פרשני:בבלי:סנהדרין צו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין צו ב

חברותא[עריכה]

ויש לתמוה: ומי סליק (וכי עלה) נבוכד נצר לירושלים? והכתיב באותו ענין: "ויתפשו את המלך (צדקיהו) ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה", ואמר רבי אבהו: רבלה זו אנטוכיא. והרי אנטוכיא אינה בארץ ישראל!
ותירצו תמיהה זו רב חסדא ורב יצחק בר אב ודימי:
חד אמר: דמות דיוקנו של נבוכדנאצר היתה חקוקה לו לנבוזראדן על מרכבתו, ונראה היה לו כאילו הוא עומד לפניו.
וחד אמר: אימה יתירה היתה לו לנבוזראדן ממנו (מנבוכדנאצר), ודומה היה לו כמי שהוא עומד תמיד לפניו.
וזהו הכבוד שכיבד העבד, נבוזראדן, את אדוניו, נבוכדנאצר.
אמר רבא: טעין תלת מאה  322  כודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן (מטען שלש מאות פרדות של פטישי ברזל חד, שחותך ברזל, שלח נבוכדנצר לנבוזראדן), כדי לפרוץ בהם את שערי ירושלים.

 322.  הרשב"ם (פסחים קיט א, ד"ה משוי) כתב: "משוי שלש מאות - לאו דווקא. וכן כל שלש מאות שבש"ס".
כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלם (כולם, כל אותם פטישים, נשברו על שער אחד של ירושלים). שנאמר: "פתוחיה יחד בכשיל וכילפת יהלמון". משמע, על פתח אחד הלמו כל הכשילים והכילפות יחד, ולא הועילו כלום.
בעי למיהדר (רצה נבוזראדן לחזור על עקבותיו לבבל). אמר: מסתפינא (חושש אני) דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב (שלא יעשו בי היהודים כמו שעשו בסנחריב, שנהרג כל חילו).
נפקא קלא ואמר (יצתה בת קול ואמרה): שוור בר שוור (דולג בן דולג)  323 , נבוזראדן, שוור (קפוץ) ! דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי (שהגיע הזמן שיחרב המקדש, וישרף ההיכל).

 323.  עוד פירש רש"י, קפצת פעם אחת עם סנחריב, ועתה קפוץ שוב.
פש ליה חד נרגא (נשתייר לו פטיש אחד מאותם פטישים ששלח לו נבוכדנצר). אתא מחייה בקופא  324  (בא והכה בשער בצד הקהה של הפטיש  325 , ולא בחודו  326 ) - ואיפתח (ונפתח השער).

 324.  עשה כך כדי לבדוק אם אכן מחמת גזירת הקדוש ברוך הוא תיכבש. יד רמה.   325.  והיעב"ץ פירש, דהיינו בקת הפטיש, העשויה מעץ. והיינו קרא דמייתי "בסבך עץ קרדומות".   326.  כל זה היה כדי להראות לו לנבודראדן, שלא בכוחות עצמו התגבר על ירושלים. שהרי כל אותם פטישים שהביא, נשברו על שער אחד שבירושלים. ועתה, שהגיע הזמן שיחרב בית המקדש, סייעו הקדוש ברוך הוא להלחם בישראל, ולכן הצליח לפרוץ את השער בצידו האחורי של פטיש אחד!
שנאמר בספר תהלים, שהתפלל דוד לפני הקדוש ברוך הוא: "יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדמות"  327 . דהיינו, יודע לפניך אותו סבך עץ קרדומות, ששבר בו את נבוזרדן את שערי ירושלים, כאילו הביאו למעלה בכסא הכבוד.

 327.  כתב המהרש"א שתימה הוא, שלכאורה הביאה הגמרא את הפסוקים היפך ממשמען. שלעיל, גבי תלת מאה כודנייתא וכו' שכולן נשברו על שער אחד בירושלים, הביאה את הפסוק "פתוחיה יחד בכשיל וכילפת יהלמון". והרי "פתוחיה" משמע פתחים הרבה, ו"כשיל" הוא אחד. ואילו גבי מה שהיה בסוף, שנשתייר חד נרגא, הביאה את הפסוק "בסבך עץ קרדומות", דהיינו - קרדומות הרבה! וכתב, שאולי טעות נפלה בספרים להפך המקראות, ובאמת על ההיא דבלעתינהו חדא דשא מביא המקרא "יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות", וכפי שפירש רש"י על הפסוק בתהלים: יודע היה האויב כשהיה מכה בשערי המקדש שהוא כמביא מכותיו למעלה ברקיע. ומנין היה יודע, שהרי רואה שהיה העץ מסבך ואוחז את הקרדומות ובולען, כמו שאמרו רבותינו וכולן בלעתינהו וכו'. עיי"ש במהרש"א.
הוה קטיל ואזל - עד דמטא להיכלא (היה נבוזרדן הורג והולך, עד שהגיע להיכל).
אדליק ביה נורא (הצית נבוזרדן אש בהיכל).
גבה היכלא וביקש לעלות לרקיע!  328 

 328.  ביד רמה כתב, שהמלאכים הגביהוהו, מפני כבוד הדום רגליו של הקב"ה. והם לא ידעו שגזרת המקום היא.
דרכו ביה מן שמיא (דרכו עליו מן השמים, והשפילוהו). שנאמר: "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה".
קא זיחא דעתיה (היה נבוזרדן מתגאה) על הצלחתו  329 .

 329.  ביד רמה כתב, ש"זיחא" מלשון "לא יזח החשן". והיינו, שהיתה דעתו סרה מלהכיר שבגזרת המקום עשה כל זאת.
נפקא בת קלא (יצאה בת קול) ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת (עם הרוג הרגת), שכבר נגזר עליהם שיהרגו.
וכן היכלא קליא קלית (היכל שרוף שרפת), שכבר נגזר עליו שישרף.
והרי זה כאילו קימחא טחינא טחינת (קמח טחון טחנת).
שנאמר: "קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות". "טחני חטים" לא נאמר, אלא "טחני קמח". ופורענות היא שאמר נביא לישראל, שאף שטחונים אתם כבר לקמח, תיטחנו שוב, ותגלו קלעי ראשיכם ושוקכם, ותלכו בגלות.
חזא (ראה) נבוזרדאן דמיה דזכריה דהוה קא רתח (את דמו של זכריה, שהרגוהו ישראל על שהיה מתנבא עליהם נבואות קשות על חורבן הבית. והיה הדם רותח על רצפת העזרה).
אמר להו נבוזרדאן ליהודים: מאי האי? מהו דם זה, שרותח ואינו נח? אמרו ליה: דם זבחים הוא דאישתפיך (שנשפך).
אמר להו: אייתי ואנסי אי מדמו (הביאו דם זבחים, ונבדוק אם דומה הוא לדם זה).
כסי (שחטו) זבחים, ולא אידמו (ולא היה הדם דומה לאותו דם).
אמר להו: גלו לי מהו דם זה ! ואי לא - סריקנא לכו לבשרייכו במסריקא דפרזלא (אסרוק את בשרכם במסרק של ברזל)!
אמרו ליה: האי דם, של כהן ונביא הוא, דאינבי (שנתנבא) להו לישראל בחורבנא דירושלם (שתחרב ירושלים), וקטלוהו.
אמר להו לישראל: אנא מפייסנא ליה (אני אפייס את זכריה, וינוח דמו).
אייתי רבנן, קטיל עילויה (הביא חכמים, והרגם על אותו דם) - ולא נח.
אייתי דרדקי דבי רב (תינוקות של בית רבן), קטיל עילויה - ולא נח.
אייתי פרחי כהונה (צעירי כהונה), קטיל עילויה - ולא נח.
עד די קטל עילויה (עד שהרג עליו) תשעין וארבעה ריבוא בני אדם - ולא נח.
קרב זבוזרדן לגביה (אל אותו דם), ואמר: זכריה, זכריה! טובים שבהן - איבדתים, ניחא לך דאיקטלינהו לכולהו (האם רוצה אתה שאהרוג את כל ישראל)?
מיד נח הדם.
הרהר נבוזרדן הרהורי תשובה בדעתיה. אמר: מה הם, ישראל, שלא איבדו אלא נפש אחת של זכריה - כך נענשו, ההוא גברא, נבוזרדן, שהרג כל כך הרבה בני אדם - מה תיהוי עליה (מה יהא עליו)?
ערק (ברח), שדר פורטיתא לביתיה (שלח שטר צוואה לביתו), ואיתגייר.
תנו רבנן: נעמן, שהיה שר צבא ארם, וריפאו אלישע מצרעתו, וקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה (כפי שמסופר בספר מלכים ב, פרק ה) - גר תושב היה. שלא קיבל עליו כל המצוות, אלא רק שלא יעבוד עבודה זרה.
אבל נבוזר אדן גר צדק היה. שקיבל עליו לגמרי עול תורה ומצוות.
מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים.
ומאן נינהו (ומיהם אותם בני בניו) - שמעיה ואבטליון.
מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק  330 .

 330.  כתב בספר נצח ישראל (הובא בחידושי הגאונים): דע כי מה שסיפרו כאן מן הרשעים שזרעם נתגייר בישראל, ולימדו תורה ברבים, הוא ענין נפלא. כי יש לך לדעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות, ויש להם כח גדול מאוד, כמו שהיה לאלו שזכר, אי אפשר שלא יהיה מצורף כח שלהם אל כח עליון, כח השם יתברך. רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים, כאשר נתגיירו, נצרף ונזדכך ונתלבן. ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדי תורה ברבים. ואי אפשר שלא יהיה כך, שכל כח כמו אלו שהיה להם כח גדול מאת הש"י, וכיון שהוא מאת ה' יתברך, יש בו צד בחינה מה של קדושה, שהרי הוא מהש"י. ואם אצל האב היה בטל כח הקדושה אצל הטומאה, אבל בבנים נתלבן כח זה, ולכך למדו תורה ברבים. רק מזרע טיטוס לא היה הש"י מכניס תחת כנפי השכינה, שאין לו חלק בו ית', והוא נבדל מן הקדושה לגמרי, ואינו מצטרף אל הקדושה וכו'. וסיים: והדבר הזה הוא דבר עמוק.
ואף מבני בניו של אותו רשע, נבוכדנאצר, ביקש הקדוש ברוך הוא להכניסן תחת כנפי השכינה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מי שהחריב את ביתך, ושרף את היכלך, תכניס תחת כנפי ה שכי נה?
היינו דכתיב: "רפינו את בבל ולא נרפתה". עולא אמר: זה נבוכדנצר, שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש לרפאו, ולהכניס בניו תחת כנפי השכינה, ולבסוף לא נרפא.
רבי שמואל בר נחמני אמר: אלו נהרות בבל, שהם רעים לשתות. ותרגמה דצינייתא דבבלאי (דקלים מרים הם, שעומדים בנהרות  331 ).

 331.  עוד פירש רש"י, צינונייתא דבבל, דקלים רעים של נהרות בבל, שאין נושאין פירות, לפי שהמים רעים הם לגדל פירות. והנהר שתחת דקלים אלו, מי מרים הם.
והיות והבאנו לעיל מעשה נבוזראדן, היאך כבש את ירושלים, מביאה הגמרא עוד מענין זה.
אמר עולא: עמון ומואב שיבבי בישי (שכנים רעים) דירושלם הוו.
כיון דשמעינהו לנביאי דקא מיתנבאי לחורבנא דירושלם (כיון ששמעו עמון ומואב את הנביאים, שנתנבאו על חורבן ירושלים) , שלחו לנבוכדנצר: פוק ותא (צא ממקומך, ובוא לכבוש את ארץ ישראל).
אמר נבוכדנצר: מסתפינא דלא ליעבדו לי כדעבדו בקמאי (חושש אני, שלא יעשו בי כפי שעשו באלו שהיו לפני), שהרי סנחריב וחילו מתו כולם על ידי מלאך אחד.
שלחו ליה: "כי אין האיש בביתו (הלך בדרך מרחוק  332 ) " (פסוק הוא בספר משלי). ואין איש - אלא הקדוש ברוך הוא. שנאמר: "ה' איש מלחמה". כלומר, כביכול אין הקדוש ברוך הוא בביתו, בית המקדש.

 332.  הגר"א מחק מילים אלו.
שלח להו: בקריבא הוא, ואתי. שמא אכן אינו בביתו עתה, אבל במקום קרוב הוא, ויבוא להציל את ישראל! (אין תשובתו של נבוכדנצאר נדרשת מן המקרא, אלא לפי סדר המקראות שאנו שומעים מהם את טענותיהם של עמון ומואב, מבינים אנו מה ענה להם נבוכדנצאר).
שלחו ליה: "הלך בדרך מרחוק". כלומר, אינו קרוב, ולא יבוא.
שלח להו: אית להו צדיקי, דבעו רחמי - ומייתו ליה (יש בהם צדיקים, שיבקשו רחמים, ויביאו את הקדוש ברוך הוא)!
שלחו ליה: "צרור הכסף לקח בידו". ואין כסף - אלא צדיקים, וכפי שמוכח מהמקרא דלהלן. והיינו, שצדיקים שבהם מתו.
ומנין לנו שהצדיקים נקראו כסף?
שנאמר: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים". וכך הוא פירושו של המקרא: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף", כלומר, פדיתי לי אותם ממצרים בחמשה עשר בניסן, בזכות הצדיקים שנקראו כסף. "וחמר שעורים ולתך שערים", כלומר, חומר שעורים הוא שלשים סאין, ולתך - חמשה עשר סאין הוא, אלו ארבעים וחמשה צדיקים, שהעולם מתקיים עליהם (כדאיתא במסכת חולין צב א).
שלח להו: הדרי רשיעי בתשובה, ובעו רחמי, ומייתו ליה (הרשעים יחזרו בתשובה, ויבקשו רחמים, ויביאו את הקדוש ברוך הוא)!
שלחו ליה: כבר קבע להן זמן, שלא יבוא עוד עד שבעים שנה לגלות בבל  333 . שנאמר: "ליום הכסא יבא ביתו". אין כסא - אלא זמן. שנאמר: "בכסה ליום חגנו". שלח להו: סיתווא (סתו) הוא עתה, ולא מצינא דאתי מחמת תלגא וממיטרא (השלג והגשם).

 333.  יש להקשות, למה לא השיבו לו כך כאשר טען שיש בהם צדיקים? וכתב בעץ יוסף, שגדול כח הצדיקים לבטל גזירה שגזר שלא יבוא עד שבעים שנה. כדכתיב: צדיק מושל ביראת אלקים. אבל כשאין צדיקים, אף שיחזרו הרשעים בתשובה, אין בהם כח לבטל הגזירה.
שלחו ליה: תא אשינא דטורא (בוא דרך תחתית ההרים), ויגנו עליך מהגשמים והשלגים. שנאמר: "שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון". וכך הוא פירושו של המקרא: שלחו אל המושל, שהוא נבוכדנצאר, שיבוא אל הר בת ציון דרך הסלעים וההרים.
שלח להו: הרי עתה עת גשמים הוא, ואי אתינא - לית לי דוכתא דיתיבנא ביה (לא יהא לי מקום סביב ירושלים, שנוכל לשבת בו אני וחיילי מוגנים מפני הגשמים).
שלחו ליה: קברות שלהם, של ישראל, מעולין מפלטירין (מארמונות) שלך, ותוכלו לשבת במערות הקבורה שלהם שסביב ירושלים.
ומנין לנו שאכן כך היה, שהוציאו נבוכדנצאר וחילו את עצמות בני ירושלים מקבריהם, כדי לשבת באותן מערות קבורה?
דכתיב: "בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם".
והיות והבאנו את הפסוק "צרור הכסף לקח בידו", שנתמעטו הצדיקים, מדברת עתה הגמרא בענין המשיח. שאחד מסימני ימות המשיח הוא, שתלמידי חכמים יתמעטו  334 .

 334.  כך פירש רש"י. וביד רמה פירש, שהיות והגמרא הזכירה את קץ גלות ראשון, דאמרינן "כבר קבע להם זמן", מדברת עתה הגמרא בקץ גלות אחרון, מתי יבוא משיח.
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי (האם ידוע לך מתי יבוא בר נפלי)?
אמר ליה: מאן בר נפלי (מיהו אותו "בר נפלי" שאתה שואל אודותיו)?
אמר ליה: בר נפלי הוא המשיח.
תמה רבי יצחק ושאלו: משיח - בר נפלי קרית ליה?

דרשני המקוצר[עריכה]