פרשני:בבלי:סנהדרין פה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין פה א

חברותא[עריכה]

ורבי שמעון האמר הרי הוא בעצמו סובר שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה שהאדם אינו צריך את עצם המלאכה (כגון הוצאת מת מרשות לרשות שכל כוונתו רק לסלק את המת מעליו, ויותר נוח לו אילו לא היה לו כלל מת) פטור עליה.  19 

 19.  הקשו תוס' הרי כל הטעם של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא משום "מלאכת מחשבת", ואם כן בחבורה שאין את הפטור של "מלאכת מחשבת" שהרי אף מקלקל חייב בה (ומקלקל אף הוא פטור משום "מלאכת מחשבת") גם מלאכה שאינה צריכה לגופה לא יועיל לפטור? תוס' בשבת (עה א) ד"ה טפי. וביומא (לד ב) ד"ה הני תירצו שהפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה אינו משום "מלאכת מחשבת" אלא הוא פטור מיוחד משום שאינו דומה למלאכת המשכן ששם כל מלאכה היתה צריכה לגופה. ולכן גם בחבורה יש פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה למרות שאין בה את הפטור של מקלקל.
וגם כאן הוא אינו צריך את החבלה, ואדרבה היה רוצה שלא יחבול בעצמו כלל, הלכך מותר לו להוציא את הקוץ בשבת שהרי לעולם לא יבא לידי חילול שבת דאורייתא.  20 

 20.  החזון איש מקשה לפי שיטת הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחילה, אם כן למה צריכה הגמרא לומר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, והרי עדיף מכך שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שהרי ודאי לא ניחא ליה בחבלה, ומותר אף לכתחילה? (ובתוס' בשבת (קג א) ד"ה לא הקשו כן על הערוך, שכאן משמע שרק משום צער התירו ליטול את הקוץ בשבת, ואילו לפי הערוך היה צריך להיות מותר אף בלי צער). ותירץ החזון איש על פי הנחתו שיסוד ההיתר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה לפי הערוך הוא משום דבר שאינו מתכוין. שהרי באמת גם באינו מתכוין שאינו פסיק רישיה היה לנו לאסור משום ספק שמא יבא לידי מלאכה, אלא על כרחך צריך לומר שהעדר הכוונה מבטל את המעשה, ואם יגרור מטה הרי אף שיעשה חריץ אין זה נחשב מלאכה שלו אלא כנעשה מאליו. ואם כן היה ראוי להתיר גם בפסיק רישיה, שמה לי ודאי ומה לי ספק הרי גם ספק איסור מן התורה לחומרא. ועל כרחך מה שאסור פסיק רישיה הוא משום שאז נחשב כאילו יש כאן גם כוונה כיון שהתוצאה היא ודאית. וסובר הערוך, שזה רק בניחא ליה, אז נחשב כאילו יש לו כוונה, אבל בלא ניחא ליה ואינו מתכוין אין כאן פעולת האדם כלל אפילו בפסיק רישיה. ואם כן, זה רק לפי המאן דאמר שדבר שאינו מתכוין מותר, אבל סוגייתנו שהולכת לפי רב הסובר דבר שאינו מתכוין אסור, אינה יכולה לומר שההיתר משום פסיק רישיה דלא ניחא ליה שיסודו הוא משום דבר שאינו מתכוין אלא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפי זה יוצא נפקא מינה לדינא, שלפי רב ההיתר ליטול קוץ בשבת הוא רק משום צער, אבל לדידן (לפי הערוך) מותר לעולם כל שאינו מתכוין ולא ניחא ליה. חזון איש שבת (נ ב).
בעו מיניה מרב ששת: בן, מהו שיעשה שליח לאביו, להכותו ולקללו אם נתחייב אביו מלקות או נידוי האם מותר לבן להיות שליח בית דין ולתת לו את המלקות ולעשות לו את הנידוי?
אמר להו רב ששת: וכי אדם אחר מי התירו להכות ולקלל את חבירו, והרי אסור להכות ולקלל סתם איש מישראל, ואיך מותר לשליח בית דין לתת מלקות ולנדות?
אלא על כרחך צריך לומר כבוד שמים עדיף שכיון שמצוה הוא על שליח בית דין להלקות ולנדות את המחוייב בכך, לכן אין איסור בזה.
הכא נמי אפילו אם הוא בנו, מותר, מפני שכבוד שמים עדיף.  21 

 21.  לענין הכאה, היה אפשר לומר שיש הבדל בין אחר לבנו, שלאחר שהוא רק לא תעשה, אתי עשה ד"ארבעים יכנו" ודחי לאו ד"לא יוסיף", אבל בנו שהוא לאו שיש בו מיתת בית דין לא דחי העשה. אך לענין קללה אי אפשר לומר כן שהרי אין עשה לעשות נידוי. אך עצם מה שפירש רש"י והרמב"ם שלקללו היינו נידוי, צריך עיון איזה קללה יש בנידוי. ואולי יש איסור של מקלה אביו ואמו בנידוי שהרי הוא מבזה אותם. אבל יותר נראה לפרש שלקללו היינו מה שקורין הדיינים בשעת מלקות "והפלה ה' את מכותך" שהוא קללה ממש כמבואר בשבועות (לה א). ולפי זה לכאורה גם הקריאה היא מצות עשה שלמדוה מהפסוק "בקורת תהיה" - בקריאה תהא, ושוב יקשה מה ראיה מאחר לבנו? ויש לומר שיש גם עשה של "ואהבת לרעך כמוך" שלא להכות ולקלל חבירו, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ערוך לנר. ובסנהדרי קטנה תירץ שכאן אינו מטעם דחיה אלא היתר גמור שהרי מצותו בכך שהתורה ציותה להכותו, ובאופן כזה לא ציותה התורה כלל שלא להכותו אלא אדרבה המצוה היא להיפך להכותו, ואם כן אין חילוק בין בנו לאחר. ומדוייק לפי זה לשון הגמרא "ואחר מי התירו" היינו שהוא בגדר הותרה ולא דחויה.
מיתיבי: תניא: מנין לנו אזהרה למכה אביו ואמו מן התורה?
ומה מי שמצוה להכותו שליח בית דין שמצווה להלקות את המחוייב מלקות מצוה שלא להכותו אפילו מכה אחת יותר מהצריך, שנאמר "ארבעים יכנו לא יוסיף" מי שאינו מצוה להכותו בנו שאסור לו להיות שליח בית דין להלקות את אביו אפילו במקום מצוה אינו דין שמצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה.  22  ולמדנו מכאן אזהרה למכה אביו ואמו.

 22.  כתבו תוס' שלולי הקל וחומר לא היינו יודעים מעצם הפסוק "לא יוסיף" אזהרה למכה אביו, משום שאביו אינו בכלל "לא יוסיף" שהרי אינו מצווה להלקותו. אך הקשו איך אפשר ללמוד אזהרה בקל וחומר, הרי אין מזהירין מן הדין? ותירצו שרק לענין מלקות נאמר הכלל שאין מזהירין מן הדין ולא לענין מיתה. (וראה ערוך לנר שהקשה על דבריהם. ועוד תירץ בערוך לנר על פי דעת הרמב"ם בספר המצוות שהיכן שהעונש נאמר בפירוש אז אפשר ללמוד גם את האזהרה מן הדין. ועוד תירץ על פי מה שכתב המגיד משנה בהלכות מאכלות אסורות (ב א) שהיכן שיש כבר עשה אפשר ללמוד גם את הלאו מקל וחומר, וכאן הרי יש עשה של כיבוד אב שאסור להכותו). עוד הקשו תוס' שלקמן משמע שאפילו באופן שמצוה להכותם כגון במסרבין בו לצאת מוזהר בנו שלא להכותו. ואיך אפשר ללמוד את זה בקל וחומר מאדם אחר שהרי אדם אחר פטור באופן כזה? (הערוך לנר מבאר קושייתם שנימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון שאצל אדם אחר לא מצינו אזהרה באופן שיש עליו מצוה להכותו. ואף שאצל בנו לעולם הוא שלא במקום מצוה, מכל מקום אין סברא שבאותו דבר עצמו דהיינו במסרבין בו לצאת יתחייב הבן ואדם אחר יפטר, שכיון שחיוב הבן נלמד מאדם אחר אם כן נאמר דיו). ותירצו התוס' שכאן אינו קל וחומר ממש אלא רק גילוי מילתא בעלמא, שהלאו של "לא יוסיף" נאמר גם על בן למרות ש"ארבעים יכנו" לא מדובר בבן. תוס' ד"ה הא.
ומסיימת הגמרא את הקושיא: מאי לאו, אידי ואידי שגם "מי שאינו מצוה להכותו" היינו במקום מצוה כשצריך להלקות את מי שמחוייב מלקות בבית דין, ובכל זאת הוא אינו מצווה להלקותו, משום שכאמור הא בבנו והא באחר שרק אדם אחר מצווה ומותר לו להיות שליח בית דין למלקות, ואילו בנו אסור לו להיות שליח בית דין להלקות את אביו.
וקשיא לרב ששת?
ומתרצת הגמרא: לא! אלא אידי ואידי, לא שנא בנו ולא שנא אחר שהמצווה ואינו מצווה שניהם יתכנו גם בבנו וגם באדם אחר.
ולא קשיא כיצד יתכן באדם אחד שיהיה מצווה וגם אינו מצווה? משום שכאן במקום מצוה, כאן שלא במקום מצוה.
והכי קתני הברייתא: ומה במקום מצוה שמצוה להכותו את המחוייב מלקות, בכל זאת מצוה שלא להכותו יותר מהצריך, שלא במקום מצוה דהיינו שאינו מצוה להכותו אדם שאינו חייב מלקות אינו דין שמצוה שלא להכותו.
ולמדנו מכאן אזהרה בין למכה אביו ובין למכה כל איש מישראל.
ולעולם במקום מצוה מותר גם לבן להלקות את אביו, ולא קשיא לרב ששת.
תא שמע קושיא לרב ששת: תניא: היוצא ליהרג במיתת בית דין ובא בנו והכהו וקיללו, חייב מיתה כשאר מכה אביו ומקלל אביו.
בא אדם אחר והכהו וקיללו, פטור ממלקות של מכה חבירו ומקלל חבירו.
והוינן בה: מאי שנא בנו ומאי שנא אחר מה ההבדל ביניהם שזה חייב וזה פטור?
ואמר רב חסדא: שמדובר במסרבין בו שמבקשים ממנו לצאת למקום ההריגה של בית דין והוא אינו יוצא, ולכן לאדם אחר מותר לכוף אותו בשליחות בית דין ולהכותו ולקללו עד שיסכים לצאת, ואילו לבנו אסור להיות שליח בית דין על כך.
וקשיא לרב ששת שמתיר לבן להיות שליח בית דין להכות ולנדות את אביו?
מתרצת הגמרא: רב ששת מוקי לה, בשאין מסרבין בו לצאת אלא הוא מסכים לצאת ליהרג, ולכן אסור לבנו להכותו ולקללו סתם.
ושואלת הגמרא: אי הכי: אחר נמי למה הוא פטור על הכאתו וקללתו? מתרצת הגמרא: אחר, גברא קטילא הוא שהוא במילא עומד ליהרג ולכן פטורים על הכאתו וקללתו, מה שאין כן בנו שחייב על הכאת וקללת אביו גם אם הוא גברא קטילא.  23 

 23.  הערוך לנר מפרש שהגמרא סברה עתה שהנידון הוא לענין תשלומי ממון (וכן משמע שרק לאחר מכן מתרצת הגמרא שמדובר בהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה והנידון הוא לענין מלקות) ולכן אם המכה אותו הוא אדם אחר פטור מתשלומי נזק שכיון שהוא יוצא ליהרג אין לו דמים. וכן שבת וריפוי לא שייך בו, מה שאין כן בבנו לא שייך לפוטרו ממיתה בגלל שיוצא ליהרג. ומקשה הגמרא מרב ששת שעל כל פנים ישלם בושת משום שבניו מתביישים. (וצריך עיון על דבריו שאם כן זהו תירוץ הגמרא דלהלן שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, והרי עדיין יקשה למה לא ישלם בושת).
ושואלת הגמרא: והאמר רב ששת: ביישו לחבירו כשהוא ישן, ומת תוך כדי שנתו, שאף על פי שלא הספיק להתבייש ממנו חייב לשלם לו בושת משום שבייש בניו של המת.
ואם כן גם ביוצא ליהרג יש לו להתחייב על הכאתו וקללתו משום כבוד בניו?
מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן: בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ולכן אחר פטור מלשלם לו על הכאתו כיון שאין בה שוה פרוטה, ואילו בנו חייב מיתה על הכאת אביו גם אם אין בה שוה פרוטה.
ומקשה הגמרא: והאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה על הלא ד"לא יוסיף",  24  ומדוע אומרת הברייתא שאחר פטור לגמרי?

 24.  שאילו היה בה שוה פרוטה היה משלם ואינו לוקה, משום שנאמר "כדי רשעתו", ודורשים "משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות". אבל באין בה שוה פרוטה שאינו משלם שוב הוא מתחייב מלקות על הלאו. גמרא כתובות (לב ב). הקשו תוס' איך לוקין על לאו של "לא יוסיף" הרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שממנו לומדים אזהרה למכה אביו ואמו? תוס' ד"ה הכהו. ובערוך לנר תירץ על פי מה שכתבו תוס' במכות (ד ב) ד"ה ורבנן על לאו של "לא תענה" שלוקין עליו למרות שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כי התורה גילתה בפירוש שלוקין על לאו זה. וגם כאן בחובל בחבירו מבואר בכתובות (לב ב) שהתורה כתבה פסוק מיוחד ללמוד שמשלם ואינו לוקה (ביש בהכאה שוה פרוטה), ואם כן בהכרח שיש מלקות על לאו זה.
ומתרצת הגמרא: מאי "פטור" דקאמר הברייתא? פטור מממון בלבד, אבל מלקות הוא אכן חייב.  25 

 25.  לפי זה היתה הגמרא יכולה להעמיד להיפוך באופן שיש בהכאה שוה פרוטה, ומאי פטור פטור ממלקות, אלא שגם אז היה קשה שאינו דומה לחיוב בנו שהוא בדינו וגם כאן הפטור צריך להיות מדינו הראוי לו באופן כזה דהיינו ממון. והגמרא היתה יכולה להקשות כאן, שהניחא הכהו אבל קיללו מאי איכא למימר, שמה ההבדל בקללה בין בנו לאדם אחר, אלא שלא רצו להאריך. תורת חיים.
ומקשה הגמרא: מכלל דבנו שהברייתא אומרת שהוא חייב על הכאת אביו, היינו חייב בממון? והרי אמרנו שמדובר שאין בה שוה פרוטה בהכאה, ואיך נחייבו ממון?
אלא על כרחך שהחיוב של בנו הוא בדינו דהיינו במיתה, אם כן הכא נמי הפטור של אדם אחר הוא בדינו דהיינו ממלקות שהיה ראוי להתחייב בו לולי שהלה יוצא ליהרג.
וחוזרת הקושיא שמה ההבדל בין בנו לאדם אחר שזה חייב בדינו וזה פטור מדינו?
ומתרצת הגמרא: אלא אחר היינו טעמא דפטור ממלקות משום דאמר קרא (שמות כב כז) "ונשיא בעמך לא תאר", ואנו דורשים מ"בעמך": שדוקא בעושה מעשה עמך אסור לקללו, ואילו זה שעבר עבירה שהוא חייב עליה מיתה, אינו בכלל "עושה מעשה עמך" ולכן פטורים על קללתו.
ושואלת הגמרא: התינח קללה שהוא פטור משום שנאמר בה "בעמך", אלא הכאה מנלן שהוא פטור על מי שאינו עושה מעשה עמך?
ומתרצת הגמרא: משום דמקשינן הכאה לקללה  26  שגם על הכאה אין חייבים אלא דוקא בעושה מעשה עמך כמו בקללה.  27 

 26.  רש"י מביא שני פירושים. א. שלומדים הכאה במה מצינו מקללה. ב. היקש ממש שהם כתובים סמוך זה לזה בפרשת משפטים מכה אביו ומקלל אביו אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהם. הקשה רע"א אם כן נקיש גם לחייב את המכה אביו בסקילה כמו במקלל אביו?   27.  כתב בעל המאור שזה דוקא לענין מלקות אבל לענין תשלומין כגון בהכהו הכאה שיש בה שוה פרוטה חייב אף באינו עושה מעשה עמך. ובר"ן הוסיף שגם הדרשא דלקמן שרק במקוים שבעמך, הוא רק לענין מלקות ולא לענין חיוב ממון.
ושואלת הגמרא: אי הכי: בנו נמי יהא פטור על קללת אביו שיוצא ליהרג משום שאינו מעשה עמך?  28  ומתרצת הגמרא: כדאמר רב פינחס (במסכת חגיגה על ענין אחר): בשעשה תשובה. הכא נמי מדובר בשעשה האב תשובה ולכן חייב בנו על קללתו והכאתו.

 28.  שהרי לא נאמר לאו מיוחד על מקלל אביו אלא הוא נלמד מ"בעמך לא תאור" שאביו בכלל "עמך". רש"י.
ושואלת הגמרא: אי הכי: אחר נמי יתחייב על הכאתו וקללתו שהרי עשה תשובה?
ומתרצת הגמרא: אמר רב מרי: "בעמך" אנו דורשים: שדוקא במקוים שבעמך! שהוא ראוי להתקיים, ואילו היוצא ליהרג שאינו ראוי להתקיים, פטורים על קללתו.
ושואלת הגמרא: אי הכי: בנו נמי מדוע הוא חייב על קללת אביו היוצא ליהרג?

דרשני המקוצר[עריכה]