פרשני:בבלי:סנהדרין קב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קב א

חברותא[עריכה]

ואף אחיה השילוני טעה  586  בדבר, וחשב שירבעם רוצה רק לנסותם, ולכן חתם אף הוא על הדבר  587 .

 586.  ביערות דבש כתב, שהענין הוא כך, שכל תחבולות ירבעם היו כדי שלא יעלו ישראל לרגל, כדי שלא ישובו אחרי רחבעם. וחשב, שאם אותם חסידים המשתוקקים לקיים מצות עשה זו ישבו בחו"ל, הרי יהיו פטורים ממצוה זו. והרי אמרו: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה, וזו היתה כוונתו במה ששאלם: אפילו לעבוד עבודה זרה? דהיינו, אפילו אם אצוה לשבת בחו"ל כדי שלא יצטרכו לעלות לרגל, גם כן תשמעו לי? ועל זה הסכים וחתם אחיה השילוני, שכוונתו היתה לדבר מצוה, כדי שישמעו לקול המלך, והוא מצות עשה, שכבודו שקול לכבוד המקום. וכדי לעשות שלום, ולא יעלו לרגל, וימרדו במלך ירבעם. אמנם סוף הדבר היה שהוסיפו למעול מעל, עד שגרם גלות ארץ ישראל, וחורבן המקדש.   587.  ביד רמה כתב, שודאי לא חתם לעבוד עבודה זרה, אלא חתם לקיים כל מצותו של ירבעם. וכיון שראה יהוא את חתימתו, סבר שאפילו עבודה זרה קיבל עליו.
דהא יהוא צדיקא רבה הוה (צדיק גדול היה), שנאמר: "ויאמר ה' אל יהוא: יען אשר הטיבת לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל".
ובכל זאת, למרות שהיה צדיק גמור, כתיב: "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו, לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל". והיינו, משום שראה שאף אחיה השילוני חתם על הדבר.
מאי גרמא ליה (מה גרם לו ליהוא לחטוא לבסוף)?
אמר אביי: ברית כרותה לשפתים. כלומר, מה שאדם מוציא בשפתיו, אף שאינו מתכוין לכך באמת, יתקיים לבסוף.
שנאמר שאמר יהוא בערמה, כדי לאסוף אליו את כל נביאי הבעל ולהרגם: "אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה". ועל ידי כך אכן נאספו אליו כל נביאי הבעל, והרג את כולם (כפי שמסופר בספר מלכים ב', פרק י).
רבא אמר: את חותמו של אחיה השילוני ראה יהוא, שאף הוא חתם על ציוויו של ירבעם לעשות עגלים לעבודה זרה, ולכן טעה ועבד אף הוא עבודה זרה.
הרי שאף אחיה השילוני טעה וחתם.
דכתיב  588 : "ושחטה שטים העמיקו ואני מוסר לכלם". "ושחטה שטים" היינו שהם שוחטים לפני העבודה זרה, ששטים והולכים אחריה.

 588.  הב"ח והגר"א גורסין "כתיב". שאין מקרא זה שייך לדלעיל. ועיי' במהרש"א.
אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא: הם העמיקו (וזהו שנאמר במקרא דלעיל "העמיקו") והחמירו בעבודת העבודה זרה שלהם, יותר משהחמרתי אני בשלי. שהרי אני אמרתי: כל שאינו עולה לרגל - עובר רק בעשה  589 , ואילו הם אמרו: כל העולה לרגל - ידקר בחרב, כדי שילכו וישחטו לפני העגלים  590 .

 589.  ביד רמה גרס "עובר בלאו". וכתב: ולא ידענא מהיכא נפקא. ובגליוני הש"ס כתב, שהוא נלמד מ"לא תאחר".   590.  עוד פירש רש"י, "שטים" היינו שטיות שלהם, שסרו מאחרי הקדוש ברוך הוא, "העמיקו" עד שחיטה (היינו "שחטה"). כלומר, שחייבו מיתה למי שעולה לרגל, ומניח את העגלים מלעבדם.
"ואני מוסר לכולם" היינו, שאמר הקדוש ברוך הוא, אני לא חשתי כל כך לכבודי כמו שהם חשו לכבוד העבודה זרה שלהם, שאמרו שמי שלא יעלה ידקר בחרב, אלא יסורים בעלמא יסרתים, שמי שאינו עולה - עובר בעשה.
כתוב: "ויהי בעת ההיא, וירבעם יצא מירושלים, וימצא אתו אחיה השילוני הנביא בדרך, והוא מתכסה בשלמה חדשה".
תנא משום רבי יוסי: "ויהי בעת ההיא" - עת היא מזומנת לפורענות  591 . ששם נחלקה מלכות ישראל, כפי שנאמר בהמשך אותו מקרא (מלכים א', פרק יא).

 591.  ענין עת מזומנת הן לטובה והן לרעה הוא, כי השם יתברך מביא הטוב והרע לעולם באופן קרוב לטבע. ולכן, כשמביא לאדם טוב לפי שכרו, מביאו בעת שמזומנת ממילא לטובה, כפי המזל שבאותו זמן. וכן להיפך. מהרש"א.
"בעת פקדתם יאבדו", תנא משום רבי יוסי: עת מזומנת לפורענות.
"בעת רצון עניתיך". תנא משום רבי יוסי: עת מזומנת לטובה.
נאמר בענין חטא העגל: "וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם". תנא משום רבי יוסי: עת היא מזומנת לפורענות. והיינו תשעה באב, שבו חזרו מרגלים מלתור את הארץ, ובו נחרבו בית ראשון ושני.
"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו". תנא משום רבי יוסי: עת מזומנת לפורענות היא. שנתחייבה תמר שריפה  592 , ומתו ער ואונן בניו.

 592.  ואף שלא נשרפה, מכל מקום צער לפי שעה היה. יד רמה.
"וילך רחבעם שכם, כי שכם בא כל ישראל להמליך אתו". תנא משום רבי יוסי: שכם - מקום מזומן לפורענות הוא:
שהרי בשכם עינו את דינה,
ובשכם מכרו אחיו את יוסף  593 ,

 593.  שנאמר: "הלא אחיך רעים בשכם, לכה ואשלחך אליהם". ואף שנאמר לאחר מכן "וימצאם בדותן", היינו כפר הסמוך לשכם, ונקרא על שם שכם. אי נמי, באמת בשכם היו, ו"דותן" כמדרשו, שהיו דנים עליו להרגו. רש"י. ועיי' בפירוש רש"י על החומש.
ובשכם נחלקה מלכות בית דוד (כפי שמסופר בספר מלכים א', פרק יב).
כתוב: "וירבעם יצא מירושלים". אמר רבי חנינא בר פפא: שיצא מפיתקה (מכללה  594 ) של ירושלים. שלא לחזור אליה לעולם, ולא ליטול חלק בעבודה  595 .

 594.  "פתקה" היינו כמו "נפל פתקא מן מרקיעא" (בבא מציעא פו א). דהיינו, מן הכתובים והחתומים בפתקה של ירושלים.   595.  כך פירש רש"י. ובערוך כתב, שיצא מן הכתב הכתוב לצדיקים לעתיד לבוא, שיחיו וישמחו בירושלים, כדכתיב "כל הכתוב לחיים בירושלם". ולכאורה לא פירש כרש"י, משום שירבעם משבט יוסף היה, ואינו לא כהן ולא לוי, ואם כן, מה לו ולעבודת בית המקדש?
"וימצא אתו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה, ושניהם לבדם בשדה".
מאי "בשלמה חדשה"?
אמר רב נחמן: כשלמה חדשה. מה שלמה חדשה - אין בה שום דופי  596 , אף תורתו של ירבעם - לא היה בה שום דופי.

 596.  שעדיין נקיה היא, ללא רבב. וקא משמע לן בדרש זה, שבאותה שעה שנתמנה ירבעם למלך על ידי אחיה - כשר היה. מהרש"א.
דבר אחר: "שלמה חדשה", שחידשו אחיה השילוני וירבעם בתורה  597  דברים שלא שמעה אזן מעולם.

 597.  כך פירש רש"י. וביד רמה הביא, דהיינו דברי המלכות שבישר אחיה לירבעם.
מאי "ושניהם לבדם בשדה"?
אמר רב יהודה אמר רב: שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה (שנמוכים ושפלים הם).
ואיכא דאמר: שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה (כמו שהשדה מגולה).
כתוב: "לכן תתני שלוחים על מורשת גת, בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל".
אמר רבי חנינא בר פפא: יצאה בת קול ואמרה להן: מי שהרג את גלית הפלשתי, ועל ידי כך הוריש אתכם את העיר גת (שהיתה שייכת מקודם לגלית), דהיינו - דוד, תתנו שילוחים לבניו? שתעזבו מלכות בית דוד ותמליכו עליכם אחרים?!
"בתי אכזיב, לאכזב למלכי ישראל". היות ואתם מכזבים למלכות בית דוד, והולכים אחרי מלכי ישראל, לכן תהיו נמסרים ביד מלכי נכרים, שהם שטי כזב  598 .

 598.  כך כתב רש"י. וביד רמה כתב, ישראל שהם בתי כזב, שאין בהם אמונה, ומשיבים רעה תחת טובה, הם יהיו לאכזב למלכי ישראל. שסופן למרוד במלכיהם. ואכן כך מצינו ברוב מלכי ישראל, שקשרו עליהם והרגום.
אמר רב חיננא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל  599  . שנאמר: "גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע  600 , חבר הוא לאיש משחית".

 599.  בעיון יעקב ביאר, שהיות ואינו מברך, אין ישראל יכולין לענות אמן, והרי גדול העונה אמן יותר מן המברך. וכיון שמונע רבים ממצוה, נקרא חוטא ומחטיא. ולכן דימה ענין זה לחטאת ירבעם, שחטא והחטיא את הרבים. עיי"ש.   600.  שהוא חושב זאת לעבירה קלה, ואין פשע. כמו הגוזל את אביו ואמו, שחושב שאין זו גזילה, כי ימחלו לו לבסוף. וגם, שהרי לאחר זמן ממילא זה יהיה שלו. אבל באמת אינו כן, אלא עבירה גדולה היא בידו, שחבר הוא לאיש משחית. שכשם שירבעם השחית והפריד את ישראל מאביהם שבשמים, שלא יעלו לרגל למקום השכינה לברך משם את ישראל, כך זה שאינו מברך ברכת הנהנין, מונע ברכה מישראל. מהרש"א.
ואין "אביו" - אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הלא הוא אביך קנך". ואין "אמו"
- אלא כנסת ישראל, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך".
ואין גזילה כלפי הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל - אלא זו בלבד. שתקנו חכמים לברך על כל דבר ודבר, כדאיתא במסכת ברכות: "כל הטועם ואינו מברך - נקרא גזלן, שנאמר: לה' הארץ ומלואה"  601 .

 601.  כך כתב רש"י. ועיי' בגמ' ברכות (לה א).
מאי "חבר הוא לאיש משחית"?
חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את עם ישראל לאביהם שבשמים.
"וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה". אמר רבי חנין: שעשה ירבעם לישראל כשתי מקלות המתיזות זו את זו (שמכה אדם זו על ידי זו - וניתזת למרחוק  602 ), כך עשה ירבעם, שהרחיק את ישראל מהקדוש ברוך הוא בעל כרחם.

 602.  ביד רמה כתב, דרך הנערים כשמשחקין במקלות קטנות, אוחז שתי מקלות בידו, וזורק את אחד מהם. וטרם יתרחק המקל האחד הימנו, מכה במקל השני את הראשון באויר, והוא הולך בכח הכאה שניה יותר ממה שהיה הולך מחמת זריקה ראשונה.
והיות ודיברה הגמרא בעגלי הזהב של ירבעם, מביאה הגמרא עוד בענין אלהי זהב.
כתוב בספר דברים: "ודי זהב". אמרו דבי רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להן לישראל עד שיאמרו דיי, גרם להם לעשות להם אלהי זהב.
משל אמרו: אין ארי דורס ונוהם מתוך קופה של תבן  603 , אלא מתוך קופה של בשר. שמתוך שיש לו הרבה לאכול - הוא נוהם.

 603.  שכאשר יש לפניו רק קופה של תבן, שאינו מאכלו, הוא נשאר רעב. ולפי שהוא רעב - אינו מתגאה. יד רמה.
כך ישראל, מתוך שהיה להם שפע טובה, עשו אלהי זהב.
אמר רבי אושעיא: עד זמנו של ירבעם, היו ישראל יונקים מעגל אחד (היו לוקים על עוון עגל אחד, שעשו במדבר).
מכאן ואילך, מזמנו של ירבעם - יונקים ישראל משנים ושלשה עגלים. כלומר, שנתווסף להם אף עוון שני עגליו של ירבעם  604 .

 604.  "שנים ושלשה עגלים" היינו שנים של ירבעם, ושלישי שעשו במדבר. עיי' רש"י.
אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין מעורב בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא (הכרע ליטרא הוא הכמות המועטת שכף המשקל נוטה לצד זה יותר מלצד אחר. ואחד מעשרים וארבע ממנו הוא דבר מועט ביותר) של עגל הראשון  605  . שנאמר: "וביום פקדי - ופקדתי עלהם חטאתם" (כלומר, ביום שהקדוש ברוך הוא יפקוד על ישראל עוון, יפקוד עליהם גם מחטא העגל).

 605.  כתב רש"י, שאין הכוונה דווקא לכמות זו. אלא הכוונה לדבר מועט ביותר.
אמר רבי חנינא: לאחר עשרים וארבעה דורות מזמן מעשה העגל - נגבה פסוק זה. שנאמר גבי חורבן הבית, שהיה בדורו של צדקיהו: "ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקדות העיר ואיש כלי משחתו בידו". והיינו, שקרב אותו מעשה שנאמר בו "וביום פקדי", דהיינו - מעשה העגל. ומזמן העגל, שהיה בימי נחשון, עד זמן צדקיהו, היו עשרים וארבעה דורות  606 .

 606.  עיי' ברש"י חשבון הדורות.
כתוב "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו ה רעה".
מאי "אחר", אחרי איזה דבר לא שב ירבעם?
אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך  607 , ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן  608 .

 607.  אף שאמרו שהחוטא ומחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אולי לפי שהיה בעל תורה גדול, עד שאמרנו לעיל שלא נמצאה בתורתו שום דופי, ריחם עליו הקדוש ברוך הוא להחזירו בתשובה. עיון יעקב.   608.  שדוד הוא ראש לבעלי תשובה, כדאמרינן: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה. אבל הוא לא החטיא את אחרים. ולכן אותם שחטאו והחטיאו, אינם יכולים ללמוד ממנו. ואם היה ירבעם שב מחטאיו, הרי שהוא היה ראש לבעלי תשובה שהחטיאו את הרבים. וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: חזור בך, ונטייל בגן עדן. שהטיול הוא להשתעשע בבעלי תשובה היושבים בגן עדן. שאלו ירבעם: מי בראש, שהרי לי קדימה על בן דוד, שהרי תשובתי מעולה יותר, שמקרבת אף את מי שחטא והחטיא! אמר לו הקדוש ברוך הוא, אף על פי כן בן ישי בראש, כי הוא הקים ראשון עולה של תשובה. הריא"ף.
אמר לו ירבעם לקדוש ברוך הוא: מי ילך בראש, אני או בן ישי?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: בן ישי ילך בראש  609 .

 609.  לכאורה הדבר תמוה, שהרי בתחילה אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואני ואתה ובן ישי נטייל, הרי שהקדים את ירבעם לבן ישי, שהוא יהיה בראש. ואיך אמר לו עתה שבן ישי יהיה בראש? וכתב בספר סמא דחיי (הובא בענף יוסף), שמה שהקדימו לבן ישי בתחילה, היינו אם היה ירבעם חוזר בו בלי סיבה חיצונית, רק מאהבת ה' יתברך. שאז יהפכו כל זדונותיו לזכויות, ויהיו לו כל כך הרבה זכויות עד שיקדום לבן ישי. אבל לבסוף, ששאל מי בראש, הרי שאינו שב מאהבה, אלא לקבל פרס, ולא יהפכו זדונותיו לזכויות, ולכן בן ישי בראש. אלא שעדיין קשה, הרי ירבעם שמע שהקדוש ברוך הוא הקדים אותו לדוד, ולמה שאל מי בראש? ועוד, מה ראה לשטות זו, שמשום שבן ישי בראש, אמר לא בעינא, ונדון בגיהנם! ? ועיי"ש מה שביאר בזה באורך. וע"ע בענף יוסף מה שהביא בביאור ענין זה באורך.
אמר לו ירבעם: אי הכי - לא בעינא (אם כך, אינני רוצה)  610 .

 610.  כתב ביד רמה, שכל זה הוא דרך משל. שהוכיחו הקדוש ברוך הוא על ידי נביאיו להחזירו בתשובה, וסרב בו. והבטיחו בטובת עולם הבא אם יחזור בו, וסרח בו. כאדם שמסרב לעשות רצונו, עד שתופס בבגדו, והלה עומד במרדו. "ואני ואתה נטייל בגן עדן" - גם זה דרך משל נאמר, שהקבלת פני שכינה הוא גן עדן האמור לעולם הבא. כלומר, שיהא כבודי מצוי עמכם לעולם הבא, ואתם נהנין מזיו כבודי. עיי"ש.
רבי אבהו הוה רגיל דהוה קא דריש (היה רגיל לדרוש) בענין זה של שלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא.
חלש (נעשה רבי אבהו חולה).
קביל עליה דלא דריש (קבל עליו שלא לדרוש בגנותן של שלשת המלכים).

דרשני המקוצר[עריכה]