פרשני:בבלי:סנהדרין קיא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קיא ב

חברותא[עריכה]

אמר לפניו משה: רבונו של עולם! וכי לא כך אמרת לי: אף לרשעים?  964  והיינו דכתיב: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר".

 964.  כאן משמע, שאותה אריכות אפים כלפי הרשעים - לטובתם היא. ועיי'בתוס' במס' בבא קמא (נ ב), שהביאו שבגמרא במס' עירובין (כב א) משמע, שאותה אריכות אפים כלפי הרשעים היא כדי להאבידם מן העולם הבא. וכתבו, שאם אין סופו של הרשע לעשות תשובה, אזי האריכות אפים - לרעה היא. אבל אם סופו לעשות תשובה - לטובה היא.
אם כן, מסתבר שכשראה משה מדה זו, שהקדוש ברוך הוא ארך אפים אף לרשעים, שמח, ומיהר להשתחוות.
רבי חגא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי (היה עולה במדרגות ביתו של) רבה בר שילא.
שמעיה לההוא ינוקא דאמר (שמע רב חגא את אותו ילד שאומר) את הפסוק בתהלים (פרק צג): "עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש ה' לארך ימים", וסמיך ליה (וסמוך לפסוק זה) לעיל (בפרק צ): "תפלה למשה וגו'." הרי שמשה אמר את הפסוק "עדתיך נאמנו וגו'".
אמר רבי חגא: שמע מינה, שאת מדת ארך אפים ראה משה בשעה שהשתחוה. שהרי "ה' לארך ימים" - היינו מדת ארך אפים. ועליה אמר משה "עדתיך נאמנו מאד"  965 .

 965.  עיי' במהרש"א שפירש באופן אחר.
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק  966  . שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו וגו'."

 966.  כלומר, לתת מכבודו על ראשיהן כעטרה. יד רמה.
מאי: "לעטרת צבי ולצפירת תפארה"? לעושים רצונו, ומצפים לישועתו  967 .

 967.  הגר"א גורס: "לעושים צביונו, ומצפים לתפארתו" (כפי שמשמע מלשון הפסוק). וכן הוא במסכת מגילה (טו ב). ועיין שם, שיש כמה שינויים בדרשת מקרא זה.
יכול שיהא הקדוש ברוך הוא עטרה לכל העושים רצונו, אף על פי שמתגאים?
תלמוד לומר: "לשאר עמו". דווקא למי שמשים עצמו כמו שירים, שאינם חשובים, שכך הוא אינו חשוב בעיניו, ואינו מתגאה, יהא ה' לעטרת.
כתוב בהמשך המקרא: "ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה".
וכך נדרש הפסוק:
"ולרוח משפט", משמע ששופט את רוחו - זה הרודה את יצרו. שבועט ביצרו, וחוזר בתשובה על העבירה שעבר.
"וליושב על המשפט" - זה הדן דין אמת לאמי תו.
"ולגבורה" - זה המתגבר ביצרו. שמרגיז את יצר הטוב על יצר הרע. שאם אומר לו יצרו לעבור עבירה, לא די שאינו עובר את העבירה, אלא הולך ועושה מצוה. והמתגבר על יצרו עדיף מהרודה ביצרו.
"משיבי מלחמה" - זה שנושא ונותן במלחמתה של תורה.
"שערה" - אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות. "שערה" - היינו שערי בתי כנסיותו ובתי מדרשות  968 .

 968.  כי דרכה של תורה הוא בב' דרכים: לפלפל בה, וגם לקבוע עתים לתורה. כדאיתא במס' שבת (לא א), ששואלין את האדם כשיבוא לדין לעתיד: פלפלת בחכמה, קבעת עתים לתורה? ואלו הם שני הדברים שזכר כאן, שנושא ונותן במלחמתה של תורה, דהיינו שמפלפל בה. ושמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות וכו', היינו קביעת עתים לתורה.
אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו, אותם צדיקים, שיש בהם מדות טובות אלו שנמנו לעיל, מאלו, מאחרים, שאין בהם מדות אלו, ולא יזכו לאותה טובה?  969 

 969.  כך פירש כאן רש"י. ובספר ישעיהו כתב: וגם אלה ביין שגו, יושבי משפט ומשיבי מלחמה שבדור הזה, כלומר טובים וחשובים שבהם - ביין שגו, כי מעתה אין טוב בהם. וכתב המהרש"א, דהיינו שעל ידי זה ששגו ביין בעולם הזה, לא די שלא תהיה להם העטרה שבראש כל צדיק לעתיד, אלא שיבואו לגיהנם. ואמר "אין פלילה אלא דיינים", כי על ידי שתעו בשיכר, יכשלו בהוראה ודיני התורה.
אמר לה הקדוש ברוך הוא: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו' פקו פליליה" (מקרא זה הוא המשך הפסוקים דלעיל). והיינו, אותם אחרים שגו על ידי היין.
"פקו". ואין פוקה - אלא גיהנם. שנאמר: "לא תהיה זאת לך לפוקה".
"פליליה". ואין פלילה - אלא דיינין. שנאמר: "ונתן בפללים". והיינו, משום ששגו ביין, יהיו נדונין בגיהנם.
מתניתין:
אנשי עיר הנדחת  970  - אין להם חלק לעולם הבא  971  . שנאמר: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר". וכך נדרש המקרא: "יצאו וגו' מקרבך" - יצאו מתוך כלל ישראל, ואין להם חלק לעולם הבא.

 970.  הרמב"ם בפירוש המשניות והר"ן כתבו, שמשנה זו היא המשך למשנה בפרק דלעיל "אלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת". וכן כתב ביד רמה. אבל בתוס' הרא"ש כתב, שמשנתנו היא המשך לתחילת הפרק, לאשמועינן שאף אנשי עיר הנדחת - אין להם חלק לעולם הבא.   971.  כתבו התוס' לעיל (מז א, ד"ה ואמאי), דהיינו דווקא אם לא נהרגו. אבל אם דנום והרגום, יש להם חלק.
ואינן נהרגין (אין אנשי עיר הנדחת נהרגין) - עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר, כפי שנאמר "וידיחו את ישבי עירם". ושיהיו מאותו השבט, כפי שנאמר "מקרבך", משמע מקרב אותו שבט עצמו.
ועד שיודח רובה של העיר. שלשון "ישבי עירם" משמע ישובה של עיר. דהיינו - רובה.
ועד שידיחוה אנשים, ולא נשים וקטנים.
אבל אם הדיחוה נשים וקטנים,
או שהודח רק מיעוטה של העיר,
או שהיה מדיחיה חוצה לה, שלא היו מבני העיר -
הרי אלו שהודחו נדונים כיחידים שעבדו עבודה זרה, שדינם שונה מאנשי עיר הנדחת - וכדלהלן.
וכדי שיתקיים דין עיר הנדחת צריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד מאנשי העיר.
זה חומר ביחידים שעבדו עבודה זרה - מבמרובים, דהיינו - עיר הנדחת:
שהיחידים דינם בסקילה, שהיא מיתה חמורה. לפיכך, היות והחמירו במיתתם, הקלו בממונם, שאין שורפין אותו, אלא פלט (נותר לפליטה).
והמרובין דינן בסייף, שהיא מיתה קלה יותר. שהיות והקלו במיתתם - לפיכך ממונם אבד.
"הכה תכה את ישבי העיר הזאת לפי חרב". מלשון "ישבי העיר" משמע, שמי שנחשב "יושב העיר", דינו ככל בני העיר לענין עיר הנדחת.
ולכן, החמרת והגמלת (שיירה של חמורים או של גמלים) העוברת ממקום למקום, ונשתהתה אותה שיירה בעיר שהודחה רובה למשך שלשים יום, ועל ידי הוספת בני השיירה, שלא הודחו, נוצר מצב שכבר אין רוב בני העיר עובדים עבודה זרה - הרי אלו (בני השיירה) מצילין אותה, שאין זה נחשב כהודחו רובה. ונדונין בני העיר כיחידים.
וכן להיפך. אם בלא אנשי השיירה לא הודחו רובה, ועל ידי אנשי השיירה, שהודחו אף הם, נוצר מצב של רוב, הרי כל בני העיר נדונין כמרובים.
(שנאמר)  972  כתוב בענין עיר הנדחת: "החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב".

 972.  הגר"א לא גורס "שנאמר". שאין לזה מובן. וכן בהגהות מהר"ב רנשבורג.
מכאן אמרו: נכסי צדיקים שבתוכה - אובדין עם נכסי הרשעים. אבל נכסיהם שבחוצה לה - פליטין (נותרים לפליטה).
ואילו נכסיהם של רשעים, בין אלו שבתוכה, ובין אלו שבחוצה לה - הרי אלו אובדין.
ובגמרא יתבאר היאך למדים דין זה מהפסוק.
(שנאמר)  973  עוד כתוב בענין: "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש וגו'." רחוב הוא המקום שבו מתקבצים יושבי העיר, ושם שורפים את השלל באש.

 973.  הגר"א לא גורס "שנאמר".
אם אין לה רחוב - עושין לה עתה רחוב, לצורך הענין. שאף רחוב שחידשו עתה נקרא "רחובה". כי אין במשמעות הלשון "רחובה" דווקא רחוב שהיה בה כבר, אלא אף רחוב שנתחדש בה עתה.
ואם היתה רחבה חוצה לה (שהיה מקום כינוס יושבי העיר מחוצה לה) - כונסין אותה לתוכה (עושין רחוב בתוך העיר)  974 .

 974.  וביד רמה כתב, דהיינו שהורסין את החומות המפסיקות בין רחובה לבתים שבתוכה, ובונים חומה מחוץ לרחובה.
שנאמר:  975  "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך".

 975.  מהר"ב רנשבורג מוחק אף מילת "שנאמר" זו.
ומזה שנאמר "ושרפת באש וגו' ואת כל שללה", משמע שדווקא נכסי אנשי העיר שורפים - ולא את שלל שמים.
מכאן אמרו: ההקדשות שבה אינן נשרפין, אלא דינם כשאר הקדש, ויפדו בדמים בשוויים. ותרומות שבה - ירקבו (בגמרא יבואר טעם הדבר).
מעשר שני, אף שהוא נאכל לישראל, הואיל והתורה קוראת לו "קדש", לא ישרף, אלא יגנז. וכן כתבי הקדש - יגנזו.
"ושרפת באש את העיר וגו' כליל לה' אלהיך". אמר רבי שמעון: אמר הקדוש ברוך הוא: אם אתם עושין דין בעיר הנדחת, מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני  976 .

 976.  כי מה עולה כולה כליל, ואין הנאה לשום אדם, כך בעיר הנדחת, מחרימין את כל רכושה. ומה עולה מעביר רוח טומאה מן הארץ, כן אם אבדו רשעים בעיר הנדחת מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם. עיון יעקב.
"והיתה תל עולם לא תבנה עוד" - לא רק שלא תבנה שם שוב עיר, אלא לא תעשה שם אף גנות ופרדסים. דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: "לא תבנה עוד" - ליישוב בתים של עיר, כמות שהיתה, אינה נבנית. אבל נעשית היא גנות ופרדסים.
"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". שכל זמן שהרשעים בעולם - חרון אף בעולם.
אבדו רשעים מן העולם - נסתלק חרון אף מן העולם.
גמרא:
תנו רבנן: כתוב בענין עיר הנדחת: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם".
"יצאו" משמע שדווקא אם הן, המדיחים עצמם, הדיחו את יושבי העיר, נידונת כעיר הנדחת. ולא אם שלחו המדיחים שלוחין שידיחו את יושבי העיר. אלא, במקרה כזה דינם כיחידים, שנהרגין בסקילה, וממונם פלט.
"אנשים", אין אנשים פחות משנים (שהרי מיעוט רבים - שנים). ולכן, דווקא אם היו לפחות שני מדיחין, נעשית עיר הנדחת. אבל אם הודחו על ידי אדם אחד, אין נעשית עיר הנדחת.
דבר אחר: "אנשים" - ולא נשים, שאין העיר נעשית עיר הנדחת אם הודחה על ידי נשים. וכן "אנשים" - ולא קטנים. "בני בליעל", בנים שפרקו עול שמים מצואריהם. וזהו לשון "בליעל" - בלי עול.
"מקרבך" - משמע דווקא אם העיר נמצאת באמצע. ולא מן הספר. שאם העיר נמצאת בספר, על הגבול שבין ארץ ישראל לבין הנכרים, אין נעשית עיר הנדחת.
"וידיחו את ישבי עירם" - ולא יושבי עיר אחרת.
"לאמר" - שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד מבני העיר.
איתמר, רבי יוחנן אמר: בחלוקת הארץ  977 , כשנכנסו ישראל לארץ ישראל, היו חולקין עיר אחת לשני שבטים. דהיינו, אם אירע שהיתה עיר בנויה מקצתה בתחום שבט אחד, ומקצתה בתחום שבט אחר, כל שבט היה נוטל את חלק העיר שבתחומו.

 977.  כך פירש רש"י. אבל ביד רמה כתב, דהיינו כשהמשיח יבוא, ויבואו לחלוק את ארץ ישראל.
וריש לקיש אמר: אין חולקין עיר אחת לשני שבטים  978 . ואם אירע שהיתה עיר בתחום שני שבטים, השבט שרוב העיר בתחומו - נוטל את כולה.

 978.  הקשו תוס' ישנים במס' יומא (יב א), הרי ירושלים נתחלקה לשבט יהודה ושבט בנימין! וכתבו, שעל פי הדיבור היה כן. כי סנהדרין צריכה לישב בחלקו של יהודה, ושכינה בחלקו של בנימין, וסנהדרין צריכה להיות סמוכה למקדש. עיי"ש.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממשנתנו, ששנינו שאין נעשית עיר הנדחת - עד שיהו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו שבט.
משמע, שצריך את שני התנאים: שיהיו המדיחים מאותה העיר של המודחים, וגם מאותו שבט של המודחים.
מאי לאו, האם לא כך היא כוונת התנא: אף על גב דמדיחיה מאותה העיר, אי איכא מאותו שבט (אם יש גם את התנאי של "מאותו שבט"), שהמדיחים מאותו שבט של המודחים - אין, אכן, נעשית עיר הנדחת. אבל אי לא, אם אמנם המדיחים מאותה העיר של המודחים, אבל אינם מאותו שבט, אלא משבט אחר הדר באותה עיר - לא. אין העיר נעשית עיר הנדחת.
על כל פנים, על כרחך שישנה מציאות ששני שבטים דרים באותה עיר. שמע מינה: חולקין עיר אחת לשני שבטים!
השיב ריש לקיש לרבי יוחנן: לא. באמת אין חולקין עיר אחת לשני שבטים, ולכן אמנם לא יתכן שבני שני שבטים נחלו באותה העיר. אלא, במשנתנו מדובר דנפלה ליה למדיח חלק מהעיר בירושה. והיינו, שנישאה בתו לאחד מבני העיר, וירשה אחוזת נחלה, וכשמתה - ירשה אביה, המדיח, שהוא בן שבט אחר. אי נמי, דיהבוה ניהליה במתנה (שנתנו למדיח אחוזת נחלה באותה העיר במתנה).
איתיביה ממה שנאמר בספר יהושע: "ערים תשע מאת שני השבטים האלה". והיינו, שנתן יהושע ללוים תשע ערים ממטה יהודה וממטה שמעון.
מאי לאו, האם אין הכוונה, שנתן להם ארבע ופלגא מהאי (ארבע וחצי ערים משבט אחד), וארבע ופלגא מהאי (מהשבט השני), ואם כן, שמע מינה שחולקין עיר אחת לשני שבטים!
ודחה ריש לקיש אף ראיה זו: לא. אין הכוונה שנתן ארבע וחצי ערים מכל שבט. אלא, נתן ארבעה ערים מהאי, משבט אחד, וחמש ערים נתן מהאי, מהשבט האחר.
ומקשינן: אי הכי, למה נקט הכתוב "ערים תשע מאת שני השבטים"? לפרוש פרושי (שיפרש הכתוב מאיזה שבט נתן ארבע, ומאיזה חמש)!

דרשני המקוצר[עריכה]