלניות

679 - טהרת המקווה

טען עוד

מי שלא הספיק לראות את האילנות בפריחתם, וראה אותם לאחר שפירותיהם התחילו לגדול, לא יברך עליהם. אומנם אם פירותיהם קטנטנים ובקושי ניכרים, עוד אפשר לברך עליהם (מ"ב רכו, ד; פניני הלכה ברכות טו, ח).

אם ידוע שהאילן הורכב באיסור של שני מיני פרי שונים זה על זה אין מברכים עליו, כי לדעת רבים מהפוסקים אין לשבח את ה' על עץ שנעשתה בו עבירה (הלק"ט ח"א ס, רסה). וכן אם ידוע שהעץ עדיין בשנות העורלה אין ראוי לברך עליו, הואיל ואסור ליהנות מפירותיו (רע"א). אבל כל שאין ידוע שהעץ מורכב או עורלה אפשר לברך עליו.

זמן הברכה

זמן הברכה תלוי בפריחת האילנות לאחר החורף, בין לפני חודש ניסן ובין לאחריו. ומה שאמרו חכמים שזמן הברכה בימי ניסן, מפני שבארץ ישראל בדרך כלל האילנות רגילים לפרוח בניסן. ואומנם המקובלים הפליגו במעלת ברכה זו, שעל ידה נעשים תיקונים גדולים לנשמות שהתגלגלו באילנות, ותיקונים אלה נעשים דווקא בחודש ניסן. ועל כן כתבו כמה אחרונים שצריך להקפיד לומר את הברכה דווקא בחודש ניסן. וזריזים מקדימים לברך בראש חודש ניסן. אולם למעשה, מי שלא הספיק לומר את הברכה בחודש ניסן לדעת רוב הפוסקים יכול להשלימה בחודש אייר (מ"ב רכו, א).

נשים מברכות ברכה זו כגברים. ואין ברכה זו כמצווה שהזמן גרמה, משום שהמציאות הטבעית היא זו שגרמה.

הברכה בחוץ לארץ

בארצות הצפון, שבהן הפריחה מתאחרת לחודש אייר, מברכים לכתחילה בחודש אייר. מי שנמצא בצד הדרומי של כדור הארץ, ששם פריחת האילנות מתרחשת בחודש תשרי, יברך על האילנות בחודש תשרי (הר צבי א, קיח).

מנהג הבלניות במקווה

בתוך עיסוקי בלימוד וכתיבת דיני טהרת המשפחה במסגרת 'פניני הלכה', הגעתי לסוגיית הבלנית ומצאתי שראוי לבארה כדי ליישב את הדעות השונות שסביבה.

כחלק מהלימוד וכתיבת הספר, גיבשה אשתי יחד עם נשים נוספות ביישוב קבוצת נשים גדולה, וכשמתעוררת שאלה לגבי המנהג בפועל או שכיחות בעיה מסוימת או דרכי פתרונה, אשתי מעלה את השאלה ונשים מכל הארץ משיבות. על כל שאלה מגיעות מאות תשובות, והן מחכימות. בנושא הבלנית התשובות היו מורכבות וטעונות במיוחד. לצד נשים רבות שתיארו את המפגש עם הבלנית כחיובי, היו לא מעט תלונות.

הביקורות

היו שהתלוננו על בלניות שבודקות את כל הגוף, ובעוד הטובלת עומדת מולן בלא בגדים מתווכחות איתה על כך שעליה להסיר פיסות עור או לגזור עוד קצת את הציפורן. לעיתים מגיעות נשים שמגדלות ציפורניים ארוכות והבלנית מתווכחת איתן שצריך לגוזזן לפני הטבילה (להלכה מותר לטבול עם ציפורניים ארוכות שעשויות יפה). יש שהתלוננו על בלניות שמדברות בטון קשה ולא נעים, או על בלניות שמשוחחות איתן שיחת חולין ומפריעות להן להתבודד במחשבות של טהרה.

היו שכתבו שהן מעדיפות שהבלנית רק תראה שכל השערות בתוך המים כפי עיקר הדין ולא תחקור את האישה על פרטי הכנותיה, שכן להלכה האישה נאמנת על טהרתה ואינה צריכה פיקוח על כך. ויש שכתבו שהן מעדיפות לטבול בלא בלנית, או שהבלנית רק תוודא שיצאה מהמים בבטיחות אחרי הטבילה. אחת כתבה: "הקורונה עשתה עם העניין רק טוב... הבלניות לא מתקרבות עכשיו. היו לי מקרים שהתנגדתי לבדיקה והבלנית אמרה שזה בהוראת הרב". לא מעט נשים כתבו שהן מתביישות מכך שהבלנית מסתכלת עליהן, ומרגישות שפלשו לפרטיותן בצורה לא מכובדת. הן מעדיפות שהבלנית תיכנס רק כשהן כבר בתוך המים ותראה שבטבילתן גם שערותיהן בתוך המים, ואחר כך תצא ותיתן להן לעלות מהמים לבדן.

התלונות מנגד

כפי הנראה בעקבות התלונות על התערבות מופרזת של הבלניות, בלא מעט מקוואות הבלנית ממעטת את עצמה ואינה אומרת דבר מעבר לנצרך, ויש טובלות שמצטערות על כך. "אני יודעת שהבלנית חוששת להזכיר את עיקרי ההלכה, כי יש שנפגעות מכך, אבל לי זה חשוב, כדי שלא יקרה מצב שאשכח דבר". "אני הייתי ממש שמחה אם הבלנית הייתה בודקת את כל מה שצריך בגוף, אבל לצערי אצלנו היא רק נכנסת לראות את הטבילה". "אצלנו הבלנית לא אומרת דבר, רק מסתכלת שהשיער נכנס למקווה, וכבר קרה שטבלתי עם עגילים שאינם קבועים, ורק לאחר שחזרת הביתה גיליתי את זה והייתי צריכה לחזור לטבול והיה לי צער גדול". והיו ששיבחו את הבלניות המעורבות: "אני אוהבת שהבלנית תסתכל על הציפורניים ועל כל הדברים שעלולים לחצוץ ותזכיר לי את הפרטים, זה מרגיע אותי". ויש שאף כתבה: "אני מעדיפה מקווה שבו הבלנית בודקת הכול. זה מרגיש הרבה יותר טוב מאשר בואי תטבלי ותעופי". "הבלנית אצלנו מאוד מחזקת אותי, ובתקופה שהייתי במתח לרדת במשקל היא חיזקה אותי ונתנה לי הרגשה נעימה".

ראוי אם כן לבאר את יסוד מנהג הבלנית ולהציע את הדרך הראויה לקיימו.

יסוד מנהג הבלנית

הטהרה מתקיימת על ידי טבילה במקווה, ומצוות הטבילה שיהיה הגוף כולו בתוך המים, שנאמר: "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו, טז). למדו חכמים מהמילה "את", שצריך לטבול עם הגוף גם את כל השיער המחובר לגוף (עירובין ד, ב). טבלה והותירה אפילו אצבע אחת או שערה אחת מחוץ למים - טבילתה פסולה. גם לא יועיל שתטבול שוב את אותה אצבע או שערה, אלא עליה לחזור ולטבול במים את כל גופה עם כל שערה כאחד.

מכיוון שהאישה אינה רואה את עצמה בטבילתה, יש לחשוש שאולי שערה אחת משערות ראשה תישאר לצוף על פני המים וטבילתה פסולה. לפיכך כתבו כמה ראשונים שצריך שאישה אחרת תעמוד ותראה שכל שערות הטובלת יהיו בתוך המים (רא"ש). ואם אין אישה - תבקש זאת מבעלה (מהר"ם מרוטנבורג, אורחות חיים). ויש שהוסיפו שאם כרכה בד על שיערה עלתה לה טבילה (רשב"א ומאירי). ויש שכתבו זאת כשתי אפשרויות שוות, שתיעזר בחברתה או תכרוך בד (ראב"ד).

בשולחן ערוך (יו"ד קצח, מ), נפסק שצריך שתעמוד אישה ותראה שכל שיערה של הטובלת בתוך המים, ובדיעבד כשאין אישה שתראה זאת תעטוף הטובלת את שיערה בבד רפוי וכך תטבול.

לפיכך, בכל המקוואות מעמידים אישה קבועה שתסייע לטובלות. וכיוון שכך, היו שנהגו לבקש מאותה אישה שגם תסייע להן לבדוק שאין דבר חוצץ על גופן במקומות שאינן יכולות לראות. מתוך כך נוסד המנהג שבכל מקווה ישנה בלנית שמדריכה טובלות חדשות ומסייעת לוותיקות לטבול כהלכה בלא חציצה. בפועל יש מקוואות שבהם מקובל שלפני הטבילה הבלנית חוזרת עם הטובלת על פרטי ההכנות הנדרשות כדי לוודא שלא שכחה דבר, ויש מקוואות שבהם הבלנית אף מסייעת בבדיקת הגוף והציפורניים מכל שמץ חציצה. ויש מקוואות שבהם הבלנית רק רואה שכל השערות נכנסו למקווה.

ההנהגה הראויה

הנכון, שבעת כניסתה של הטובלת למקווה, בעודה לבושה, הבלנית תשאל באיזה סיוע היא מעוניינת, ולא תכפה עליה סיוע שאינה מעוניינת בו, מפני שיש נשים שנפגעות מאוד מהתערבות שאינה לרצונן.

בנוסף לכך, על הבלניות להימנע מלכפות על הטובלות חומרות ומנהגי חסידות, כדוגמת הסרת איפור שעשוי טוב או צבע שאין בו ממש, גזיזת ציפורניים שעשויות היטב או הסרת פיסות עור ועור קשה שברגליים וכדומה.

ברכת הטבילה

בתלמוד (פסחים ז, ב) מבואר שצריך לברך תמיד לפני קיום מצווה - "חוץ מן הטבילה", משום שעדיין האדם אינו ראוי לברך.

לדעת רבים מהראשונים, הכוונה שגר מברך במקווה לאחר הטבילה, משום שלפני הטבילה הוא עדיין אינו יהודי, אבל אישה מברכת לפני הטבילה בעודה לבושה. וכך דעת רי"ף רמב"ם ושולחן ערוך (ר, א). וכך הוא מנהג חלק מנשות קהילות המזרח וצפון אפריקה.

מנגד, יש אומרים שהואיל והגרים מברכים לאחר הטבילה, קבעו חכמים שכל הטובלים יברכו לאחר הטבילה. למעשה, לפי מנהג זה נוהגות הנשים להדר ולטבול שתי טבילות ולברך ביניהן, ובכך יוצאות ידי שתי השיטות, שמברכות לאחר הטבילה הראשונה ולפני הטבילה השנייה. כך הוא מנהג כל יוצאות אשכנז ורוב הנשים מקהילות המזרח וצפון אפריקה, וכפי שכתבו רבים מפוסקי הספרדים ומהם: חיד"א, חקרי לב, חסד לאלפים, ארץ חיים סתהון, בן איש חי. למעשה, כל אישה תמשיך במנהגה.