פרשני:בבלי:סנהדרין לז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין לז א

חברותא[עריכה]

ושלש שורות של תלמידי חכמים - בכל שורה עשרים ושלשה תלמידי חכמים  1  - יושבין לפניהן של סנהדרי קטנה  2  אף הם בחצי עגולה ועל הקרקע, ואילו הסנהדרין יושבים על הספסלים -

 1.  כמנין סנהדרי קטנה שהיא של עשרים ושלשה ; שאם יחלקו העשרים ושלושה סנהדרין רובן מחייבין ומיעוט מזכין (כלומר, שנים עשר מחייבים ואחד עשר מזכים), והטייה לרעה (הרי) אין על פי אחד (כמבואר לעיל לב א), וצריך להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד, הלכך צריך להושיב לפניהם ארבעים ושמונה להשלמת שבעים ואחד (וכשהגיעו לשבעים ואחד שוב אין מוסיפים, אלא דנים אלו כנגד אלו עד שיימצא רוב המספיק לצד אחד), ולאו אורח ארעא לעשות שורות לתלמידים של עשרים וארבעה שתהא מרובה משל דיינים, ו (אף) לא לעשות שורות קטנות, ו (אף) לא שתים של עשרים ושלשה ואחד של שני תלמידים, הלכך עבדי שלש שורות, רש"י.   2.  לשון המאירי: פירוש: דבר זה בסנהדרי קטנה של עשרים ושלשה, שפעמים צריכים להוסיף בדיינין, כגון שלא היה שם מטה לרעה :. אבל בית דין הגדול לא הוצרכו לשורות של תלמידים, שכל שנחלקו בית דין של שבעים ואחד, בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדין משאר דיני התורה אין מוסיפין, אלא דנין אלו כנגד אלו עד שימצא רוב המספיק לצד אחד, ולמדת, שלא נאמר סדר זה אלא לסנהדרין קטנה.
וכל אחד ואחד מתלמידי החכמים מכיר את מקומו, כלומר:
היו מושיבים את תלמידי החכמים לפי חשיבותם, דהיינו: היושבים בשורה הראשונה גדולים מאלו שבשורה השניה, והיושבים בשורה השניה גדולים מאלו שבשלישית; וגם בכל שורה ושורה הושיבום לפי סדר חשיבותם, הגדול בראש השורה והקטן ממנו למטה הימנו וכן הלאה, ולפיכך צריך כל אחד להכיר את מקומו.
אם הוצרכו הסנהדרין לסמוך את אחד מתלמידי החכמים כדי לצרפו לסנהדרין, וכגון שמת אחד מהם:
סומכין אחד מן השורה הראשונה, דהיינו את היושב בראש השורה הראשונה שהוא הגדול מכולם; ואחד מן תלמידי החכמים שבשורה השניה (הוא הגדול שבהם, שהיה יושב בראש השורה השניה) בא לו (מתיישב) לסוף שורה הראשונה, ואחד מן תלמידי החכמים שבשורה השלישית (היינו הגדול שבהם) בא לו לסוף שורה השניה -
ובוררים להם עוד אחד מן הקהל, ומושיבין אותו בשורה השלישית שהתפנה שם מקום, ואולם לא היה יושב במקומו של ראשון (היינו של אותו תלמיד חכם שהוא בא במקומו) אלא יושב במקום הראוי לו, כלומר: יושב הוא לסוף השורה השלישית, ומשום שהעובר לשורה השניה היה יושב בראש השורה השלישית כי הוא גדול מכל אלו שבשורה השלישית, ואילו זה שנכנס תחתיו קטן הוא מכל יושבי השורה השלישית, ולכן יושב הוא בסוף השורה השלישית.  3 

 3.  וכן אותו שבא מן השלישית לשניה, וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא כולן בסוף השורות, וכל בני השורות נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה את מקומו של זה (וכמבואר בגמרא "אמר אביי: שמע מינה כי ניידי כולהו ניידי"), מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידי הראשונה, והקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשניה, הילכך כי ניידי כולהו ניידי, כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו, צריכים לנוד איש איש ממקומו, רש"י.
גמרא:
שנינו במשנה: סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה:
מפרשת הגמרא: מנא הני מילי, מנין שהיו הסנהדין יושבים בכחצי עיגול?
אמר פירש רבי אחא, אמר רבי חנינא, משום שנאמר ב"שיר השירים":
"שררך אגן הסהר אל יחסר המזג, בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים":
"שררך": זו סנהדרין גדולה, ולמה נקרא שמה של הסנהדרין "שררך" שהיא יושבת בטיבורו של עולם, כי בבית המקדש היא יושבת - בלשכת הגזית - שהוא אמצעו של עולם.  4  "אגן": שהיא מגינה על כל העולם כולו.  5 

 4.  עיקר מילה זו לון טיבור הוא, כדכתיב (יחזקאל טז) "לא כרת שררך", ולפי שטיבורו של אדם באמצעיתו נקרא אמצעו של דבר טבור, כענין שנאמר (שופטים י) "הנה עם יורדים מעם טבור הארץ"; וסנהדרי בלשכת הגזית בבית המקדש היתה יושבת ובית המקדש באמצעו של עולם הוא עומד כדכתיב (יחזקאל ה) "זאת ירושלים בתוך הגויים שמתיה, וסביבותיה ארצות, יד רמה. וכמו שהטבור אינו ממש באמצע, כן גם בית המקדש אינו ממש באמצע, אלא על צד הקירוב הוא, כדעת אנשי מחקר הארץ; תוספות יום טוב.   5.  כי שם עומדים שלשה עמודי עולה תורה דין ואמת, שלא יצא התורה ודין לאמיתו בכל בתי ינין כי אם שם, מהרש"א.
"הסהר": שהיא דומה בישיבתה לסהר (ירח)  6  שהוא חצי עיגול.

 6.  תרגום "ירח" - "סיהרא"; הרע"ב. וכתב המהרש"א: ואמר שהיא דומה לסהר, שעל הרוב אין עיגולה של הלבנה שלם רק חצי עיגול וכן יושבין סנהדרין, מה שאין כן החמה שהיא לעולם עיגולה שלם.
"אל יחסר המזג (מלשון מזיגת יין, שנותן על שליש יין שני שלישים מים) ": ללמד, שאם הוצרך אחד מהם לצאת לעסקיו חוץ ללשכת הגזית שם היו יושבים,  7  רואין: אם יש (נשארו) שם שליש מן הסנהדרין, דהיינו עשרים ושלשה (שהוא שליש מן ששים ותשע, והשתים הנותרים כיון שאין שייך לשלשם לא חשיב להו, יד רמה) כנגד סנהדרי קטנה - הרי זה יוצא, ואם לאו, אינו יוצא.  8 

 7.  לשון המאירי בפירוש המשנה הוא: התבאר בגמרא, שהסנהדרין אין רשאין לצאת ממקומם כל זמן ישיבתן, שהוא בסנהדרי קטנה מאחר תפלת השחר עד חצות; אבל סנהדרי גדולה, שישיבתן מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, אין צריכין לישב כולן כאחד במקומם שבמקדש, אלא מתקבצים בשעת הצורך, ובשאר הזמנים יוצאין לעסקיהם ובלבד שישארו שם עשרים ושלשה בכל זמן ישיבתם, והוא שאמרו דרך צחות "אל יחסר המזג", רצה לומר השליש כמו שהתבאר.   8.  כתב המהרש"א: דימה אותן ליין הממוזג, כי כמו שהיין הוא עיקר, ושני חלקים מים שמוסיפין בהם, הם טפל לגבי היין, כן הדבר הזה, דבית דין של עשרים ושלשה הן הן העיקר שהיו דנין דיני נפשות בכל מקום, אלא שני חלקים - דהיינו עד שבעים שהוסיפו - הם טפלים לגבי העשרים ושלשה, ולא הוסיפו אותן שם, אלא שלא יצטרכו להוסיף אם יחלקו העשרים ושלשה, ולהכי לא הקפיד קרא שלא יחסרו אלא על העשרים ושלשה שהם עיקר הבית דין.
"בטנך ערימת חיטים": מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה, אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן.  9 

 9.  כתב המהרש"א: דימה אותם לחיטים שהכל צריכים להם בכל ריב שבכל בית דין, על דרך "הכל צריכין למרי חיטיא".
"סוגה (לשון סייג וגדר) בשושנים": ללמד, שאפילו כשלא יעשו אלא סוגה (גדר) של שושנים, כלומר: אזהרה קלה והבדלה מועטת כדי לפרוש מן העבירה, אף בזה יהא די שלא יפרצו בהן (בגדרות ובסייגים) פרצות, כלומר: לא יעברו על העבירה החמורה שעשו לה את הסייג הקל הזה.  10  והיינו דאמר ליה ההוא מינא (אפיקורס) לרב כהנא:

 10.  ראה מה שכתבו התוספות בד"ה התורה, והמהר"ץ חיות הביא שמפורש כדבריהם במדרש שיר השירים.
אמריתו, נדה שרי לייחודי בהדי גברא (אומרים אתם שמותר לאשה נדה להתייחד עם בעלה), וכי אפשר שתהא אש בנעורת ואינה מהבהבת (אוחזת ודולקת), כלומר, וכי אפשר שלא יבואו לידי עבירה!?
אמר ליה רב כהנא לההוא מינא:
התורה העידה עלינו "סוגה בשושנים", שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות, ודי בהרחקות שאמרו חכמים להרחיק את הבעל מאשתו הנדה, כדי שלא יבואו לידי עבירה.
ריש לקיש אמר: מהכא יש ללמוד שדי להם לישראל בסייג קטן, שנאמר עוד ב"שיר השירים":
"כפלח הרמון רקתך (מלשון ריקנות) ", ללמד: אפילו ריקנין שבך, מלאין הם מצוות כרימון.
רבי זירא אמר: מהכא יש ללמוד כן, שנאמר ביצחק כשנכנס אצלו יעקב בבגדי עשו כדי לקבל את הברכות:
"וירח (יצחק) את ריח בגדיו (של יעקב) ויברכהו", אל תיקרי "בגדיו" אלא "בוגדיו", כלומר: אפילו את בוגדיו בירך יצחק, שגם הם מלאים מצוות הם.
הנהו בריוני (פריצים)  11  דהוה  12  בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו רבי זירא כי היכי דניהדרו להו בתיובתא (פריצים היו בשכנותו של רבי זירא, והיה הוא מקרבם כדי שיחזירם בתשובה) -

 11.  "בריוני" מלשון "בורים", רש"י.   12.  מסתבר שצריך לומר "דהוו".
והוו קפדי רבנן (הקפידו החכמים על רבי זירא שהיה מקרבם) -
כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי אותם בריונים (כשמת רבי זירא אמרו אותם בריונים):
עד האידנא - כשהיה רבי זירא חי - הוה "חריכא קטין שקיה (כינוי לרבי זירא) "  13  דהוה בעי עלן רחמי, אבל השתא - משמת רבי זירא - מאן בעי עלן רחמי!? הרהרו בליבייהו ועבדו תשובה (עד היום היה רבי זירא מתפלל עלינו ומבקש עלינו רחמים, ואילו עתה משמת רבי זירא, מי יבקש עלינו רחמים, ומתוך כך הרהרו בתשובה).

 13.  נקרא רבי זירא כך משום מה דאיתא בבבא מציעא פה א: רבי זירא כי סליק לארעא דישראל :. יתיב מאה (תעניתי) אחריני, דלא נשלוט ביה נורא דגיהינום, כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה, שגר תנורא (הדליק את התנור) סליק ויתיב בגויה, ולא הוה שלטא ביה נורא, יומא חד יהבו ביה רבנן עינא ואיחרכו שקיה (נחרכו שוקיו), וקרו ליה "קטין חריך שקיה" (כי היה רבי זירא גוץ וקטן).
שנינו במשנה: ושלש שורות של תלמידי חכמים ... הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונה ... בוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית, ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקומו הראוי לו:
אמר אביי: שמע מינה, ממה ששנינו על זה שבא מן הקהל שאינו יושב במקום זה שיצא מראש השורה השלישית אלא יושב הוא בסופה של שורה, מזה יש ללמוד:
כי ניידי, כולהו ניידי, (כאשר הם נדים כולם נדים), כלומר, כשהיו מסמיכים אחד מתלמידי החכמים, כי אז היתה תנודה של כל הנמצאים שם, כי הבא מן הקהל נתיישב לסופה של שורה, וזה שישב עד עתה בסופה של שורה התקדם לכיוון ראש השורה, וכן כל בני השורה השלישית; וכן יש ללמוד שהבא מן השורה השלישית לא נתיישב במקומו של היוצא מן השורה השניה אלא בסופה של שורה, ואם כן אף בני שורה זו נעו כולם והתקדמו לראש השורה, וכן בשורה הראשונה, וכן הסנהדרין עצמן היו נדים, שהדיין החדש שהוא הקטן שבכולם נתיישב לו בסוף השורה, וכל שאר הדיינים (עד מקומו של הדיין שמת), היו נדים לכיוון ראש שורת הסנהדרין; נמצא שכל היושבים שם היו נדים ממקומם.
ומקשינן: ולימא להו, כל אחד שהיה יושב תחילה בראש השורה, ועובר עכשיו לסופה של השורה הקודמת לו, יטען לבני השורה שהוא בא לשבת עמם:
הרי עד האידנא הוה יתיבנא ברישא, ואילו השתא מותביתו לי בדנבי (עד עכשיו הייתי יושב בראש השורה, ועכשיו מושיבים אתם אותי בזנב השורה שלכם)!?
אמר תירץ רבי:
דאמרי ליה הכי (כך יענו בני השורה לזה שבא לישב עמם) "הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים", כלומר: טוב לך להיות זנב בשורה החשובה שלנו, מאשר להיות ראש לשורה הפחות חשובה, שם היית עד עתה.
מתניתין:
כיצד מאיימין את העדים שלא יעידו שקר?  14 

 14.  לשון המאירי הוא: פירוש: כשהעדים באים לבית דין להעיד על אחד בעבירה שיש בה מיתת בית דין, הסנהדרין שואלין לו אם מכירין אותו, ואם התרו בו; והם משיבים שכן. היו מאיימים אותם קודם שיתחילו בדרישה וחקירה, דרך כלל, היאך צריך ליזהר שלא להקל בענין הריגת אדם שלא כדין, ואומרים להם "התבוננו בעצמכם היאך אתם מעידים בכך, שמא תאמרו מאומד:. " ; וכן הוא ברמב"ם (סנהדרין פרק יב) ; וראה עוד ב"תוספות יום טוב", אם אף בדיני ממונות היו מעידים קודם האיום.
על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן:
שמא תאמרו את העדות:
מאומד, שכך אמדתם בדעתכם כעדותכם, ובגמרא מתבאר יותר.
ומשמועה (או משמועה), היינו, ששמעתם כך מאדם שאינו ידוע מי הוא.
או עד מפי עד, היינו, ששמעתם מעד שהעיד כן בבית דין אחר.
ומפי אדם נאמן, היינו, ששמעתם מאדם הניכר לכם שלא ישקר.  15 

 15.  המשנה נתבארה על פי ה"תפארת ישראל", וראה "תוספות יום טוב". וב"יד רמה" פירש: ומשמועה, שיצא קול ברבים שפלוני הרגו לזה, ואתם סבורים שאם לא היה אמת לא היה הקול יוצא ברבים; עד מפי עד, ששניכם שמעתם מפי שנים אחרים שהעידו לפניכם שראו את המעשה, וכל אחד מכם עד מפי עד הוא, ואתם סבורים הואיל ואותם העידו לכם שראו את המעשה גם אתם יכולים להעיד מפיהם כאילו אתם עצמכם ראיתם, ואי אתם יודעים שאין שאין זו עדות נכונה, שהרי אין אתם יודעים אם אמת הוא מה שהעידו לכם ואם לאו; (ומשמע מדבריו, שאותו עד ראשון העיד כן בפני בית דין ונחקרה עדותו, ואילו היו מעידים אלו שנחקרה עדות הראשון בבית דין, כי אז היו בית הדין יכולים לדון על פי עדותו של ראשון, אלא שהם אינם אומרים כן, אלא מעידים כאילו הם עצמם יודעים את העדות, וזו עדות פסולה היא) ; שמא מפי אדם נאמן שמעתם, ואתם סבורים להעיד על פיו כאילו ראיתם בעיניכם, מתוך שברור לכם שהוא נאמן.
שמא אי אתם יודעין, שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה.
ועוד אומרים להם:
הוו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות, כלומר, אינו דומה המעיד שקר ומפסיד את חבירו ממון, למעיד עדות שקר והורגים את חבירו על ידי עדותו; כי:
דיני ממונות, אדם שהעיד שקר בחבירו והפסידו ממון, הרי זה נותן לו את הממון שהפסידו ומתכפר לו -
ואילו דיני נפשות, דמו של הנהרג ודם זרעותיו שלא באו לעולם משום שמת אביהם על ידי זה, תלויין בו עד סוף העולם -
שכן מצינו בקין כשהרג את אחיו את הבל, שנאמר בו "ויאמר ה' אל קין, אי הבל אחיך ... ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", אינו אומר "דם (לשון יחיד) אחיך", אלא "דמי (לשון רבים) אחיך", כאומר: דמו ודם זרעותיו.
דבר אחר:  16  לכך נאמר "דמי אחיך":

 16.  לכאורה נראה, שאין אומרים דברים אלו לעדים, אלא המשנה אומרת שיש לפרש את לשון הפסוק באופן אחר; והרמב"ם (סנהדרין יב ג) אכן אינו מביא "דבר אחר"; וכן הוא מפורש ב"יד רמה": מסתברא, דהאי דרשא דדרשינן גבי "דמי אחיך", שהיה דמו מושלך על עצים ועל אבנים:. לא אמרינן לה לסהדי, דכל שכן שמתפקרי כי שמעי דהאי "דמי אחיך" לאו לדמו ולדם זרעיותיו אתא.
שהיה דמו של הבל מושלך על העצים ועל האבנים, וזה הוא "דמי אחיך", שכאילו היו שם דמים הרבה.
ועוד אומרים להם:  17 

 17.  לשון המאירי הוא: ולא תאמר לא איבדתי אלא נפש אחת, שלפעמים אחד ממלא את כל העולם, לפיכך נברא אדם הראשון יחידי:.
לפיכך נברא אדם יחידי, כלומר, לכך היתה תחילת יצירת המין האנושי אדם אחד הוא אדם הראשון - כדי להראותך שמאדם אחד נברא מלואו של עולם, וללמדך בזה:
שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
ועוד טעמים אחרים יש במה שנברא העולם יחידי:  18 

 18.  לכאורה נראה, ששני הטעמים הנוספים הראשונים - הם תוספת של המשנה, ואינו מן הדברים הנאמרים לעדים, כי מה ענין יש לומר לעדים את הטעם של שלום הבריות, ואת הטעם שלא יאמרו המינים מה שיאמרו; אלא שדחוק הוא בלשון המשנה, שאת שני הטעמים הראשונים אין אומרים להם, וןאילו את הטעם השלישי אומרים להם. וב"יד רמה" כתב: מסתברא:. דהאי טעמא דאמר לבריאת העולם יחידי בעולם מפני שלום הבריות, ומפני המינין, ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים (הוא הטעם הנוסף השלישי), לא אמרינן לה לסהדי, דכל שכן דמתפקרי:. כי ידעי דאיכא טעמא אחרינא לבריאתו של אדם יחידי לבר מקמייתא דאית ביה איום, דקתני "שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא"; והא דתנינן להו לכולהו הני טעמי, לאו למימרא דכולהו אמרינן להו לסהדי, אלא תנא הוא דבעי לפרושי כולהו מילי וטעמי דהוו ליה למדרש, ולעולם לא אמרינן להו לסהדי מהני מילי, אלא הנהו מילי דאית בהו איום. ואולם לשון המאירי הוא: "והוו יודעים:. שכן מצינו בקין:. ואף על פי שיש מקום להמון לצרף בו טעמים אחרים, דרך הערה במדות, שלא יאמר אדם לחבירו "אבא גדול מאביך", או דרך הערה באמונה לומר האחד ברא אחד, ולא יהו מינים אומרים "הרבה רשויות בשמים", מכל מקום יש לכם להתעורר על זו", הרי מבואר, שכל זה נאמר לעדים. ולשון הרמב"ם (סנהדרין יב ג) הוא: "וכיצד מאיימין על דיני נפשות:. היו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות:. לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד:. וכל המקיים:. כאילו קיים עולם מלא. הרי כל באי העולם בצורת אדם הראשון:. לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם. שמא תאמרו מה לנו:; הרי שאכן לא הביא את שני הטעמים הנזכרים, כי אין הם שייכים לעדים כלל. ומיהו את הטעם השלישי הזכיר הרמב"ם שאומרים אותו לעדים, וכבר נזכר שדחוק הוא בלשון המשנה, שאת שני הטעמים הראשונים לא היו אומרים לעדים, ואילו את הטעם השלישי היו אומרים להם; אלא שהרמב"ם לא כתב את הענין השלישי בתור טעם למה שנברא האדם יחידי, שלא כמשמעות המשנה, וגם מלשון המאירי אין נראה שהוא טעם למה שנברא האדם יחידי, (ראה עוד בהערה 19), וצריך תלמוד.
א. ומפני שלום הבריות שהיה מתרופף אילו היו נבראים שנים ; שלא יאמר אדם לחבירו - אילו היו נבראים שנים בתחילה והיה האחד בא מאדם זה והשני מזולתו - "אבא גדול מאביך".
ב. וכדי שלא יהו המינים אומרים: הרבה רשויות יש בשמים, וכל אחד ברא את האדם שלו.
ג. ולהגיד בזה גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאילו אדם כאשר הוא טובע כמה מטבעות בחותם אחד שהצורה חקוקה בו, הרי כולן דומין זה לזה, כי הרי מצורה אחת נחקקו כולם.
ואילו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו (בצורתו) של אדם הראשון, ומכל מקום אין אחד מהן דומה לחבירו.
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם", כלומר: חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד את עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה.  19 

 19.  א. כן כתב רש"י, ומה שכתב "וימשוך ממנה", היינו שימשוך את עצמו מלעשות את העבירה, ויותר נכון להגיה "וימשך הימנה" כאשר הביא ב"יד רמה". וב"יד רמה" כתב: ועוד לכך נברא יחידי להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה:. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם: עיקר הא מילתא שכל הנבראים בעולם של מטה לא נבראו אלא בשביל האדם, כי הא דתניא לקמן: אדם בערב שבת נברא, מפני מה נברא בערב שבת, כדי שיכנס לסעודה מיד, משל למלך בשר ודם שבנה פלטירין ושכללן והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחים; וכיון דכל אחד ואחד חשוב לפני המקום לברוא לו צורה בפני עצמה, חייב לומר בשבילי נברא העולם, ולהודות לפני המקום על כך. ויש אומרים (הוא פירושו של רש"י): חייב לומר חשוב אני בעולם, ולא אטרוד עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשך הימנה, ואי איתא להאי פירושא, הכי הוה מיבעי ליה לפרושי: חייב לומר בשבילי נברא העולם, ואם אני טורד עצמי, נמצאתי מאבד את כל העולם כולו שנברא בשבילי, והנה הוא תלוי בי. והמאירי כתב: וכן ראוי שתתעוררו, שכל בני אדם באין בצורת אדם הראשון, ואין פני אחד דומין לפני חבירו, ומתוך כך כל אחד ואחד צריך שיחשוב בעצמו דרך הערה שבשבילו נברא העולם, ושיחשוב כן על חבירו עד שמתוך כך יהא דמו יקר בעיניו. ולשון הרמב"ם (סנהדרין יב ג) הוא: "לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם".

דרשני המקוצר[עריכה]