פרשני:בבלי:סנהדרין טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין טז ב

חברותא[עריכה]

נאמר בספר דברי הימים (א כ"ז) בפרק שמנויים שם שרי ויועצי דוד "ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע, (עיין הערה  7 ) ואביתר, ושר צבא למלך - יואב", הרי שהסדר הוא, אחיתופל, בניהו, ואביתר ויואב.

 7.  במקרא נאמר: "יהוידע בן בניהו" ועיין בתוס'. ביארנו בגמרא כמו שביאר הר"ן בשיטת רש"י. ועיין רש"י במסכת ברכות (ג ב).
אחיתופל זה יועץ הוא שנתן עצות לדוד, וכן הוא אומר (שמואל ב' ט"ז) "ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם וגו'. ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין שהיה מופלא וראש הסנהדרין  8 , אביתר אלו אורים ותומים שדוד נשאל לו עד מלחמת אבשלום.

 8.  לפי שיטת רש"י שכרתי ופלתי הם האורים ותומים, לא הביאה הגמרא ראיה שבניהו היה ראש הסנהדרין. (ומה שכתבו התוס' במסכת ברכות בשם רש"י: "מסברא אומר כן" אין כוונתם שסברא היא שבניהו היה ראש הסנהדרין, שאי אפשר לומר דבר זה מסברא, ועיין שם במהרש"א, אלא כוונתם כמו שכתב רש"י כאן, "שמדסמך בקרא קמא וכו"'.) וכתב הר"ן: כמו שהוא מפורש בפרק נגמר הדין. וכוונתו, כנראה, למה שאמרו שם (מ"ח ב) שבניהו דן את יואב למיתה. ושם (מט א) אמרו, שדנו אותו בדין סנהדרין.
וטרם שגומר רב יוסף לדרוש את הפסוק בדברי הימים, מביא עוד פסוק להוכיח שהסנהדרין קודמים לאורים ותומים.
וכן הוא אומר (דברי הימים א י"ח) "ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי" ודרשינן "על" למעלה מהם וקודם להם.
ועתה גומר רב יוסף לדרוש את הפסוק "ואחרי אחיתופל".
ולמה נקרא שמן של האורים ותומים כרתי ופלתי, ודרשינן, כרתי, שכורתין דבריהן שאומרים דברים קצובים וגמורים אין פוחתין ואין מוסיפין, ופלתי שמופלאים מעשיהן, ואחר כך שר צבא למלך - יואב להוליך אנשי המלחמה.
הרי שדוד המלך נמלך בסנהדרין טרם שיצאו למלחמת הרשות.
ועתה דורשים מפסוק אחר שכנור היה מעירו לדור לפני עלות השחר.
אמר רב יצחק בריה דרב אדא, ויש אמוראים שאמרי לה לדרשה זו בשם אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא מאיזה פסוק נדרש, שנאמר (תהלים נ"ז) "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר".
שנינו במשנתנו: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ודנה הגמרא:
מנהני מילי: מנין נלמד הדין של הוספת ירושלים והעזרות על פי שבעים ואחד.
ומבארת הגמרא: אמר רבי שימי בר חייא: אמר קרא, הקדוש ברוך הוא מצווה את משה "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן (גירסת הב"ח: ואת תבנית כל כליו) וכן תעשו" ודרשינן, וכן תעשו לדורות הבאין. וכמו שהמשכן נעשה על פי משה - שהוא במקום סנהדרין גדולה - אף לדורות הבאים, הוספת קדושת העיר והעזרות, הם על פי שבעים ואחד.
ומקשה הגמרא, שאם כן נלמד מפסוק זה שכמו שכל כלי המשכן משח אותם בשמן המשחה, כמו שמבואר בפרשת הקמת המשכן (שמות מ') כן יהיה לדורות שהכלים מתקדשין במשיחת שמן המשחה.
מתיב רבא ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן בקדושת הגוף להיות כלי שרת.  9  מכאן ואילך, אחרי משיחת הכלים הראשונים, לא משחו עוד כלים אחרים, אלא עבודתן, אם התחילו לעבוד בהם, מחנכתן, מכניסה אותם בקדושת כלי שרת.

 9.  שאף שנתקדשו בקדושת פה, אין להם קדושה לגבי הדין שמקדש כל מה שבתוכו, ושאין יוצאין לחולין אפילו עם פדיון. ועוד דינים המבוארים ברמב"ם הלכות כלי המקדש.
וקשה: ואמאי אין צריכים משיחה? נימא, נדרוש "וכן תעשו" - לדורות הבאין.
ומתרצת הגמרא: שאני התם, שונה הוא דין משיחה, כיון דאמר קרא "וימשחם, ויקדש או תם".
"אותם" הוא לשון מיעוט, ובא לומר, כי רק אותם קידשו במשיחה, ולא לדורות במשיחה.
ומקשה הגמרא:
ואימא הרי יתכן לדרוש: "אותם", הכלים שעשה משה, קידשו אותם רק במשיחה ולא בעבודה, ואילו לדורות, יהיה אפשר לקדש אי או במשיחה, אי או בעבודה, ולמה דרשו שלדורות אפשר לקדש אך ורק בעבודה.
ומתרצת הגמרא:
אמר רב פפא: אמר קרא (במדבר ד) "את כל כלי השרת אשר ישרתו בהם בקודש". נאמר "ישרתו" בלשון עתיד, ללמדך, שהכתוב תלאן, את קדושתן, בשירות, ולא במשיחה.
ומקשה הגמרא: אם כן, המיעוט שדרשנו "אותם" במשיחה ולא לדורות - הוא מיעוט מיותר, שהרי דרשנו מ"אשר ישרתו", ואלא אם כן, "אותם", למה לי.
ומתרצת הגמרא:
אי לאו "אותם" - הוה אמינא, היינו אומרים שלדורות מקדשים בשניהם, במשיחה ובעבודה. במשיחה דהא כתיב "וכן תעשו", ובעבודה, דכתיב "אשר ישרתו".
ולכן כתב רחמנא "אותם", לדרוש שרק אותם קידשו במשיחה - ולא לדורות במשיחה.
שנינו במשנתנו: ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ודנה הגמרא: מנא לן? מנין אנו למדים דין זה?
ומבארת הגמרא:
כמו דאשכחן במשה, דאוקי שהעמיד סנהדראות בעצת יתרו, שנאמר בפרשת יתרו (יח כד) "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ויתן אותם ראשים על העם". ומשה במקום שבעים ואחד קאי, שהיה שופט ודיין לפי ציווי הקדוש ברוך הוא,  10  ומשפטו הוא כמשפט סנהדרין גדולה.

 10.  וכתב היד רמ"ה, שתוקף פסק דין של משה, היה יותר משבעים ואחד, שהרי דן על פי דברו של הקדוש ברוך הוא. אלא שאין לנו סמכות גדולה יותר מבית דין של שבעים ואחד, לכן למדנו ממנו לשבעים ואחד.
ועתה הגמרא מביאה ברייתא, שנשנה בה דרשות הכתובים, שמעמידין שופטים בכל עיר ועיר.
נאמר בתורה בתחילת פרשת שופטים (דברים טז יח), "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך".
תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל?
תלמוד לומר "שופטים וגו', תתן".
שוטרים לישראל, שחובטין במקלות על פי השופטים את מי שאינו שומע,  11  מניין שמעמידין?

 11.  לשון המאירי: "והם בעלי מקל ורצועה שחובטין את המסרב במקלות על פי השופטים, ומחזרין בעיר ומפשפשים במעשי העם, ומביאים את דבתם לפני בית דין, והם דנים את האדם כפי הראוי".
תלמוד לומר "שוטרים תתן".
שופטים לכל שבט ושבט, מניין שמעמידין?
תלמוד לומר "שופטים ושוטרים תתן לך לשבטי ך".
שוטרים לכל שבט ושבט, מניין שמעמידין?
תלמוד לומר "שוטרים תתן לך לשבטיך".
שופטים לכל עיר ועיר, מניין?
תלמוד לומר "שופטים בכל שעריך". (גירסת הגר"א)
שוטרים לכל עיר ועיר, מניין?
תלמוד לומר "שוטרים בכל שעריך". (כנ"ל)
הרי למדנו לשופטים ולשוטרים, לכל שבט ושבט, ולכל עיר ועיר.
רבי יהודה אומר: בית דין אחד ממונה על כולן, והיא סנהדרין גדולה, שנאמר "תתן לך".  12 

 12.  היד רמ"ה סובר שרבי יהודה חולק על התנא קמא, וסובר, שמספיק בית דין אחד לכל ישראל, ואין צריכין לבית דין של השבטים. (וכן הרמב"ם השמיט (בפרק א הלכה א מהלכות סנהדרין) את דין בית דין לכל שבט. ועיין בהערות במשנה). אלא שאם רצו לעשות בית דין לשבט - עושים. (ועל זה מדברת המשנה - וכן המשנה דמסכת הוריות ששנינו שם: הורו בית דין של השבט). ורשב"ג סובר, שאין בני שבט רשאים לדון לפני בית דין של שבט אחר, אלא לפני סנהדרין גדולה. ורבינו יונה כתב, שהתנא קמא ורבי יהודה חולקים בלימוד שבית דין הגדול ממנים בית דין שבעיירות ושבטים, לפי התנא קמא נלמד ממשה, "ותתן לך" פירושו: משה, ורבי יהודה דורש: תתן: הבית דין הגדול יתן. ומשמעות דורשין איכא בינייהו. והר"ן כתב, שלדעת רבי יהודה אין הסנהדרין ממנים את בית דין שבעיירות, אלא הנשיא, וזה פירוש: "אחד ממונה על כולן". והמאירי מפרש, זה לשונו: "סנהדרין גדולה על כולם, שאף בדינין שאפשר לעשותן על פי האחרים, יש קצת דברים שאם יאמר אחד מן הבעלי דין: נעלה לבית דין הגדול ונדון שם - כופין את האחר לעלות. וכן שאם הוצרכו לשאול דבר כותבין ושולחין, ודנין להם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול".
רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמר בתורה "לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק", ודרשינן, "לשבטיך - ושפטו".
מצוה בבית דין של השבט לדון את שבטו, ולא ילכו בני שבט זה לדון בבית דין של שבט אחר.
שנינו במשנתנו: ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
שואלת הגמרא: מנהני מילי, מנין אנו למדים שדין עיר הנדחת נידון בבית דין של שבעים ואחד?
ומבארת הגמרא: אמר רבי חייא (חמא) בר יוסי אמר רבי אושעיא: דאמר קרא, נאמר בתורה באיש שעבד עבודה זרה (דברים יז) "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך". ודרשינן, איש ואשה יחידים, אתה מוציא לשעריך, לבית דין שבכל עיר ועיר, ואי אתה מוציא את כל העיר כולה לשעריך, אלא לבית דין הגדול שבירושלים.
שנינו במשנתנו: אין עושין עיר הנדחת בספר, הקרובה אל הגבול.
ודנה הגמרא: מאי טעמא אין עושין עיר הנדחת בעיר שהיא בגבול ארץ ישראל?
ומבארת הגמרא: נאמר בתורה בפרשת עיר הנדחת (דברים יג) "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, וידיחו את יושבי עירם". ודרשינן, "מקרבך", במרכז הארץ, אמר רחמנא - ולא מן הספר.
שנינו במשנתנו: אין עושין עיר הנדחת וכו' ולא שלש אבל עושין אחת או שתים.
ומבארת הגמרא את הטעם: דכתיב שם, בפרשת עיר הנדחת: "כי תשמע, באחת עריך". ודרשינן, "אחת" ולא שלש.
ומה ששנינו: "אבל עושין אחת או שתים", מנין לרבות שתים?
מתרצת הגמרא: דכתיב "עריך", בלשון רבים.
וכמו שמבואר בברייתא הבאה.
תנו רבנן: נאמר בתורה "אחת", ודרשינן, אחת, ולא שלש.
אתה אומר "אחת", ולא שלש, או אינו אלא "אחת" ולא שתים!?
כשהוא אומר "עריך" - הרי שתים אמור, שנעשים עיר הנדחת.
הא מה אני מקיים "אחת", כדי לדרוש, "אחת", ולא שלש. ופרטי דין זה מבוארים בדברי רב ורבי יוחנן וריש לקיש.
זימנין לפעמים אמר רב: בבית דין אחד, כל זמן שחברי סנהדרין זה קיימים, הוא דאין עושין שלש עיירות עיר הנדחת, הא, אבל בשתים ושלשה בתי דינים, שמתו אלו, ונתמנו אחרים תחתיהם, עושין שלש עיירות נדחות.
וזימנין, לפעמים אמר רב: אפילו בשנים ושלשה בתי דינין - לעולם אין עושין.
מאי טעמא דרב? - משום קרחה. שלא תיעשה ארץ ישראל קרחה. כלומר, שלא יהיה מקום שומם, בארץ ישראל.  13 

 13.  רש"י אינו מפרש. והיד רמ"ה מפרש: משום קרחה דארץ ישראל. ונראה לפרש, שרב מדבר שהעיירות הם קרובים - שהרי אמר: משום קרחה - ולכן סובר בלשון שני, שאין עושין אפילו בכמה בתי דינין. ואילו ללשון ראשון, סובר, שהוא דין על הבית דין, וכיון שהם בית דין אחר, עושין אפילו בקרובים. (ועדיין צריך עיון). והתוס' - לפי פירוש המהרש"א - סוברים שלרב אסור בבית דין אחד משום קרחה דבית דין. והחזון איש מבאר, שספיקו של רב היה: האם הקפידה התורה על קרחה, ולכן אין עושין שלש אפילו בבית דין אחר, או שכיון שנאמר בתורה: "כי תשמע באחד וכו"' היינו שהתורה מדברת לכל דור ודור שבדורו לא יעשו שלש, ואילו בדור אחר אפשר לעשות. והלשון השני של רב, מבאר ה"חזון איש", שרב (אינו דורש כמו התנא של הברייתא ששתים עושין, אלא) דורש אחת ולא שתים - בבית דין אחד, ועריך ולא שלש - אפילו בכמה בתי דינין. (אלא שכתב שאינו דומה לדרשת רבי יוחנן, שבמקומות שייך לומר הטעם משום קרחה, אבל בבתי דינין, למה לא יעשה בית דין אחד. ויש לבאר לפי דברי המהרש"א, שהוא קרחה דבית דין, ודו"ק) וכותב שאם כן מתורץ קושית התוס' ד"ה אחת ולא שלש, דצריכין אחת, ללמדנו ששתים עושין רק בשני בתי דינין. ועיין בחמרא וחיי שכתב כדברי ה"חזון איש".
אמר ריש לקיש: לא שנו שאין עושים שלשה, אלא כששלשתן במקום אחד, כגון בגליל או ביהודה. אבל בשנים ושלשה מקומות - עושין. רבי יוחנן אמר: אין עושין שלש בארץ ישראל משום קרחה. אבל שתים עושין.
והשתים עצמן - דוקא אם אחת בגליל ואחת ביהודה, אבל אם שתיהן בגליל או שתיהן ביהודה, אין עושין.
ויוצא, שלפי ריש לקיש עושין אפילו שלש אם הן מרוחקות זו מזו, ואם הם קרובות, עושים שתים ולא שלש. ורבי יוחנן חולק עליו בשני דברים: האחד, ששלש אין עושים אפילו בערים מרוחקות, והשני, ששתים אין עושים, אם הן קרובות.  14 

 14.  מפורש על פי הר"ן. ויתכן שהוא פירוש רש"י. ועיין בשו"ת מהרי"ק (שורש ק אות ג) וה"חזון איש" מבאר דעת רבי יוחנן, ששלשה אין עושין משום הפסד ישוב ארץ ישראל, ושתים אין עושין אלא אם הם מרוחקין אחד ביהודה ואחד בגליל. ומקשה, שכמו שהצריכו גזירת הכתוב שאין עושין בספר, משמע שבלי גזירת הכתוב, לא היה איכפת לנו על קרחה, אם כן מנין לרבי יוחנן שאין עושין שתים ביהודה, דהרי התורה הרבתה שתים, ומה בכך שיהיה קרחה, הלא לא איכפת לנו מקרחה. ומתרץ, שרבי יוחנן (אינו דורש כמו התנא של הברייתא ששתים עושין, אלא) דורש: אחת ולא שתים - ביהודה, ו"עריך" ולא שלש - בכל ארץ ישראל. ולדברי ה"חזון איש" מתורץ קושית התוס' אחת ולא שלש, דצריכין אחת ללמדנו: אחת ולא שתים - ביהודה. ועיין בהערה הקודמת.
תניא שנינו בברייתא כוותיה דרבי יוחנן: אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל (ומשמע מלשון הברייתא בכל ארץ ישראל - הרי ראיה לדין הראשון של רבי יוחנן), אבל עושין אותה שתים, כגון: אחת ביהודה ואחת בגליל. אבל שתים ביהודה ושתים או שתים בגליל, אין עושין (היינו ששתיהן ביהודה או ששתיהן בגליל - אין עושין, והוא הדין השני של רבי יוחנן).
וסמוכה לספר, אפילו אחת - אין עושין. מאי טעמא? משום שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל.
ומקשה הגמרא: למה צריך הטעם שמא ישמעו נכרים וכו' -
ותיפוק ליה, הרי אפשר לדרוש זאת ממה שדרשנו ד"מקרבך" אמר רחמנא, מתוככי ארץ ישראל, ולא מן הספר.
ומתרצת הגמרא: רבי שמעון היא! הברייתא הזאת היא בשיטת רבי שמעון, דדריש טעמא דקרא.  15  ולפיו יש לומר כך, מה טעם כתבה התורה "מקרבך"? כדי לדרוש "ולא מן הספר", מן הטעם שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל.

 15.  דברי רבי שמעון הם במסכת בבא מציעא (קט"ו א), שדורש את הכתוב: "לא תחבול בגד אלמנה" שרק באלמנה ענייה אין ממשכנין. אבל עשירה ממשכנין. שרק ענייה שאם יחזירנה לה בכל עת "אתה משיאה שם רע בשכנותיה". ועיין בית יוסף (אבן - העזר סימן ע"ז) שדן, אם הרמב"ם פוסק כרבי שמעון. אבל בהלכה זו כתב הרמב"ם (פרק ד מהל' עבודה זרה הלכה ד): "אין עושין עיר הנדחת בספר, כדי שלא יכנסו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל". והקשה ה"כסף משנה": הרי הרמב"ם פוסק (פרק ג מהלכות הלואה הל"ב): דאין ממשכנין בגד עשירה, הרי שאינו פוסק כרבי שמעון, ואם כן למה פסק כאן כרבי שמעון. ומתרץ: כיון שהוא מילתא דמסתבר, ואין נפקא מינה לדינא, לכן פוסק כדעת רבי שמעון. אבל ה"מנחת חינוך" (מצוה תס"ד) מוצא כמה חילוקים בדין, אם דורשים מהפסוק בקרבך, או משום שמא ישמעו עכו"ם. והם: הדין הוא שמדיחי עיר הנדחת הם בסקילה. והנה בכל מקום שאין עושים עיר הנדחת מטעם גזירת כתוב, כגון: ירושלים או ערי מקלט, אין עושין דין במדיחין. ולכן, אם ספר מופקע מדין עיר הנדחת מטעם גזירת הכתוב, גם המדיחין פטורים, אבל אם הפטור הוא מטעם שמא יבואו עכו"ם, דבר זה שייך רק באנשי עיר הנדחת, ולא במדיחין. ויש לתרץ דברי ה"כסף משנה" דסובר: דסוף סוף גם רבי שמעון סובר שהיא גזירת הכתוב, והתורה פטרתה מעיר הנדחת - מאיזה טעם שיהיה - ואם כן מדיחיה פטורים. אבל כדברי ה"מנחת חינוך" כתוב במפורש בפירוש המשנה להרמב"ם שכתב: והטעם בזה כי אם קצוות הארץ חרבות יבואו בהם העכו"ם ויחריבו ארץ ישראל. ואין פירוש אין עושין אלא יהרגו יושביה, אבל פירושו, שלא יעשו בו כל מצוות עיר הנדחת והוא מה שנאמר והיתה תל עולם". הרי מפורש בדבריו (וכן כתב הרע"ב) שנהרגין בסייף, ומה שאין עושין תל עולם - לדעת רבי שמעון - אינו פטור אלא מניעה. דאם היה פטור היו נידונים בסקילה כשאר עובדי עבודה זרה, ודין זה גופה, תלוי במחלוקת חכמים ורבי שמעון. דאם כדעת חכמים שנדרש מגזירת הכתוב - דינם בסקילה, ואילו לרבי שמעון נידונים בסייף. עוד נפקא מינה כותב ה"מנחת חינוך": דאם הוא פטור מגזירת הכתוב, הרי פטורה אף אם אחר כך התרחק הגבול. אם הוא מניעה - לדעת רבי שמעון - יעשו אותה תל עולם, אם עתה אינה עיר ספר.
שנינו במשנתנו: סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד. מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן". רבי יהודה אומר שבעים.
והגמרא מבארת עתה את דרשות חכמים ורבי יהודה, וטעם מחלוקותם.
ודנה: מאי טעמא דרבנן, דאמרי במשנה "ומשה על גביהן"?
ומבארת הגמרא: אמר קרא "אספה לי שבעים איש וגו' והתיצבו שם".

דרשני המקוצר[עריכה]