פרשני:בבלי:סנהדרין סה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין סה ב

חברותא[עריכה]

מתיב רבי זירא, הרי שנינו בתורת כהנים, בפרשת חטאת, מדכתיב "ועשה", יצאו עדים זוממין, שגם אם שגגו באיסור עדים זוממים, הרי הם פטורים מחטאת, לפי שאין בהן מעשה. ואמאי לא נחשבת עקימת שפתם כמעשה, ואינם כמגדף, שהרי הא ליתנהו בלב! הרי הם אינם חייבים במזיד מיתה על מחשבת לבם אלא על מעשיהם, ואם כן, מדוע שלא יהיו חייבים קרבן אם שגגו באיסור להעיד עדות שקר!?
ומתרצת הגמרא: אמר רבא: שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול. שעיקר חיובם אינו על עקימת שפתותיהם אלא על קול העדות שהם משמיעים בבית דין, והשמעת הקול אין בה מעשה.
אך דוחה הגמרא: וכי השמעת קול, לרבי יוחנן, לאו מעשה הוא?
והא איתמר: העובד עם בהמתו בדישת תבואה, אמרה תורה "לא תחסום שור בדישו", והוא עבר על כך, וחסמה בקול לבהמה שהוא עובד בה, על ידי שהרים עליה קולו והבהילה מלאכול. והנהיגה בקול, או המנהיג שור וחמור יחד באמצעות קולו, רבי יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור.
ומבארת הגמרא: רבי יוחנן אמר: חייב, עקימת פיו הוי מעשה.
ריש לקיש אמר: פטור, עקימת פיו לא הוי מעשה.
אלא, אמר רבא: שאני עדים זוממין, שפטורים מקרבן הואיל וישנן בראיה  38 .

 38.  בביאור תירוץ הגמרא נחלקו רבותינו הראשונים. רש"י מבאר שעיקר חיוב העדים בא על ידי ראית הדבר, שמחמת הראיה הם יכולים להעיד, ובראיה אין כל מעשה. ובהסבר הענין, ראה בחידושי הגרי"ז למסכת כריתות ג ב. כי לכאורה קשה מאד קושיית הרמב"ן במלחמות, הרי אין כאן כלל ראיה, שהרי הם עדים זוממים, ואליבא דאמת הם לא ראו דבר! אך הרי"ף גרס כאן "הואיל וישנם באיה", והיינו שיש צד בעדים זוממים שאינו מעשה אבל אינו בלב, וכגון אם בא עד אחד והעיד, ושאלו בית הדין את חברו: האם כך גם אתה מעיד כמו שאמר חברך? ואמר "איה", שמשמעותו "אכן", הרי עדותם עדות ואם נמצאו וממים חייבים עליה, ואין כאן כל עקימת שפתיים, כי אותיות אלו מאותיות הגרון הם ואין בהם הקצת שפתיים שיש בהם מעשה. ולפיכך, אף על פי שהעיד העד הזומם בעקימת שפתיים, כיון שיש אפשרות שתתקבל עדותו בלי עקימת שפתיים, אינו עקימת השפתיים נחשבת למעשה.
תנו רבנן: "בעל אוב" - זה המדבר בין הפרקים, שמשמיע את קולו של המת, כאילו היה המת מדבר מבין פרקי אצבעותיו או ידיו, ומבין אצילי ידיו.
"ידעוני" - זה המניח עצם של בעל חי הנרא "ידוע" בפיו, והוא מדבר מאליו.
מיתיבי מהא דכתיב בישעיהו (פרק כט) "והיה כאוב מארץ קולך".
מאי לאו, דמשתעי, שמדבר המת כי אורחיה, כדרך שהוא שוכב בקבר, ולא מבין הפרקים!?
ומתרצת הגמרא: לא לכך התכוון הנביא, אלא דסליק ויתיב, כאילו עולה המת מן הקבר ויושב בין הפרקים, ומתשעי, ומשם הוא מדבר.
תא שמע מהא דכתיב בספר שמואל א פרק כח: "ותאמר האשה בעלת האוב אל שאול, אלהים ראיתי עולים מן הארץ". מאי לאו, דמשתעי כי אורחיה, שהיה מדבר בהיותו כדרכו, שוכב בקבר, ולכן היה קולו עמום.
ומתרצת הגמרא: לא, דיתיב בין הפרקים, ומשתעי. אך קולו נמוך, כי הוא קול המת, שאין בו חיות.
תנו רבנן: בעל אוב, אחד המעלה את המת ומושיבו במקום זכורו, ומשם הוא מדבר, ואחד הנשאל בגולגולת המת השוכבת על הארץ, ומדברת מחמת כשפיו של הבעל אוב.
מה בין זה לזה?
המעלה בזכורו - אינו עולה המת כדרכו, אלא עולה כאילו רגליו למעלה וראשו למטה, ואינו עולה בשבת.
נשאל בגולגולת - עולה כדרכו, בהיותו שוכב, ועולה בשבת.
ותמהה הגמרא על מה שאמרה הברייתא בגולגולת שהיא "עולה כדרכה":
עולה!? להיכא סליק? הא קמיה מנח! הרי אין הגולגלת עולה מן הקבר אלא היא מונחת לפניו!
ומתרצת הגמרא: אלא אימא: עונה כדרכו, ועונה בשבת.
ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא. אמר לו: ומה יום השבת שונה ונחשב מיומים, מכל יום ויום? אמר לו: ומה גבר מגוברין? מדוע אתה חשוב להיות שר יותר מאחרים!?
אמר ליה: דמרי צבי, משום שכך ציוני אדוני.
אמר ליה רבי עקיבא: שבת נמי, דמרי צבי, אדוננו ציוה לנו עליה.
אמר ליה: הכי קאמינא לך, מי יימר דהאידנא שבתא? מנין ההוכחה שהשבת היא ביום השביעי ולא ביום אחר.
אמר לו: נהר סבטיון יוכיח, ששובת מריקת אבניו בשבת. בעל אוב יוכיח, שאינו עולה המת בשבת. קברו של אביו של טורנוס רופוס, שהיה רשע, יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת. כי הגיהנם שובת בשבת.
אמר לו: ביזיתו לאבי, ביישתו, וקיללתו, גדפתו.
ודנה הגמרא: הרי לכאורה, שואל אוב, היינו "ודורש אל המתים", ואם כן מדוע אמר הכתוב את שניהם במקום אחד?
ומבארת הגמרא: "דורש למתים" אינו שואל באוב, אלא הוא כדתניא: (דברים יח) "ודרש אל המתים" - זה המרעיב עצמו, והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, ששד של בית הקברות יהיה אוהבו, ומסייעו בכשפיו.
וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה, ואומר: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה - שורה עליו רוח טומאה. המרעיב עצמו בתענית ובקשה כדי שתשרה עליו רוח טהרה - על אחת כמה וכמה, שהיתה צריכה לשרות עלינו רוח טהרה.  39  אבל מה אעשה, שעונותינו גרמו לנו שלמרות תעניתנו ובקשתנו, אין רוח טהרה שורה עלינו, שנאמר (ישעיהו נ"ט) "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א להיכם".

 39.  רש"י כתב "נבואת שכינה". שהרי מידה טובה יתירה על מידת פורענות. רש"י
אמר רבא: אי בעו צדיקי להיות נקיים מכל עוון, ברו עלמא, היו יכולים לברוא עולם, שנאמר "כי עונותיכם היו מבדילים" וגומר. ומשמע שאם לא היו העוונות מבדילים, לא היתה הבדלה ביניהם לבין הקב"ה.
רבא ברא גברא על ידי ספר יצירה. שדריה שלחו לקמיה דרבי זירא.
הוה קא משתעי בהדיה, מדבר אליו, ולא הוה קא מהדר ליה, ולא היה עונה לו, כי לו היה לו את כח הדיבור.
אמר ליה רבי זירא: מן חבריא את, אתה הוא אחד מן הנבראים על ידי ה"חברים", הדר לעפריך! חור לעפרך.
רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא, היו יושבים בכל ערב שבת, ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, והיו בוראים "עגל משולש",  40  ואכלי ליה. תנו רבנן: איזה הוא "מעונן" שאסרה תורה? -

 40.  שני ביאורים יש לעגל משולש. האחד, שהגיע לשליש ימיו, שאז הוא משובח ביותר, לפי שנגמר גידולו. והשני, שטעמו טוב כמו העגל הנולד שלישי לבטן אמו, שבשרו טעים ביותר.
רבי שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור, שכבת זרע שנלקחה משבע בריות, על העין. ומכוכה הוא עושה כשפים.
וחכמים אומרים: זה האוחז את העינים. שמאחז  41  עיני האנשים כאילו הוא עושה פעולות תמהוניות, אך למעשה אינו עושה כלום.

 41.  "מאחז" הוא כאילו אוחז את עיני האנשים שפותח אותם וסוגרם כרצונו. רש"י
רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות הראויות או אינן ראיות להצלחה, והוא נקרא כך מלשון "עונות", ואומר: היום יפה לצאת לדרך, ואילו למחר יפה ליקח מקח מן השוק ולהשתכר בו. או שאומר: לימודי, רגילים להיות ערבי שביעיות - חיטין יפות. או שאומר: עיקורי קטניות מהיות רעות. אם עוקרים את הקטניות ואין קוצרים אותם באופן שראויות להקצר עוד פעם, אזי הם אינן מתליעות ואינן מרקיבות.
תנו רבנן: "מנחש" שאסרה תורה, זה האומר: אם פתו נפלה מפיו עליו לדאוג כל אותו היום מהיזק, וכן צריך לדאוג מהיזק כל היום, מי שמקלו נפלה מידו, או שהיה בנו קורא לו מאחריו. או שהיה עורב קורא לו, או שצבי הפסיקו בדרך, או נחש מימינו, ושועל משמאלו, כל אלו סימן רע הוא לו.  42 

 42.  הנימוקי יוסף מביא מחלוקת הראשונים לגבי ניחוש לפי מזלות השמים, שלפי הרמב"ם הדבר אסור לחלוטין, ויש הסוברים שהסתכלות במזל שבשמים אינו בכלל ניחוש, אלא הוא חכמה גדולה, וגזירה שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך, ועל כן יתפלל כל חסיד לבטל ממנו גזירת המזל, כי מאת אדון הכל בא הכל, ובידו לעשות ולשנות כחפצו. מיהו חז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים, אלא יתלה עצמו במי שאמר והיה העולם, והוא בחסדיו יציל עבדיו מפגע רע. ובשלטי הגבורים ביאר שאיסור הניחוש הוא רק בעושה מעשה לפי ניחושו, ולא כאשר הוא מתעניין בסימן, אך אינו פועל לפיו.

דרשני המקוצר[עריכה]