פרשני:בבלי:סנהדרין נד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין נד ב

חברותא[עריכה]

מקשה הברייתא: עונש שמענו, אזהרה מניין  11 ?

 11.  שהרי קיימא לן, "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר". (עיין לקמן נו' ב').
תלמוד לומר (ויקרא יח' כב'): "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא".
למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה  12  לנשכב מניין  13 ?

 12.  אך עונש לנשכב כתיב בהדיא בקרא "תועבה עשו שניהם, מות יומתו: ".   13.  רש"י בכריתות (ג' א' ד"ה דאמר רבי אבהו) הקשה: מדוע רק במשכב זכר הגמרא מחפשת אזהרה גם לנשכב, ואילו בשאר העריות לא מצאנו אזהרה כי אם לשוכב? ותרץ: בשאר העריות, כיון שגם האשה הנשכבת נהנית ממעשה העבירה, קרינא בה "ונכרתו הנפשות העושות". כלומר, מעשה העבירה מתיחס בשוה לשוכב ולנשכבת. אך במשכב זכר, כיון שהנשכב אינו נהנה, צריך אזהרה נפרדת גם לנשכב.
תלמוד לומר (דברים כג' יח') "לא יהיה קדש (מזומן למשכב זכור) מבני ישראל"  14 .

 14.  ואם תאמר, מנין ש"קדש" עוסק בנרבע, דלמא כונתו לרובע? רש"י תרץ: לומדים מ"תועבה" האמור במשכב זכר, "תועבה עשו שניהם", שאין חילוק בתועבת משכב זכר בין השוכב לנשכב. וכיון שבפסוק הבא נזכר "קדש היה בארץ, עשו ככל התועבות", למדנו ש"קדש" מתיחס לשוכב ולנשכב. היד רמ"ה תרץ: לומדים "קדש" דומיא ד"קדשה", מה קדשה בנשכבת, אף קדש בנרבע.
ואומר, (מלכים א יד' כד'): "וגם קדש היה בארץ, עשו ככל התועבות הגוים אשר הוריש" וגו'  15 .

 15.  מהפסוק הנוסף למדנו ש"קדש" עוסק במשכב זכר. כיון שנאמר בו "תועבה", ואף במשכב זכר נאמר (ויקרא כ' יג') "תועבה עשו שניהם". רש"י.
דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אינו צריך פסוק נוסף לאזהרת הנרבע  16 . הרי הוא אומר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה", קרי ביה "לא תשכב"  17 .

 16.  הר"ן הקשה, לדעת רבי עקיבא, מדוע נכתב "לא יהיה קדש", הרי אינו צריך פסוק זה לאזהרה על משכב זכר? ומבאר: לדעת רבי עקיבא הפסוק נדרש לאזהרת עבד ושפחה. (כדברי המתרגם שם: "לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא"). אך רבי ישמעאל סבר, שכל שכיבה שהיא חוץ לדרך, כגון שכיבת הזכור והבהמה, נקראת "קדש". ואף שכיבת עבד היא חוץ לדרך, שהרי הוקש לבהמה.   17.  בפשטות, רבי עקיבא דרש את המילה "תשכב" בבנין התפעל. (או בבנין הופעל, או בבנין הפעיל. עיין מהרש"א ורש"ש). והקשה היד רמ"ה: הרי דעת רבי עקיבא (לעיל ד' א') ש"יש אם למקרא", כלומר דורשים את הפסוק כפי הנקוד שבו הוא נקרא, והרי המילה "תשכב" נקראת בבנין פעל, וכיצד דרש אותה בבנין התפעל? ותרץ: גם לפי ה"קרי", בבנין פעל, משמע אזהרה לשניהם, לא תשכב עם זכר לבועלו, ולהבעל לו. ברם, לעצם קושייתו, כבר כתבו התוספות (שם ד"ה כולהו), שגם לדעת רבי עקיבא ש"יש אם למקרא", היכן שאין סתירה בין המסורת למקרא, אפשר לדרוש גם את המסורת. ולכן, גם בנידון דידן, אפשר לדרוש "תשכב" הן בבנין פעל, והן בבנין התפעל. ועיין עוד בחידושי הר"ן. ובמרגליות הים.
הגמרא ממשיכה לבאר את הדינים שנאמרו במשנה:
הבא על הבהמה מנא לן שדינו בסקילה  18 ?

 18.  הגמרא להלן תבאר מנין שאיש הבא על הבהמה, או המביא עליו את הבהמה בסקילה. אך באשה המביאה את הבהמה עליה, לא מיירי, שהרי עונשה ואזהרתה מפורשים להדיא בקרא. דכתיב "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה", "והרגת את האשה ואת הבהמה, מות ימתו דמיהם בם". עיין יד רמ"ה.
דתנו רבנן: נאמר בתורה (ויקרא כ' טו') "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרגו".
דרשו חכמים: "איש" פרט לקטן השוכב עם בהמה.
"אשר יתן שכבתו בבהמה", בין בבהמה גדולה, ובין בבהמה קטנה.
"מות יומת", בסקילה.
מקשה הברייתא: מנין אתה אומר שדינה בסקילה? אולי אינו נידון אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
מתרצת הברייתא: נאמר כאן "ואת הבהמה תה רג ו",
ונאמר להלן גבי מסית ומדיח (דברים יג' י' יא'): "כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרנה: וסקלתו באבנים ומת ... ", מה להלן כשנאמר לשון "הריגה", נידון בסקילה, אף כאן, שנאמר לשון "תהרגו", נידונים בסקילה.
למדנו עונש לשוכב עם בהמה, עונש לזכר הנשכב לפני בהמה מנלן?
תלמוד לומר, (שמות כב' יח'): "כל שוכב עם בהמה מות יומת".
ודרשינן: אם אינו ענין לשוכב, לאדם הבא על בהמה, שהרי כבר נאמר בו "איש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת", תניהו ענין ללמד עונש מיתה לנשכב, המביא בהמה עליו.
למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב, אזהרה מניין?
תלמוד לומר, (ויקרא יח' כג'): "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה".
למדנו אזהרה לשוכב, לנשכב  19  מניין?

 19.  אמנם, בשוכב, נאמרה אזהרה בהדיא, "ובכל בהמה לא תתן שכבתך", אבל נשכב בזכר לא כתיב. רש"י.
תלמוד לומר "לא יהיה קדש (מזומן למשכב זכור, ומשגל בהמה) מבני ישראל",
ומנין ש"קדש" מוסב גם על הנרבע לבהמה?
הרי הוא אומר, "וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים אשר הוריש" וגו', הרי נזכר לשון "תועבה" אצל "קדש",
ומאידך, נאמר בסיום פרשת העריות, ומוסב גם על משכב בהמה  20  (ויקרא יח' כז'): "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ: ", נמצא שלשון "קדש" הנקרא "תועבה", מוסב גם על משכב בהמה.

 20.  רש"י למד מהפסוק "כי את כל התועבות", הנזכר בסיום פרשת העריות, שביאת בהמה נקראת תועבה. התוספות הקשו, אם כן, יתחייבו כל העריות בשני לאוים, אחד, מ"לא יהיה קדש", והשני, הלאו הנזכר בגופם? ולכן פרשו התוספות, דיליף מ"תועבה היא" הנזכר במשכב זכור, (ויקרא יח' כב'), ומיד לאחריו (שם כג') נאמר "ובכל בהמה לא תתן שכבתך", ודרשינן "ו" ד"ובכל בהמה", מוסיף על ענין ראשון, וכאילו נכתבה "תועבה" בשניהם.
דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר אינו צריך פסוק נוסף לאזהרת הנרבע לבהמה.
הרי הוא אומר (ויקרא יח' כג'): "ובכל בהמה לא תתן שכבתך", ודרשינן לשון "שכבתך" הן לשוכב, והן לנשכב, כאילו נאמר "לא תתן שכיבתך"  21 .

 21.  הסמ"ג (לאוין צה') הקשה, לדעת רבי עקיבא, שאפשר לדרוש מלשון "שכבתך" הן לשוכב, והן לנשכב, מדוע דרש כך רק גבי אזהרה, ואילו בעונש שנאמר "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת", לא דרש אלא לשוכב ולא לנשכב? בעל "כנסת הגדולה" בספרו חמרא וחיי, מתרץ: דבשלמא כשיש עונש מפורש, אזי כדי למצא אזהרה דרשינן "שכבתך" "שכיבתך". או "תשכב" "תישכב". אבל אם לא נאמר עונש כלל, לא דרשינן "שכבתך" "שכיבתך" כדי לחייבו מיתה.
להלן יובאו כמה חילוקי דינים הנובעים ממחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא:
הבא על הזכור, ובהעלם אחד הביא עליו זכר. אמר רבי אבהו: לדברי רבי ישמעאל, חייב שתים, כיון שנלמדו משני פסוקים נפרדים, חדא, מ"לא תשכב", וחדא "מלא יהיה קדש", לפיכך חייב חטאת על כל אחד מהם  22 .

 22.  התוספות הקשו, מהגמרא בכריתות (ב' ב'), העוסקת בבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ומבואר שם, שאילולי היה פסוק מיוחד היה חייב רק חטאת אחת, אף על פי שהלאוים נלמדים מפסוקים נפרדים. ואם כן, מדוע כשבא על הזכר והביא זכר עליו חייב שתיים? ותרצו: שם, מעשה העבירה אחד הוא. ולכן, אילולי הפסוק, היה חייב רק חטאת אחת. אך כאן, יש שתי ביאות נפרדות, אחת כרובע, ואחת כנרבע, ולכן חייב שתים. עוד כתבו, דסוגייתנו כדעת רבי אלעזר הנזכר שם, הסובר שלאוים מחלקים, ואפילו שנעשה מעשה אחד בגוף אחד, חייב חטאת על כל לאו ולאו.
ברם, לדברי רבי עקיבא, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיון ש"לא תשכב", ו"לא תשכב" חדא היא. ומכיון שנדרש מפסוק אחד, חייב עליו רק חטאת אחת.
אופן נוסף: הבא על הבהמה, ובהעלם אחד הביא בהמה עליו.
אמר רבי אבהו, לדברי רבי ישמעאל חייב שתים. כיון שהשוכב והנשכב נלמדו משני פסוקי נפרדים, חדא, מ"לא תתן שכבתך", וחדא מ"לא יהיה קדש", לפיכך חייב עליהם שתי חטאות.
אך לדברי רבי עקיבא, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיון ש"שכבתך", ו"שכיבתך", חדא היא.
אביי אמר, אפילו לדברי רבי ישמעאל נמי אינו חייב אלא אחת. דכי כתיב "לא יהיה קדש", בזנות גברי כתיב. כלומר, במשכב זכור, אך במשכב בהמה לא שייך לשון "קדשות", וזנות  23 .

 23.  הגמרא ביבמות (נט' ב'), דורשת ש"אין זנות לבהמה", מדכתיב "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב", ומוכח, שרק אתנן זונה נאסר, אך אתנן כלב אינו אסור. והטעם, משום שאין זנות לבהמה.
ומה שנאמר לעיל, דילפינן אזהרה לבהמה מ"לא יהיה קדש", אינו אלא לרווחא דמלתא  24 . אבל עיקר האזהרה אינו משם.

 24.  רש"י. ועיין בספר חמרא וחיי.
אלא לרבי ישמעאל אזהרה לנשכב מנא ליה?
נפקא ליה מ"כל שוכב עם בהמה מות יומת", (שמות כב' יח').
ודרשינן: אם אינו ענין לשוכב, לאדם הבא על בהמה, שהרי כבר נאמר בו "איש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת", תניהו ענין ללמד עונש מיתה לנשכב, המביא בהמה עליו.
ומדאפקיה רחמנא ל"נשכב" בלשון "שוכב", למדנו גם אזהרה ל"נשכב", שהוקש ל"שוכב". ומה "שוכב" ענש והזהיר, אף "נשכב" ענש והזהיר.
ולכן הסיק אביי, כיון שאף לדעת רבי ישמעאל למדנו אזהרה לשוכב ולנשכב מאותו פסוק, אינו חייב אלא חטאת אחת.  25 

 25.  ולדעת רבי אבהו, הא דאפקיה לנשכב בלשון שוכב איצטריך לכדדרשינן בפרק קמא (טו' א'), דהוא ובהמתו נהרגים על ידי עשרים ושלשה דיינים. תוספות.
אופן נוסף: הנרבע לזכר ובהעלם אחד נרבע לבהמה. אמר רבי אבהו, לדברי רבי עקיבא, הדורש אזהרה לנשכב לבהמה מ"שכבתך" "שכיבתך", חייב שתים.
חדא, מ"לא תשכב", הנאמר בנשכב לאדם, כדלעיל. וחדא, מ"לא תתן שכבתך" האמור בנשכב לבהמה.
אך, לדברי רבי ישמעאל הדורש לעיל אזהרה לנשכב לזכר, ולנשכב לבהמה, מ"לא יהיה קדש, ואינו חייב אלא אחת, שהרי אידי ואידי "לא יהיה קדש" הוא (את שני הלאוים למדנו מאותו פסוק).
אך, אביי אמר, אפילו לדברי רבי ישמעאל נמי חייב שתים.
שהרי לשיטת אביי, לדעת רבי ישמעאל לא דרשנו אזהרה לנשכב לבהמה מ"לא יהיה קדש", דההוא בזנות דגברי כתיב, כדלעיל,
אלא למדנו מדכתיב "כל שוכב עם בהמה מות יומת", ודרשינן: אם אינו ענין לשוכב, לאדם הבא על בהמה, שהרי כבר נאמר בו "איש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת", תניהו ענין ללמד עונש מיתה לנשכב, המביא בהמה עליו.
ומדאפקיה רחמנא ל"נשכב" בלשון "שוכב", למדנו גם אזהרה ל"נשכב", שהוקש ל"שוכב". ומה "שוכב" ענש והזהיר, אף "נשכב" ענש והזהיר. כדלעיל.
ולכן, אם נרבע לזכר ולבהמה בהעלם אחד, חייב שתי חטאות.
אבל הבא על הזכור, ובהעלם אחד הביא זכר עליו, והמשיך, ובא על הבהמה ובהעלם אחד הביא בהמה עליו, בין לר' אבהו בין לאביי: לרבי ישמעאל, חייב שלש. לרבי עקיבא, חייב שתים.
לדעת רבי אבהו, הדורש בא על הזכור מ"לא תשכב", הביא זכר עליו מ"לא יהיה קדש", בא על הבהמה מ"לא תתן שכבתך", חייב שלש חטאות על שלשת הלאוים הללו, אך על נרבע לבהמה הנלמד גם כן מ"לא יהיה קדש" אינו מתחייב.
ולאביי, הדורש בא על הזכור והביאו עליו משני פסוקים נפרדים, חדא, מ"ואת זכר לא תשכב", וחדא, מ"ולא יהיה קדש". ובא על הבהמה, מ"לא תתן שכבתך". חייב שלש חטאות על שלשת הלאוים הללו, אבל משום נרבע לבהמה לא מחייב. כיון שאף הוא נלמד מ"שכבתך" שכיבתך".  26  תנו רבנן בברייתא: משכב זכור, לא עשו בו קטן כגדול. כמו שיבואר להלן.

 26.  התוספות הקשו, מדוע לא יתחייב על כל לאו ולאו, כמו הבא על חמש נשים נדות, או חמש שפחות חרופות, בהעלם אחד, המתחייב על כל אחת ואחת מהן, אף על פי שכולן אסורות באותו איסור? ומתרץ, דהתם דרשינן מ"ואשה", לחייב על כל אשה ואשה, וכן מ"והיא שפחה", לחייב על כל שפחה ושפחה. אך במאירי כתב: כאן מדובר כשהביא עליו אותו הזכור שכבר בא הוא עליו, וכן בבהמה. אבל בא הוא על אחד, והביא על עצמו אחר, אף על פי ששוכב ונשכב משם אחד באו, הואיל וגופים מוחלקים הם חייב על כל אחת ואחת. ואפילו בא הוא על שניהם, שהכל שוכב, או שהכל נשכב. וכן אם בעל כמה נדות או כמה אחיות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמו שיתבאר במקומו.
אך, הרובע בהמה, עשו בה קטנה כגדולה. כלומר, חייב בין אם רבע בהמה גדולה, ובין קטנה.
מבארת הגמרא: מאי "לא עשו בו קטן כגדו ל"?
אמר רב: לא עשו ביאת פחות מבן תשע שנים, כביאת בן תשע שנים.
כלומר, אם הנרבע היה קטן שאינו בן תשע, אינו חייב עליו, אפילו אם הרובע היה גדול.
ושמואל אמר: לא עשו ביאת פחות מבן שלש שנים כביאת בן שלש שנים.
במאי קמיפלגי?
רב סבר, כיון שאזהרת "נשכב" נלמדת מאזהרת "שוכב", כדעת רבי עקיבא לעיל, כל הדינים דאיתיה בשוכב, איתיה בנשכב, וכל דליתיה בשוכב ליתיה בנשכב.
וכיון שהשוכב צריך להיות בן תשע שנים ויום אחד, ובפחות מכך אין ביאתו ביאה, אף הנשכב צריך להיות בן תשע שנים ויום אחד.
ושמואל סבר, "משכבי אשה" כתיב במשכב זכור, ואשה ראויה לביאה מגיל שלש.
אכן, בברייתא תניא כוותיה דרב: "הבא על הזכר בן תשע שנים ויום אחד  27 ,

 27.  רש"י מוכיח שהברייתא עוסקת בנשכב ולא בשוכב, שאם נאמר שהנדון הוא על השוכב, מדוע הזכירה רק משכב זכור, ולא שאר העריות?! וכן לשון "זכור" מתיחס לנשכב, ולשון "זכר" לשוכב.

דרשני המקוצר[עריכה]