- הלכה מחשבה ומוסר
- עסקי גוג ומגוג
525
"בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד, וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים כְּמַלְאַךְ ה' לִפְנֵיהֶם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר: בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן:
במסכת סוכה (דף נב,א) מובאת דעה שיספידו שם את 'משיח בן יוסף שנהרג'. לכאורה משמע שהוא אכן 'נהרג' ככתוב: "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ". אולם בתרגום יונתן שם כתוב: "...וְיִבְעוּן מִן קָדָמַי עַל דִי אִיטַלְטְלוּ וְיִסְפְּדוּן עֲלוֹהִי כְּמָא דְסָפְדִין עַל יְחִידָא...". משמעות המילים "וְיִבְעוּן מִן קָדָמַי עַל דִי אִיטַלְטְלוּ" היא שהם יבקשו מאת ה' שירחם על אלו ש'היטלטלו' (=יצאו) ממקומם. לפי התרגום לא מדובר במישהו "אֲשֶׁר דָּקָרוּ" ממש, אלא במישהו שלדעת המספידים יצא מן המקום שראוי לו, ומתפללים לה' שהוא יחזור למקומו, וכל עוד שלא חזר לשם הם מספידים אותו כאילו 'נדקר' ו'מת'.
הספד על מישהו 'חי' שמספידים אותו כאילו הוא 'מת' מרומז גם בתורה, ואם נתעמק בפרשיית ההספד ההוא נוכל להבין את כוונת תרגום יונתן. המאמר יתפרס על שלושה חלקים. בחלק א נדון במשמעות ההספד על אהרון, בחלק ב נדון במשמעות ההספד על משיח בן יוסף, ובחלק ג נדון באפשרות תחיית משיח בן יוסף.
חלק א: משמעות ההספד על אהרון
'קבורת' אהרון ובחירת שבט לוי לעוסקי התורה
בפרשת 'מסעי' מסופר על מות אהרון בשנת הארבעים ליציאת מצרים (במדבר לג, לח). מות אהרון מוזכר ביתר פרוט לפני כן בפרשת 'חוקת' (במדבר כ, כח-כט), ומסופר שם שכל בית ישראל ראו שאהרן מת ובכו אותו במשך שלשים יום. אך 'מיתת אהרון' מוזכרת באופן לא ברור גם בפרשת 'עקב'. משה מספר שם על חטא העגל, ושהוא התפלל לה' שימחל לעם וגם לאהרן, ומספר בהמשך שה' הסכים לתת לישראל לוחות שניים, ומוסיף לספר גם על מיתת וקבורת אהרן (דברים י):
"... וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה... וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים..."
אין זה מובן, מדוע סיפור המסעות ו'קבורת אהרון' משולב בתוכחה על חטא העגל ובחירת הלויים שארעו בשנה הראשונה. ודברי המפרש הפשטן רבנו סעדיה גאון מחזקים את הקושי, וז"ל שם:
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ. וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל".
דברי רס"ג חיזקו את סתירת הכתובים, משום שהוא מפרש שאהרון מת עוד לפני שהתחילו המסעות המפורסמים שכתובים בפרשת מסעי. וכן מרומז גם בשתי נוסחאות בפירוש ספורנו שם. רס"ג ידוע כמפרש פשטן, וגם פרושו של ספורנו הוא בדרך כלל בדרך הפשט. אך שניהם רומזים לנו שמשה משתמש בתוכחה שלו במילים במשמעות סמלית. משה מוכיח את ישראל, שבתקופה שהם שהו בהר סיני עד בניית המשכן, הם נסעו עם צאנם למקומות מים לחפש מרעה, ובעת המסעות האלו 'מת אהרון' ו'נקבר', והדבר נזקף לחובתם. ספורנו מזכיר שם ספור של רז"ל שקשור לכך, וכוונת דבריו היא לירושלמי וכדלקמן.
'קבורת' אהרון – ומלחמת הכנעני
הירושלמי (יומא פ"א ה"א) מספר שבסמוך למיתת אהרון הסתלקו ענני הכבוד ובאו הכנענים להילחם בישראל, ובני ישראל תכננו לחזור למצרים וברחו בתחילה עד 'מוֹסֵרָה', ובני לוי מנעו את המשך החזרה למצרים ונלחמו בשאר השבטים והרגו מהם 'שמונה' משפחות, ושאר השבטים הרגו בבני לוי 'ארבע' משפחות. כולם הצטערו על ההרג הזה, והגיעו למסקנה שהוא נגרם משום שלא הספידו כראוי את אהרון. ואז הם 'הספידו' אותו במוֹסֵרָה, והכתוב מחשיב זאת כאילו הוא מת שם ונקבר שם, למרות שהוא מת ונקבר בהֹר הָהָר.
ספור זה מעורר תמיהה רבה. אם בני לוי היו מסוגלים להילחם עם בני ישראל מדוע הם לא השתמשו בכוחם כדי להילחם באויב עצמו ולהציל את ישראל?! וכיצד הצליחו הצדדים לדייק ולהרוג בדיוק 'שמונה משפחות' ו'ארבע משפחות'?
מטרת הספור הפלאי היא לקשור בין מאורעות שארעו בשתי תקופות שונות. אהרון אכן מת בהֹר הָהָר בשנת הארבעים, ואלעזר מילא את מקומו של אהרון בתור כהן גדול. אך זכויותיו ותפילותיו של אלעזר לא הועילו להטיל פחד בלב האויב ולכן בא האויב להילחם בישראל. גם זכויות עמל התורה של שבט לוי לא הועילו ליצור את הפחד הזה - "נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם". סיבת הדבר היא משום שבני ישראל לא ראו אז צורך אמיתי ב'תפקיד' הרוחני הקדוש של אלעזר הכהן הגדול, והם לא ראו צורך ב'תפקיד' התורני של שבט לוי עוסקי התורה.
ואמנם בזמן שבני ישראל שהו במדבר הם עסקו באימונים צבאיים, וכן מבואר בתשובת מר צמח גאון (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, אלדד הדני עמוד 21): "וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי (יהושע) [משה]". ואפשר היה להחשיב את המאמצים שהשקיעו שבטי ישראל באימונים הצבאיים ל'זכויות'. אלא שמצד שני 'אלעזר והתלמידים' לא ראו צורך אמיתי בתפקיד של 'אנשי מלחמה', וקטרגו עליהם שהם שכחו את המשנה שלמדו מפי משה.
אין אנו יודעים חשבונות של שמים, אך פעמים שקטרוג קל מצטרף שם להכרעת הדין. ובאותה השעה הקטרוג של בני ישראל על הזכויות של 'אלעזר' ושל 'התלמידים', וכן הקטרוג של 'אלעזר' ושל 'התלמידים' על הזכויות של 'אנשי המלחמה' מנעו את קבלת הזכויות השונות בשמים, ולכן הקב"ה לא השתמש אז בזכויות אלו כדי להפיל מורא על האויב. וה'קטרוג ההדדי' מרומז בביאת האויב ובהריגה ההדדית של 'שמונה' ושל 'ארבע', וכדלקמן.
'שמונה' ו'ארבע'
הכהן הגדול לובש בדרך כלל 'שמונה בגדים' המכונים 'בגדי זהב'. הכהן הגדול עובד ב'שמונה בגדים' רק בעבודות החיצוניות שאינן בקודש-הקדשים. אך כאשר הוא נכנס לשם אחת בשנה ביום הכפורים הוא צריך ללבוש 'בגדי לבן' המכונים גם 'ארבעה בגדים'. המספר 'שמונה'מיוחס לעבודות החיצוניות המספר 'ארבעה' מיוחס לעבודות הפנימיות.
כל אחד מעם ישראל סבור שהוא עושה את התפקיד הנצרך ביותר, והוא כביכול עושה את תפקידו של האיש החשוב ביותר (=הכהן הגדול), והוא סבור שכולם צריכים להיות כמוהו. בני לוי שעסקו 'בתפקיד הפנימי' של לימוד התורה, חשבו שרק הם מחוברים לחיים. הם התייחסו בבוז לשאר השבטים שעסקו בתפקיד החיצוני של אימונים צבאיים, התפקיד שהמספר שמונה מסמל אותו. וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' מ'ישראל' 'שמונה משפחות'.
מאידך, בני שאר השבטים שעסקו באימונים צבאיים חשו שהם עושים את התפקיד הנצרך ביותר, והם כביכול עושים את תפקידו של האיש החשוב ביותר (=הכהן הגדול). הם התייחסו בבוז לאלעזר והתלמידים משבט לוי שעסקו בתפקיד הפנימי של לימוד התורה, התפקיד שהמספר ארבע מסמל אותו. וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' משבט לוי 'ארבעה משפחות'. אלא שהקטרוגים ההדדיים הזיקו לכלל ישראל, ומנעו (ח"ו) מהקב"ה להטיל מורא בלב האויב, והאויב בא להילחם בישראל.
המספד המאוחר על אהרון בשנת הארבעים
הירושלמי מרמז שבפרשת חקת מסופר בתחילה על ההספד שנעשה לאהרון בהר ההר ואחר כך על ביאת הכנעני להילחם בישראל, אולם אין זה סדר הזמנים. אלא שמתחילה בני ישראל ביזו לגמרי את התפקיד של אהרון והתפקיד של הלויים (=לומדי התורה), ולא ראו צורך להספיד את אהרון שמת בשנת הארבעים. והירושלמי מוסיף ומרמז שגם הלויים ביזו את התפקיד של ישראל (=לוחמים). הביזוי ההדדי הביא לקטרוג בשמים, והסתלקו ענני הכבוד שהטילו פחד והרתעה על האויב, ולכן הכנעני התעורר לבוא ולהילחם בישראל.
כשבני ישראל ראו למה גרמה 'ההריגה הסמלית ההדדית' הם התחרטו. ואמנם כדי לנצח את האויב, היה ראוי שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה. אלא שמהפך מחשבתי זה היה קשה להם באותו זמן, ולכן הם נקטו בפתרון ביניים. הם התייחסו ל'תפקיד' שממלאים חברי הקבוצה השניה בתור תפקיד 'הכרחי', אלא שביחס לתפקיד ה'חי' שלהם הרי שהתפקיד של חברי הקבוצה השניה נחשב ל'מת מכובד'. ויש להתייחס אל חברי הקבוצה הנגדית באופן 'מכובד' ו'להספיד' אותם בתור 'קבורים בחייהם בתפקיד שלהם'.
ולפיכך, בני ישראל אנשי המלחמה קיבלו על עצמם לראות את אהרון הכהן הגדול כמי שהיה 'קבור בחייו' בתפקיד מכובד, ולהתייחס בהתאם גם ל'אלעזר' בנו שנכנס לתפקיד זה. ואחר שהם 'כיבדו' ו'הספידו' 'תפקיד' זה, הקב"ה קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אלעזר. וזו המשמעות הפנימית של המעשה ש"הלכו וקשרו לו הספד וגמלו לצדיק חסד". ורק לאחר שבני ישראל 'כבדו' את ה'תפקיד' הזה הם הצליחו לנצח במלחמתם את הכנעני. והתורה חסה על כבודם של ישראל, ולכן היא מקדימה ומספרת על ההספד שספדו בני ישראל את אהרון, למרות שהם ספדו לו רק לאחר שהכנעני בא להילחם עימם. לא היתה זו הפעם הראשונה שהם חשו בוז כלפי התפקיד של אהרון, וכדלקמן.
מיתת אהרון במוסרה
הירושלמי מספר על בריחה מהֹר הָהָר למוֹסֵרָה כדי לקשור בין שני הספורים השונים שבתורה על מות אהרון, וכדי לרמז שמה שארע בשנת הארבעים לאחר שאהרון מת ממש, ארע כבר בשנה הראשונה סמוך לאחר חטא העגל. בני ישראל נסעו אז בסמוך למקומות של 'מים יפים', והם החליטו אז שחיים מחוברים לארציות הם ה'תפקיד' שיש בו 'חיים', והם התייחסו בבוז ל'תפקיד' של אהרון שכרוך בפרישות, והתייחסו למי שעתיד למלא תפקיד זה בתור 'הרוג'. והפרשן ספורנו מרמז לכך בכותבו: "ולא באו להתאונן על המיתה ולא להתאבל על הקבורה ולא חששו לכבד אלעזר שכהן תחתיו". ובאופן דומה הם התייחסו גם לתפקיד של 'התלמידים' (שבט לוי).
גם אז השפיע הקטרוג ההדדי וגרם לכך שהקב"ה לא קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אהרון וכן זכויות 'התלמידים' שהם שבט לוי, ולכן כבר אז בסמוך לחטא העגל בא האויב ורצה להילחם בישראל. וכבר אז נחרדו בני ישראל והחליטו לתקן את דרכם, והחליטו להתייחס ל'תפקיד' של אהרון בתור תפקיד של 'מת מכובד'. ושיש לכבד אותו על כך שהוא מוכן להיות 'קבור בחייו' בתפקיד זה, וכן לכבד את 'אלעזר' בנו שעתיד בבוא העת להיות 'קבור חיים' בתפקיד זה. וכבר אז החליטו שכדאי לכבד גם את 'התלמידים' (שבט לוי), ואז נבחר שבט לוי לתפקיד זה באופן קבוע. ולפירוש זה שאליו מרמז הירושלמי מרמזים גם רס"ג וספורנו שם.
אמנם אחר כך כשנבנה המשכן ובני ישראל נסעו מהר חורב למסעותיהם, במשך הזמן הם חזרו וזלזלו בתפקיד הרוחני של אהרון ושל הלויים, ולאחר מות אהרון בשנת הארבעים הם לא התעוררו מעצמם להספיד אותו. ולכן בשנת הארבעים חזר הכנעני להילחם בישראל, ושוב נאלצו ישראל לתקן את יחסם לתפקיד הזה, ול'הספיד' את מי שמוכן להיות 'קבור חיים' בתפקיד הזה.
הבנת משמעות 'ההספד על אהרן' עוזרת להבין את משמעות 'ההספד על משיח בן יוסף', וכדלקמן.
המלחמה הכוללת על ירושלים
כדי להבין את משמעות ה'מספד שבירושלים', צריך להעמיק בנבואה הקודמת שם בזכריה. זכריה מנבא על מלחמה עתידית שבה ילחמו הגויים נגד ירושלים, וגם אנשים מיהודה יצטרפו לגויים למלחמה על ירושלים. בליקוטי מוהר"ן (תורה כ) מובא ש'ירושלים' שמוזכרת בנבואות השונות מסמלת גם את ה'לב העליון'שמשם מתקבלים ביאורי ופירושי התורה:
"...ו'לב העליון' שופך מימי הביאור ביותר... 'לב העליון' בבחי' (יחזקאל ה') 'זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ', והיא 'לב', בבחי' (ישעיה מ') דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם' "
מלחמת הגויים על ירושלים היא מלחמה על המעמד הרוחני המיוחד של עם ישראל בתור עם נבחר. גם כאשר רוב הגויים יאמינו בא-ל אחד, עדיין תהיה לעם ישראל מעלה על פני הגויים מפני שעם ישראל עוסק בביאור התורה שקשור ל'לב העליון' שקשור ל'ירושלים של מעלה'. וכאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל רוצים להלחם ביהודים ששבו לארצם, מלחמתם היא בעצם על המעמד הרוחני העליון של עם ישראל.
בנבואת זכריה (יב,ב) נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם:". זכריה מנבא שם, שבעתיד תחזור ותתחדש המחלוקת שהיתה במדבר בין שבט לוי לבין שאר השבטים. כאשר יחזרו ישראל לארצם מגלויותיהם השונות, יחלו להיווצר בעם ישראל שתי קבוצות מרכזיות. קבוצה אחת תיראה את עיקר מגמתה בהקמת ממלכה עצמאית מבחינה כלכלית והקמת צבא עצמאי, וקבוצה אחרת תיראה את עיקר מגמתה בעיסוק בתורה ובתפילה. החלוקה לקבוצות השונות לא תהיה אז על בסיס שבטי, ולכן מי שחבר בקבוצה אחת יכול להחליט שהוא עובר לקבוצה השניה. כאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל יבואו להילחם בעם ישראל, חברי הקבוצה שעוסקת במלחמות ירצו שחברי הקבוצה השניה שעוסקת בתורה, יבטלו מתורתם ויתגייסו לצבא ויעזרו להם במלחמתם בגויים. לפי המחשבה הגויית רק חיילים רבים שאוחזים בנשק גשמי מביאים לנצחון, מחשבה שכזו משתלטת מתחילה גם על היהודים שאוחזים בנשק הגשמי מחוץ ל'בית המדרש'. והם דורשים מ'לומדי התורה' ('יושבי ירושלים של מעלה' = 'בני הישיבות') לסייע בידם, לעזוב את בית המדרש ('ירושלים') ולהצטרף אליהם למלחמה נגד הגויים אויבי ישראל. והדרישה זו מתוארת במילים: "וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם".
ביטול הדרישה הכוללנית להתגייסות לצבא
אמנם בהמשך הקב"ה פוקח את עיניהם הרוחניות של היהודים הלוחמים, והם רואים כיצד לימוד התורה של 'בני הישיבות' מסייע בידם במלחמה הגשמית נגד הגויים. ודבר זה מתואר בהמשך הנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:"
הגויים עדין יהיו 'עיוורים' מבחינה רוחנית, אך "עַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי", ו'בֵּית יְהוּדָה' יבינו שההצלחות המופלאות שהם זוכים להם במלחמה מול הגויים מגיעות אליהם בזכות 'יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם' ('בני הישיבות') שעוסקים כל היום בתורה ובתפילה. ההכרה הזו תביא להצלחות צבאיות גדולות עוד יותר, ויוסכם שיושבי ירושלים ('בני הישיבות') יכולים להישאר בתפקידם, וזו כוונת הכתוב הבא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם:". ומשמעות הנבואה - "וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם" היא ביטול התביעה הכוללנית ליציאה מבית המדרש ולהתגייסות לצבא. הלוחמים שבצבא יכבדו אז את המתמידים האמתיים ששוהים כל זמנם בישיבה ולומדים תורה.
אך צריך שגם המתמידים האמתיים שלומדים כל זמנם בישיבה יכבדו את מי שיצאו מן הישיבה לאחוז בכלי נשק גשמי ולהילחם באויבי ישראל. ודבר זה מרומז בהמשך נבואות זכריה בענין המספד שבירושלים, וכפי שיתבאר לקמן.
חלק ב: משמעות המספד על משיח בן יוסף
וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד
כזכור, זכריה מנבא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו...". וכאמור בתחילת המאמר, תרגום יונתן מפרש לנו שאין מדובר במישהו שנדקר ממש ומת, אלא במישהו שהיטלטל ויצא ממקומו. משמעות הדברים היא שיהיה מי שיצא מ'ירושלים של מעלה' ויצטרף אל הלוחמים ויאחז גם הוא בנשק גשמי כדי להילחם באויבי ישראל. 'יושבי ירושלים' יתייחסו אליו כאל 'נִכְשָׁל', אך יתנחמו בכך שגם 'דָוִיד' עצמו אחז בחרב גשמית כשנלחם באויבי ישראל, ולפיכך מי שיצא לאחוז בנשק גשמי הוא - צדיק "כְּדָוִיד". אמנם אל עצמם הם יתייחסו כאל 'הממשיכים האמתיים' של מורשת דויד ("בֵּית דָּוִיד"), משום שהם נלחמים באופן רוחני כמו מלאך, והכוח הרוחני שהם יוצרים הולך לפני הלוחמים. לפי השקפתם יציאה לתפקיד של 'לוחם' היא ירידת מדרגה ששקולה למיתה, ולכן הם מספידים אותו כאילו הוא 'מת'. הם מתייחסים לעצמם בתור חיילים של משיח מסוג א' ('משיח בן דויד'), ואל אלו שיצאו ואוחז בנשק גשמי בתור משיח מסוג ב', שמכונה בדברי חז"ל 'משיח בן יוסף'. לפי השקפתם זו, בעת שדויד נלחם בחרב גשמית הוא היה נחשב למשיח מסוג ב' – 'משיח בן יוסף'.
ב'מספד' הזה יש גם דבר חיובי, משום שניתן כבוד מינימאלי ל'תפקיד של משיח בן יוסף', שהרי משווים אותו ל'דויד' בתקופה שנלחם בחרב גשמית. 'מתן כבוד' באמצעות 'הספד' על מי שנטל על עצמו את 'התפקיד הלא מועדף', הוא בעצם לימוד זכות על התפקיד הזה. וכאשר מלמדים זכות על אלו שנטלו על עצמם את 'התפקיד הלא מועדף', הדבר מסייע לניצחון במלחמות ישראל, וזו כוונת הכתוב המקדים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם"
כאמור לעיל, יסוד זה ש'מספד' על 'התפקיד של האחר' מסייע לניצחון במלחמות ישראל מרומז בתורה בענין 'קבורת אהרן', וכמרומז בירושלמי ובפירושי רס"ג וספורנו. שם 'הספידו' השבטים הלוחמים את 'התפקיד של אהרון' שהוא תפקיד 'העמל בתורה'. וזכריה מנבא שלעתיד לבוא יספידו 'עמלי התורה' את התפקיד של 'הלוחם בנשק גשמי', שהוא התפקיד של 'משיח בן יוסף'.
המשפחות שסופדות את 'משיח בן יוסף'
כפי שנתבאר, בנבואת זכריה מרומז שבזמן הגאולה תהיה מחלוקת מיהו הממשיך האמיתי של מורשת דויד המלך, האם הלוחם בנשק גשמי כפי שנלחם דויד המלך בעצמו רוב ימיו. או מי שעמל בתורה ובתפילה ועוזר בכך להצלחת המלחמה וכפי שעשה דויד המלך בסוף ימיו, וכמו שמצאנו במרד אבשלום: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא... וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לַעְזוֹר:" (שמואל ב יח,ב-ג). מחלוקת זו מי הוא הממשיך האמיתי מרומזת בהמשך תיאור ההספד (זכריה יב,יא-יד):
"בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן: וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד: מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד: כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד:"
תרגום יונתן ורש"י ביארו שהמספד יהיה גדול כמו המספד שהיה על אחאב (מלך ישראל) שנהרג ע"י הדדרמון (מלך ארם), וכמו המספד שהיה על יאשיהו מלך יהודה שנהרג בבקעת מגידו (ע"י פרעה מלך מצרים). המספדים על המלכים האלו נעשו בשלב מאוחר לאחר מותם בכשלון צבאי, והמשותף להספד על אחאב הרשע ולהספד על יאשיהו הצדיק שבשני ההספדים הספידו את אובדן ההרתעה הצבאית שסיפקו המלכים האלו. ה'מספד' שנעשה ב'ירושלים (של מעלה)' על 'משיח בן יוסף', קשור גם הוא למלחמות באויבי ישראל, אך מטרתו שונה. זהו מספד מקדים, שמשמעותו 'מתן כבוד מינימאלי' לתפקיד של 'משיח בן יוסף', והיינו למי שיצא מ'ירושלים של מעלה' לאחוז בנשק גשמי ולהילחם בו באויבי ישראל. מתן כבוד זה שהוא 'לימוד זכות בדיעבד', מועיל לכך שה' יכיר במעשיו בתור זכויות, וממילא הוא יצליח במלחמתו הגשמית ויציל את עם ישראל.
בצד של ה'מספידים' שנמצאים ב'ירושלים' (של מעלה) נמצאת "מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי", שהרי הלויים נבחרו להיות עוסקי התורה עוד במדבר. כמו כן נמצאת שם "מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד", שם זה הוא כינוי לעוסקי תורה ותפילה משאר השבטים, שלפי השקפת 'יושבי ירושלים' הם הממשיכים האמיתיים של מורשת דויד, שבסוף ימיו נלחם באופן רוחני בלבד. המחלוקת העתידית מי הוא הממשיך האמיתי של 'מורשת דויד', מזכירה את המסופר בספר מלכים על המחלוקת שהיתה בסוף ימי דויד מי הוא 'הממשיך האמיתי' של דויד האם בנו אדוניה או בנו שלמה. נתן הנביא הוא זה שקבע ששלמה הוא 'הממשיך האמיתי' ופעל להמלכתו, ולכן 'מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן' מוזכרת בנבואת זכריה בין אלו שיקבעו לעתיד לבוא ש'הממשיך האמיתי' של מורשת דויד הוא מי שעוסק בתורה בלבד. כמו כן מסופר בספר מלכים שגם שמעי (בן גרא) לא תמך באדוניה 1 . אמנם, ברוח צוואת דויד, גזר שלמה המלך על שמעי שלא לצאת מירושלים, ושאם יצא ממנה הוא ימות. ולבסוף בגלל תאוות ממון זלזל שמעי באזהרת שלמה ויצא מירושלים, ושלמה המיתו. לפי מסורת חז"ל (סנהדרין דף לו,א) שמעי היה בזמנו גדול הדור בתורה, ואם כן ודאי שהיה מוטל עליו שלא להתפתות לתאוות ממון ושלא לצאת מ'ירושלים של מעלה'. ולכן גם 'מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי' שחוו על בשרם שהיציאה מירושלים ממיתה, מוזכרת במפורש בין אלו ש'מספידים' את מי 'שיוצא מירושלים של מעלה'.
ואמנם במדבר רק "מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי" הספידו את מי שבחר ב'תפקיד אוחז בחרב גשמית'. אך לעתיד לבוא יצטרפו ל'משפחת לוי' כאלו שיגדירו עצמם כ'משפחת נתן' וכ'משפחת שמעי', והם יחשיבו עצמם כממשיכי 'מורשת בֵּית דָּוִיד'. והם 'יספידו' את מי שיצא מ'ירושלים של מעלה' ובחר להיות 'קבור חיים' בתפקיד 'אוחז בחרב'. ואמנם כאמור, למרות שהוא נחשב בעיניהם לכשלון ("הַנִּכְשָׁל"), הם יתנחמו בכך שגם דויד היה בתחילת דרכו 'אוחז בחרב'. – "וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד".
חלק ג: אפשרות תחיית משיח בן יוסף
התעמקות ברמזי רס"ג
לעיל התבאר שרס"ג וספורנו והירושלמי מרמזים לנו, שסיפור מיתת אהרן במוסרה וקבורתו שם, אינו כפשוטו, אלא הם רמז שבני ישראל ('הלוחמים') קיבלו על עצמם להתייחס לתפקיד של לומדי התורה בכבוד מינימאלי, ולכבד את מי שהסכים להיות 'קבור חיים' בתפקיד 'לומדי התורה', כמו אהרן וכמו שבט לוי. כאשר נשוב ונתעמק בדברי רס"ג. נראה שזהו מצב ביניים שאינו אידיאלי, וז"ל רס"ג שם: " 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ' - וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל".
רס"ג מרמז שמשה רבינו התפלל שבני ישראל ('השבטים הלוחמים') יתייחסו ל'תפקיד של אהרון' בתור 'תפקיד חי', כמו שהם מחשיבים את התפקיד שלהם עצמם בתור 'תפקיד חי'. ותפילת משה הועילה אז רק 'מחצה', והם הסכימו להפסיק להתייחס לתפקיד הזה באופן בזוי, והסכימו לתת לו כבוד מינימאלי ו'להספיד את אהרון'. כלומר לתת לו כבוד מינימאלי על כך שהוא מוכן להיות 'קבור חיים' בתפקיד הרוחני שלו.
מן הסתם משה רבנו הרועה הנאמן, ממשיך גם כעת להתפלל בשמים ששני הצדדים יראו כל אחד בתפקיד של השני 'תפקיד חי'. ובכלל זה שגם לומדי התורה ('יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם' של מעלה) יפסיקו להספיד את 'משיח בן יוסף', ויתחילו להתייחס לתפקיד של 'האוחז בנשק גשמי' בתור 'תפקיד חי'. ובעצם כל אחד מישראל יכול להצטרף למשה רבנו בתפילה שכזו. ובתפילת 'בונה ירושלים' בעת שהוא מתפלל שה' יכונן את כסא דוד בתוך ירושלים, הוא יוסיף ויכוון שה' יכונן את כסא 'בני בית המדרש' ("בֵּית דָּוִיד") בתוך 'ירושלים של מעלה', ויחד עם זאת הוא יוסיף ויכוון ש'משיח בן יוסף יחיה'.
זכריה הנביא רמז שבעת הגאולה יהיו כאלו מבני בית המדרש שיתייחסו אל מי שיצא לאחוז בחרב גשמית בתור 'מת בזוי' שמצווה לבזותו. ואולי התפילה ש'משיח בן יוסף יחיה' תועיל לגביהם 'מחצה', והם יתחילו לכבד אותו על כך שלקח על עצמו 'תפקיד הכרחי', שהם אינם רוצים למלא אותו, והוא אמנם כשלון בעיניהם ("הַנִּכְשָׁל") – אך הוא כמו דויד. ואילו אותם מביניהם שכבר מכבדים ו'מספידים אותו' על שהוא "נִכְשָׁל" כמו דויד, תועיל לגביהם התפילה באופן מלא, והם יתייחסו אליו כאל מי שעוסק בתפקיד 'חי' כמו התפקיד שלהם. מציאות עתידית שכזו מתוארת בהמשך נבואת זכריה.
'מצילות הסוס' והכהן הגדול
לקראת סיום נבואת זכריה (יד,כ) נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה'...". המשמעות הפשוטה של 'מְצִלּוֹת הַסּוּס' היא פעמונים המצלצלים ומשמיעים רעש בעת תנועת הסוס. פעמונים שכאלו קשטו בדרך כלל את סוסי העשירים ונועדו להסב את תשומת לב האנשים לעושרו של האדם. אולם פעמונים שכאלו היו מקשטים גם סוסי מלחמה, שגם הם היו מקושטים ככתוב: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי: נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים:" (שיר השירים א,ט-י).
המובן החיצוני של דברי זכריה הוא שעל מְצִלּוֹת הַסּוּס תהיינה חקוקות המילים "קֹדֶשׁ לַה' ". ברור שאין להבין זאת כפשוטו, ויש להבין את דברי זכריה לאור האמור בירושלמי על המלחמה הפנימית שקדמה ל'הספד על אהרון'. בעקבות המלחמה שנגרמה מהקטרוג ההדדי, קבלו על עצמם השבטים הלוחמים להתייחס בכבוד מינימאלי לאהרון שהסכים להיות בתפקיד 'הכהן הגדול' שנושא על מצחו את ציץ הזהב שעליו חקוקות המילים "קֹדֶשׁ לַה' ", וזו משמעות 'ההספד' שעשו לו. אך לעתיד לבוא כאשר תתקבלנה התפילות של משה רבנו (ושל אלו שמצטרפים לתפילותיו), יזכו חברי קבוצת 'יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם' להארה רוחנית גבוהה, והם יכבדו את אלו שהסכימו להיות בתפקיד 'הלוחמים' (=משיח בן יוסף') ויתייחסו אליהם בתור 'איש חי'. יש צדיקים שרואים בעיניהם הרוחניות אותיות שם הוי"ה על דברים שנעשו לשם מצווה 2 , ולעתיד לבוא הם יזכו לראות את אותיות המילים "קֹדֶשׁ לַה' " מופיעות באופן רוחני על 'מְצִלּוֹת הַסּוּס' שעליהם רוכבים הלוחמים. והם יתייחסו אליהם בכבוד מלא כפי שהם מתייחסים לכהן הגדול שנושא את הציץ שעליו חקוקות המילים "קֹדֶשׁ לַה' ".
ואמנם בגאולה העתידה לא ישתמשו עוד בסוסים למלחמה, אלא בכלי נשק מודרניים כמו טנקים וכדו', אך כאשר תתקבלנה התפילות של משה רבנו ושל אלו שמצטרפים לתפילותיו ומתפללים ש'משיח בן יוסף' לא ימות, יזכו חברי קבוצת 'יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם' להארה רוחנית גבוהה, והם יראו את המילים "קֹדֶשׁ לַה' " מרחפות על כלי הנשק שישתמשו בהם הלוחמים באותה העת.
ויתכן שבעת הגאולה יגיעו כולם להבנה שנראה שהגיע אליה הרמב"ם, וכדלקמן.
שיטת הרמב"ם בענין מלך המשיח
כאמור לעיל, הנביא זכריה מרמז למתח שיהיה בתחילה בין שתי המחנות שבעם ישראל, ואת השלום והכבוד ההדדי שיהיו בינם בעתיד. והוא מתאר את מחשבתם של בני בית המדרש כאילו הם הממשיכים האמיתים של מורשת דויד המלך, כאשר הם מכנים את עצמם 'בית דויד' ו'יושב ירושלים'. אולם אין זה בהכרח שזו ההשקפה הסופית שתהיה בעת הגאולה, ויתכן שדווקא זה שיצא מבית המדרש לאחוז גם בחרב גשמית, והוא משלב בין הלחימה הגשמית באויבי ישראל לבין העיסוק בתורה, הוא הממשיך האמיתי של מורשת דויד המלך, למרות כל כנויי הגנאי וה'הספדים' שהוא עתיד לספוג מתחילה בעת הגאולה העתידה. ונראה שהבנה שכזו מרומזת בסוגיה במסכת סנהדרין (דף צח,ב) שדנה בשאלה מה שמו של המשיח, וז"ל כשהיא מתורגמת ומבוארת:
״מה שמו (של המשיח)? בני הישיבה של רבי שילא אמרו: שילה שמו - שנאמר 'עד כי יבא שילה' (בראשית מט,ט). בני הישיבה של רבי ינאי אמרו: ינון שמו - שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (תהלים עב,י). בני הישיבה של רבי חנינה אמרו: חנינה שמו - שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה' (ירמיהו טז,יג). ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו - שנאמר 'כי רחק ממני מנחם משיב נפשי' (איכה א,טז). וחכמים אומרים: 'חיוורא דבי רבי' ('המצורע של הישיבה') שמו - שנאמר 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אלוקים וּמְעֻנֶּה' (ישעיהו נג,ד)"
מפשטות הסוגיה משמע שכל אחת מהישיבות היתה בטוחה שראש הישיבה שלה הוא מלך-המשיח שעליו דברו נביאי ישראל, אלא שהדבר קשה. עצם המחלוקת שבין הישיבות, מראה שלא היה לראש הישיבה כוח וסמכות להכניס את הישיבות האחרות תחת מרותו; וודאי שלא את כל עם ישראל. וחוסר הסמכות שמשתקף מהתיאור הזה אינו עומד בקנה אחד עם כוח הכפייה שהוא אחד ממאפייני מלך-המשיח כפי שהוא מתואר ברמב"ם (וראו להלן). ומתבקש שעומק השאלה היא בעצם מה מאפיין את המשיח, וכיצד הוא יתגלה בעולם. וזאת מתוך מטרה להידמות לו ולסייע בידו לפעולות שהוא צריך לבצע בעולם. וראו גם בפרשנים ל"מַה שְּׁמוֹ" שבספר שמות (ג, יג).
תלמידי הישיבה של רבי שילא היו בטוחים שלימוד התורה הוא התפקיד שמצריך את מסירות הנפש המרובה ביותר, וזו הדרך הטובה ביותר לקרב את התגלות המשיח. ובנוסף לכך הם היו בטוחים שהישיבה הטובה ביותר היא הישיבה שלהם; ולפיכך הישארותם במקומם בישיבה מהווה את מסירות הנפש הגדולה ביותר והיא שתביא את התגלות המשיח. וכן חשבו גם תלמידי הישיבה של רבי ינאי ביחס לישיבתם, וכן חשבו גם תלמידי שאר הישיבות. ובעל הסוגיה מרמז שכך יהיה גם בגאולה העתידה, שתלמידי ישיבות רבים יהיו בטוחים שהישארותם במקומם בישיבה היא הדרך שתקדם את הגאולה. אולם בעל הסוגיה מביא כדעה מכריעה את דעת "חכמים", שלדעתם 'המצורע של הישיבה' הוא התפקיד שמצריך את מסירות הנפש הגדולה ביותר, והוא זה שיזרז את התגלות המשיח יותר משאר המשימות.
ה'מצורע של הישיבות' הוא זה שיצא מן הישיבה לאחוז בחרב גשמית והוא משלב בין העסוק בתורה לבין הלחימה באויבי ישראל, שהרי הלחימה באויבי ישראל היא מלחמה שה' נלחם בה, וכפי שמצאנו בדברי שאול לדויד (שמואל א יח,יז): "אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה' ". המלחמות הן השיא מתוך כלל התפקידים הגשמיים של המשיח. ומי שיוצא לעסוק במלחמות ומשלב תוך כדי כך גם עיסוק בתורה, הוא זה שממשיך בדרך הדומה ביותר את דרכו של דויד המלך.
ואפשר שהרמב"ם הכריע כשיטה זו, ובתיאורו את מלך המשיח, הוא מתאר אותו בתור מי שמשלב בין העיסוק בתורה לבין העיסוק במלחמות, וז"ל הרמב"ם (הלכות מלכים יא,ד): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח". הרמב"ם מתאר את מלך המשיח כמי שעוסק גם בתורה וגם במלחמות וכפי שהיה דויד המלך עצמו רוב ימיו.
לקום מהתחתית של התחתית
ראש השנה בשבת: מה מחליף את התקיעות?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
איך נראית נקמה יהודית?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
מי פה עבריין?
דיני קריאת המגילה, וההבדל בין הקריאה בלילה ליום
גמרא מגילה, ירושלמי פסחים, רמב"ם, טור הלכות מגילה
הרב חיים כץ | י"א אדר תשפ"ה
