להיות בני נח

פרשת שבוע ותנ"ך

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

חכמינו קבעו כי כל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ונבואה שלא נצרכה לדורות – לא נכתבה (מגילה יד, א). לפעמים קביעה זו של חכמים מאתגרת אותנו, משום שהיא מצריכה אותנו להבין היאך מאורעות תנ"כיים היסטוריים עלולים להשפיע עלינו גם היום, ובמיוחד הדבר זוקק עיון כשמדובר במאורע היסטורי שאין שום סיכוי שבעולם שהוא עתיד לחזור. המבול הוא לכאורה בדיוק מאורע כזה, שהרי הקב"ה הבטיח כי לעולם לא יביא עוד מבול לשחת הארץ (בראשית ט, יא).
כמובן שאפשר לחפש משמעויות מוסריות גם בסיפורי התורה שבכללותם אינם שייכים לימינו. כך עשה למשל הרלב"ג ברשימת תועליותיו, ולכל פרשה ופרשה עשה רשימת עניינים מוסריים ואחרים שיש ללמוד מהכתובים.
אלא שחכמי הדרש לימדונו כי ישנה אפשרות להרחיב את ההבנה בדברי חז"ל. לא רק נקודות מסוימות בסיפור בכללותו יכולות להיות רלוונטיות לימינו, אלא דברי התורה כולה, גם מה שנראה רק כמסירת מידע יבש שלכאורה כבר איננו משמעותי, כמו שמות של מקומות או אנשים, גם דברים אלו מהווים חלק מהנבואה שהוצרכה לדורות. אותם חכמים דרשו פעמים רבות את דברי התורה הללו כמסרים ורעיונות חשובים לדורי דורות. אומנם דרשות אלו נעשו בדרך שמוציאה אותם מפשטם ולפעמים באופן שנראה לכאורה כי לא לכך התכוונה התורה. עם זאת, צריך להבין כי הם לא התכוונו שדברים אלו יהיו סתם ווארטים או דברי מליצה ופרפראות על מנת לגוון את האפרוריות של ימינו.

לקרוא אחרת
כדי להבין זאת אנו נזקקים לדברי אביהם של ישראל, הרמב"ן (אגרות הראי"ה תקנ"ה). רבנו משה בן נחמן הסביר בהקדמתו לתורה כי מלבד פשט התורה הנחזה מקריאת טקסט הבנוי מצירופי מילים ישנה חשיבות עליונה לרצפי האותיות שבתורה, גם כשהם לא מסודרים באופן של המילים המופיעות בספר התורה שבידינו. כך לדוגמה דורש הזוהר את המילים "בראשית ברא" באופן שונה: "ברא שית" (זוהר א ג ע"א), ואילו הרמב"ן מציע לקרוא: "בראש יתברא": "ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בעניין הזה שהזכרנו היה, שהייתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות והיה אפשר בקריאתה שתיקרא על דרך השמות ותיקרא על דרך קריאתנו בעניין התורה והמצווה, וניתנה למשה רבנו על דרך קריאת המצוות ונמסר לו על פה קריאתה בשמות" (רמב"ן, הקדמה לפירוש התורה).
כלומר, חלק הדרש שבלימוד התורה מבוסס על אופן קריאה אחר, שיש לו תקפות ואימות לא פחות מקריאתנו והבנתנו שבפשט. הבנה של משמעות קריאה זו נותנת למעשה מרחב אין־סופי בלימוד התורה. לא רק לימוד שעוסק בפענוח המשמעות הקונקרטית של המסופר בתורה אלא חיפוש והעמקה של מה שגנוז ומוסתר בלשונות המקרא, ברצפי אותיותיה ובכלל במשמעותה הפנימית. עם זאת כמובן שלימוד שכזה דורש מאיתנו להיסמך על יסודות אמוניים ומוסריים מקובלים, אלא שהדרשה מדייקת את הבנתנו ומעירה את שנפשנו כבר מכירה בפנימיותה באופן מרווח ומוכר יותר.
פרשת נח מזמנת לנו נקודת התבוננות רלוונטית מתמיד, דווקא מתוך דרישה שכזו. עוד קודם שנודע דבר על אישיותו של נח, כבר העידה התורה על כך שהוא מצא חן בעיני ה' (בראשית ו, ח). על מה ולמה? בזוהר דרשו את שמו של נח מלשון מנוחה, כלומר התורה מעידה כי תכונתו הפנימית של נח הייתה המנוחה, וזו השרתה על כל העולם תחושה שכזו: "בוא וראה, נח כשנולד, העולם קראו אותו שם של נחמה – נח מנוחה לו. נח מנוחה לעולם. מנוחה לאבות, מנוחה לבנים. מנוחה בעליונים, מנוחה בתחתונים. מנוחה בעולם הזה, מנוחה בעולם הבא, והיה השם גורם" (זהר ח"א דף נח ע"ב). נח הוא אם כן איש המנוחה (ספרי פילון ח"א, פ"ה על נח; דעת תורה בראשית ה, כט).
לכאורה אין שום נחמה במנוחה. באופן פשטני אפשר לומר כי המנוחה באה ליגע רק כדי שהאדם יצבור כוחות ויוכל להמשיך במשימתו. איזו מין נחמה יש במנוחתו של נח?
כדי להבין זאת עלינו להיכנס יותר לעומקה של הלשון העברית. בלשון הקודש ישנו הבדל בין עמל למלאכה. המלאכה מורה על הפעולה המביאה לידי תוצאה. היא איננה כוללת במובנה את התחושה הנפשית המתלווה לכך. אפשר בהחלט לעסוק במלאכה ואפילו מורכבת מאוד, ולהרגיש מלא שמחה וסיפוק. לעומת זאת, העמל מורה על היגיעה והדוחק הנפשי שבאים בעקבות העבודה (מלבי"ם איוב ד, ח ביאור המילים). לרוב הדבר מצביע על מציאות שאינה נוחה ואף רעה (מלבי"ם תהלים י, ביאור המילים). לא לשווא המילה הזאת משותפת גם לעבירה: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" ( במדבר כג, כא ורש"י שם), שכן העבירה מעכירה ומייגעת את הנפש.
מאידך, מנוחה בהחלט יכולה להצטרף לעבודה קשה. את יששכר המשילה התורה לחמור גרם שסובל עולה של תורה (בראשית מט, יד-טו ורש"י שם), ויחד עם שאוהב הוא מנוחה אין הדבר מניא אותו מלהטות שכמו לסבול. זאת משום שמלאכת הגיית התורה איננה מעייפת את הנפש, אלא רק את הגוף היא מתישה. המנוחה, אם כן, איננה תלויה באנרגיה שהאדם מפעיל אלא ביחס הנפשי שנולד מתוך פעולתו.
על נח התורה מעידה שלידתו ניחמה את אותו דור ממעשיו ומעיצבון ידיו: "קודם שנולד נח לא כשהיו זורעין היו קוצרין אלא היו זורעין חיטים וקוצרים קוצים ודרדרים, כיוון שנולד נח חזר העולם ליישובו. קצרו מה שזרעו - זורעין חיטין וקוצרין חיטים, שעורים וקוצרין שעורים" (תנחומא בראשית יא). מלאכה שאין עמה תכלית מתישה ומעציבה את הנפש, כעבודת פרך (רמב"ם ספר המצוות ל"ת רנט). מנוחת הנפש שהביאה לידתו של נח לעולם נבעה מכך שמעת לידתו העבודה נשאה פירות והביאה לתוצאות מקוות. לא עבדו פחות אלא הרוויחו יותר.
גם כשנח עבד בבניין התיבה, ובזמן המבול בהאכלת כל בעלי החיים הנותרים שעל פני האדמה, הוא לא זז מהיותו נח. תמיד במנוחת הנפש. הגוף יכול לעבוד ככל יכולתו, אך הנפש לא תזוע מתחושת הנינוחות התמידית. את הדרישה הזאת, לעבוד רק עם הידיים ולא עם הראש, הביע הקוצקר באמירה חסידית חריפה על הפסוק "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך": "אם יגיע – כפיך, עם עובדים רק עם הכפיים, אז אשריך וטוב לך" (אמת מקוצק תצמח, עמ' קעג)

מנוחה מהריאליטי
כמה חשובים הדברים לימינו אנו. היגיעה הנפשית ותחושת העיצבון והדכדוך אוכלות בנו בכל פה. האדם הממוצע מסתובב טרוד ומלא דאגות עד מעל לראשו. על מה לא?! רבים מאיתנו מרגישים כאילו עול העולם כולו מוטל על כתפיהם. ממאמר הכתוב: "את האלוקים התהלך נח" יש ללמוד שעל האדם לחוש בכל ישותו כי לעולם אינו לבד וכי האלוקים הוא שמדריך ומנתב את חייו. מידת התמימות שאפיינה את נח – "צדיק תמים", נקבעה אצל חלק ממוני המצוות כמצוות עשה שפירושה ביטחון (ספר חרדים, מצוות עשה התלויות בלב), ביטחון בקב"ה שמוביל את האדם למנוחה נפשית שלמה. הסר דאגה מליבך, יש מישהו אחר שנושא את העולם על כפיו.
נח גם היה "תמים בדורותיו", הוא לא הסתכסך עם כל ההמולה התקשורתית שממלאת את מוחו של האדם הממוצע בהבלים ובטרדות מיותרות. מה תועיל לך הבהייה במסך המבהב בתוכנית ריאלטי זו או אחרת? מה יוסיף לך אם תשתייך לכל עשרות קבוצות הווטסאפ? כל החדשות המיותרות שממלאות את מוחנו הן לא יותר מאשר משקל חורג ומיותר על הלב.
רבותינו בעלי העבודה (צדקת הצדיק מט), לימדונו כי במקום שבו האדם נכשל, דווקא שם הוא מקום שליחותו הייחודית לעולם, ושם הוא המקום שבו יש לו את החוזקות הגדולות ביותר. אפשר לומר כי לא לשווא ניחן דורנו בפיזור ועומס נפשי כה רב. המנוחה שאנו נדרשים לה, מנוחת הנפש, היא בכוחנו ממש, ואפשר שהיא שליחות הדור כולו. אין כמותה להיות הקדמה נפלאה לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת של מנוחה.

הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות ומייסד תוכנית רבנן דאגדתא
מתוך העיתון בשבע