פרשני:בבלי:סנהדרין פט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין פט ב

חברותא[עריכה]

והמוותר על דברי נביא - כגון  חבריה דמיכה חבירו של מיכה שלא שמע לדברי מיכה הנביא -
דכתיב (מלכים א כ לה) "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא" והיה זה מיכיהו בן ימליה הנביא, שנתנבא על אחאב שיפול ביד ארם, כעונש על כך ששילח לשלום את בן הדד מלך ארם בשעה שנפל בידו, למרות שאמר לו הנביא מפי ה' שיהרוג אותו. ועשה הנביא סימן רע לאחאב בזה שאמר לחבירו בדבר ה' שיכה אותו "וימאן האיש להכותו".
וכתיב "ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה".
והיה זה סימן שכשם שנענש האיש הזה על שלא הכהו כך יענש אחאב על שלא הכה את בן הדד.
ונביא שעבר על דברי עצמו - כגון עדו הנביא שעבר על נבואת עצמו -
דכתיב אצל עדו הנביא, כשבא לבית אל בשעה שירבעם עמד על המזבח והקטיר לעבודה זרה, וניבא שיולד יאשיהו ויזבח את כל כהני הבמות שמקטירים לעבודה זרה, ונתן מופת שהמזבח יקרע וישפך ממנו הדשן. ולאחר שנוכח ירבעם כי הוא נביא הזמין אותו שיסעד עמו, וסירב עדו (שם יג ט) "כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמור לא תאכל לחם ולא תשתה מים" (במקום הזה).
וכתיב שהיה שם נביא שקר זקן, שלאחר שהלך עדו מבית אל, רץ אחריו וביקשו לשוב עמו לבית אל ולסעוד עמו. וכשסירב עדו ואמר לו שה' ציוה לו שלא יאכל וישתה שם (שם יח) "ויאמר לו (הזקן) גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמור השבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישת מים, כחש (שיקר) לו".
וכתיב "וישב אתו ויאכל לחם בביתו וישת מים" שעבר עדו על דברי עצמו ושמע בקול נביא השקר ואכל ושתה עמו.
וכתיב שנענש עדו מיתה בידי שמים על כך (שם כד) "וילך וימצאהו אריה בדרך וימתהו".  135 .

 135.  הרשב"א בתשובה (א יא) ביאר שאותו זקן היה נביא אמת מתחילתו כמו שאמר לו "גם אני נביא כמוך" אלא שלאחר מכן נעשה נביא שקר, ולכן האמין לו עדו. ובאמת לא היה לעדו להאמין לאותו נביא מאחר שלו עצמו נאמר שלא לאכול ולשתות שם, והיה אסור לו לעבור על נבואתו עד שיוגד לו עצמו שהדבר הותר לו. ושמא הוא סבר שלא הבין מלכתחילה את נבואתו כראוי, שעכשיו שיצא כבר מן העיר וחזר שוב מותר לו לאכול, וסמך בזה על דברי הנביא שכנראה כך הוא. ובכל זאת הוא נענש כי לא היה לו להסתמך על דברי הנביא אלא לעשות כפי מה שנראה לו בביאור נבואתו. והטעם ששיקר לו אותו נביא משום שרצה לנסות אותו אם יעמוד בציווי שנאמר לו אם לאו. או שמא חשב שמה שהוא אומר שאסור לו לאכול שם הוא רק כדי לדחות אותו, כדרך חסידי ישראל כשאינם רוצים להנות משל אחרים הם מתרצים זאת בעילות שונות.
תני תני קמיה דרב חסדא: הכובש את נבואתו לוקה.  136 .

 136.  כתבו תוס' שאין הכוונה למלקות ממש. שהרי אין לאו על הכובש נבואתו, ועוד שהוא לאו שאין בו מעשה. אלא שמכין אותו עד שתצא נפשו כמו שכופין על שאר מצוות, כגון עשיית סוכה, שאם אינו רוצה לעשות סוכה מכין אותו עד שתצא נפשו. תוס' ד"ה הכובש (בעמוד הקודם). ובערוך לנר הוסיף שבזה ניחא למה נקטה הגמרא דוקא הכובש את נבואתו ולא נקטה את יתר השנויים במשנה, המוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו, משום שרק בכובש את נבואתו שייך לכפות עליו שיקיים בקום ועשה, אבל בנביא שעבר על דברי עצמו אין כופין אותו שלא יעבור, שאין כפייה אלא על קום ועשה ולא על שב ואל תעשה. וכן במוותר על דברי נביא יתכן שהוא יעבור בקום ועשה, כגון שהנביא אומר לו שלא לעשות דבר והוא עושה אותה. אבל בכובש את נבואתו לעולם הוא בשב ואל תעשה.
אמר ליה רב חסדא: וכי מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי מי שאוכל תמרים מתוך הכברה ילקה על כך!?  137 .

 137.  המאירי מפרש שהרי זה כאוכל פירות מתולעים שבכלי שאין שום אדם רואה אותם מלבדו, ולכן אי אפשר להתרות בו על כך.
וכן כאן למה יענש במלקות, שהרי מאן מתרי ביה מי יכול לדעת שיש לו נבואה והוא כובש אותה, כדי שיוכל להתרות בו שלא יעשה כן?  138 

 138.  לכאורה מדוע לא הקשתה הגמרא כן על המשנה עצמה, איך יענשו המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, ומנין יודעים שהדבר לא נאמר לו? אלא שזה היה פשיטא לגמרא שיתכן שנביאים אחרים ידעו שזו נבואת שקר משום שהם קיבלו בנבואה את ההיפך מזה, כמו אצל צדקיה בן כנענה שמיכיהו התנבא להיפך ממנו, וכן יתכן שהנביאים שקיבלו את הנבואה ידעו שרק הם קיבלו אותה ולא אחר שזה בכלל הנבואה שלהם. ולכן יכולים הנביאים להתרות בו ולהעיד עליו. אבל לומר שנבואת אמת שנאמרת לנביא אחד נאמרת לכל הנביאים זה לא היה סלקא דעתך של הגמרא. ובזה מיושב קושיית המהרש"א מדוע לא הרגו את צדקיה בן כנענה וחנניה בן עזור, שהרי רק נביא יכול להעיד על זה, ושם לא היה רק עד אחד דהיינו מיכיהו אצל צדקיה בן כנענה וירמיה אצל חנניה. ערוך לנר.
ומתרצת הגמרא: אמר אביי: חבריה נביאי חבריו הנביאים.
ושואלת הגמרא: מנא ידעי מהיכן הם יודעים עליו שיש לו נבואה?
ומתרצת הגמרא: אמר אביי: דכתיב (עמוס ג ז) "כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים".
ושואלת הגמרא: ודלמא הדרי ביה שמא הפמליא של מעלה החזירו את הקדוש ברוך הוא מהגזירה עד שניחם על הרעה. ושאר הנביאים אינם יודעים על כך חוץ ממנו, ואיך יתרו בו מספק?
ומתרצת הגמרא: אם איתא דהדרי ביה אם הקדוש ברוך הוא היה חוזר בו אודועו הוו מודעי היה מודיע זאת לכלהו נביאי!
ומאחר שאינם יודעים מכך, ראיה שהקדוש ברוך הוא לא חזר בו, ולכן הוי התראת ודאי.
ושואלת הגמרא: והא יונה בן אמיתי דהדרי ביה שהקדוש ברוך הוא חזר בו מלהפוך את נינוה ולא אודועוהו, ולא הודיעוהו זאת מן השמים?  139 

 139.  כך מוכח מהכתובים שם שלא ידע זאת, שנאמר (ד ה) "ויצא יונה מן העיר: עד אשר יראה מה יהיה בעיר" משמע שלא ידע שניחם הקדוש ברוך הוא על הרעה שחשב לעשות להם. ערוך לנר. וראה מהרש"א.
ומתרצת הגמרא: יונה, מעיקרא מלכתחילה "נינוה נהפכת" אמרי ליה בלשון הזה נאמר לו ברוח הקודש, וזה משתמע גם לטובה, שהם עתידים להפוך את מעשיהם לטובה, וכאשר הם חזרו בתשובה אמנם נתקיימה הנבואה. ורק איהו לא ידע אי לטובה אי לרעה יונה טעה וסבר שהכוונה היא לרעה שהעיר תתהפך ממש.
ודנה הגמרא: המוותר על דברי נביא שאמרנו שמיתתו בידי שמים מנא ידע דאיענש מנין לו לדעת האם אכן מה שהנביא אמר לו זו נבואת אמת, שמא הוא נביא שקר. ומדוע הוא נענש?
ומתרצת הגמרא: דיהב ליה אות שהנביא נותן לו אות.
ושואלת הגמרא: והא מיכה דלא יהיב ליה שלא נתן לחבירו אות, ובכל זאת איענש החבר?
ומתרצת הגמרא: היכא דמוחזק שאני אם הנביא מוחזק שהוא צדיק ונביא אמת, חייבים לשמוע לו גם ללא שהוא נותן אות.
וראיה לכך, דאי לא תימא הכי שמוחזק אינו צריך לתת אות, אם כן אברהם בהר המוריה, היכי שמע ליה יצחק והרי יצחק לא שמע שה' אמר לאברהם להקריבו לעולה, ומדוע הוא שמע לו?
וכמו כן אליהו הנביא שציוה להקריב קרבן בהר הכרמל כדי להוכיח שנביאי הבעל הם שקר, היכי סמכי עליה כל ישראל ועבדי שחוטי חוץ שהקריבו מחוץ לבית המקדש שבירושלים שהוא איסור כרת?
אלא ודאי היכא דמוחזק שאני ולכן היו מחוייבים לשמוע לאברהם ולאליה הנביא.  140 .

 140.  כתבו תוס' שלכאורה משמע כאן שאליהו התנבא מפי הקדוש ברוך הוא לעבור על האיסור, ומאחר שהיה מוחזק כנביא האמינו לו שאכן מפי השם הוא. אך מהסוגיא ביבמות (פט ב) משמע שלא היתה נבואה על כך אלא מדעתו עשה אליהו הנביא כן, כיון שיש רשות לנביא (וכן לבית דין) לעבור על דברי תורה כשיש בכך צורך השעה כדי למיגדר מילתא. והקשו שאם כן למה היה צריך אליהו להיות מוחזק בנביאות, והרי אפילו בלי נביא יכולים בית דין לעקור דבר מן התורה משום מיגדר מילתא? ותירצו שעל ידי שהוחזק בנביאות סמכו עליו בהבטחתו שתרד אש מהשמים. ועל סמך הבטחה זו שחטו קדשים בחוץ כיון שהיו בטוחים שבזכותו ותפילתו תרד אכן האש מהשמים ויהיה בזה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים ויחזרו ישראל למוטב. ושוב כתבו שמהפסוקים שם משמע שהדבר אכן היה על פי הדיבור, שהרי אליהו אמר (מלכים א' יח לו) "בדברך עשיתי את כל הדברים האלה". ולכן ביארו שאף שהדבר היה על פי הדיבור מכל מקום לומדת הגמרא ביבמות מזה שגם לבית דין רשות לעקור דבר מן התורה מפני צורך השעה, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר, אלא ודאי שאין הדבר בגלל הנבואה אלא בגלל צורך השעה. ועוד כתבו שמה שאמר אליהו "ובדברך עשיתי" לא נתכון לאמר שה' אמר לו אלא שהוא דרש את המקרא "גוי וקהל גויים יהיה ממך" שאמר ה' ליעקב שעתידים בניך לעשות כמעשה הגויים לשחוט בחוץ בימי אליהו ואני מסכים על ידו. ומשום שהיה מוחזק בנביאות לכן סמכו עליו שהמקרא הזה אכן נאמר עליו. תוס' ד"ה אליהו. כתב המנחת חינוך (תקטז ב) שאף שלדברי התוס' מצוה לשמוע לנביא גם כשאינו אומר בשם ה' אלא מדעת עצמו, אך חיוב מיתה אין על מי שעובר על דברי הנביא אלא כשהוא מצוה בשם ה', כפשוטו של מקרא "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו", משמע שרק כשמדבר בשם ה', אך אם אומר מעצמו אף שיש על זה מצות עשה של "אליו תשמעון" אבל חיוב מיתה אין בזה.
ודורשת הגמרא אגב כך את הפסוקים של עקידת יצחק -
"ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם".
מהו "אחר הדברים האלה"?
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן.
דכתיב (בראשית כא ח) "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק".
אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! זקן זה חננתו למאה שנה בפרי בטן. ומכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך!?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום עשה אברהם את כל המשתה אלא בשביל בנו. אם אני אומר לו: זבח את בנך לפני, מיד הוא זובחו!
מיד "והאלקים נסה את אברהם"!  141  "ויאמר קח נא את בנך" -

 141.  משמע שמעשה העקידה היה מיד לאחר דבריו של שטן, וכן משמע ממה שנאמר "ויהי אחר הדברים האלה" וכל "אחר" סמוך הוא. ותימה שהרי השטן דיבר מיד אחרי הסעודה שהיתה ביום הגמל את יצחק ואילו העקידה היתה לאחר זמן רב כשהיה יצחק בן ל"ז שנים? ובהרי"ף על עין יעקב תירץ על פי המדרש שנענש אברהם על כך שהקריב שבע כבשות לקיום בריתו עם אבימלך. ולכן מצא לו השטן מקום לקטרג עתה לאחר אותו ברית שמדוע בסעודת יצחק לא הקריב אפילו תור וגוזל אחד. וראה מהרש"א.
אמר רבי שמעון בר אבא: אין "נא" אלא לשון בקשה -
משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן את כל המלחמות. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה. אמר לו המלך: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו כדי שלא יאמרו הבריות, שהמלחמות הראשונות אין בהם ממש!
אף כאן הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולם, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, כדי שלא יאמרו שאין ממש בנסיונות הראשונים!
"קח נא את בנך" -
אמר לו אברהם: שני בנים יש לי ולאיזה מהם אתה מתכוון?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "את יחידך".
אמר לו אברהם: שניהם יחידים, זה בן יחיד לאמו, וזה בן יחיד לאמו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אשר אהבת".
אמר לו אברהם: תרוייהו רחימנא להו את שניהם אני אוהב.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "את יצחק".
וכל כך למה מדוע לא אמר לו מיד שהכוונה ליצחק?
כדי שלא תטרף דעתו עליו שישמע פתאום שהוא מצווה להקריב את יצחק.
קדמו שטן לאברהם לדרך.
אמר לו: (איוב ד ב) "הנסה דבר אליך תלאה (מדוע אוהבך מנסה אותך בדבר שילאה (יעייף) אותך ויכרית את זרעך) הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך (הלא אתה תמיד חיזקת והחיית לו את כל באי העולם בדבריך) כי עתה תבא אליך ותלא" והנה עתה הוא בא להלאותך ולהבהילך?
אמר לו אברהם: (תהלים כו יא) "אני בתומי אלך"!
אמר לו השטן: (איוב שם ו) "הלא יראתך כסלתך" מה שאתה ירא מה' היה צריך להיות בטחונך, ובסוף אתה מפסיד מכך שאתה הולך לשחוט את בנך.  142 

 142.  על פי תוס' בבבא מציעא (נח ב) ד"ה הלא. ומהרש"א מבאר כמו שפירש רש"י באיוב ש"כסלתך" מלשון כסילות. שהשטן אמר לו שיראתך מה' הוא כסילות ושטות לשחוט את בנך. וכן אמרו במדרש שסמאל אמר לאברהם: סבא! אבדת לבך, בן שניתן לך למאה שנה אתה הולך לשחטו.
אמר לו אברהם: (שם ז) "זכר נא מי הוא נקי אבד" שהצדיק אינו מפסיד מיראתו את ה'.
כיון דחזא דלא קא שמיע ליה כשראה השטן שאברהם אינו שומע לו, אמר ליה: (שם יב) "ואלי דבר יגונב" כך שמעתי מאחורי הפרגוד: "השה לעולה" ואין יצחק לעולה! שהקדוש ברוך הוא לא ציוה לך כלל להקריב את יצחק.
אמר לו אברהם: כך עונשו של בדאי שאפילו אמר אמת אין שומעין לו!
רבי לוי אמר: "אחר הדברים האלה" היינו אחר דבריו של ישמעאל ויצחק -
אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות! לפי שאתה מלת בן שמונת ימים, ואילו אני מלתי בן שלש עשרה שנה.
אמר לו יצחק: ובאבר אחד אתה מגרה בי!? הרי אם אומר לי הקדוש ברוך הוא: זבח עצמך לפני! אני זובח!
מיד "והאלקים נסה את אברהם".
תנו רבנן: נביא שהדיח שנתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד עבודה זרה, עונשו בסקילה ככל מסית לעבוד עבודה זרה.
רבי שמעון אומר: עונשו בחנק.
מדיחי עיר הנדחת לעבוד עבודה זרה, עונשם בסקילה.
רבי שמעון אומר: עונשם בחנק.
נאמר בתחילת הברייתא שרבנן סוברים שנביא שהדיח בסקילה.
ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבנן?
ומבארת הגמרא: משום דאתיא "הדחה" - "הדחה" ממסית שבשניהם נאמר לשון "הדחה", שאצל נביא שמתנבא לעבוד עבודה זרה נאמר (דברים יג ו) "כי דבר סרה ... להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך". וכמו כן אצל סתם בן אדם שמסית לעבוד עבודה זרה נאמר (שם יא) "כי ביקש להדיחך מעל ה' אלקיך".
ואנו לומדים בגזירה שוה: מה להלן במסית עונשו בסקילה כמפורש שם בפרשה, אף כאן בנביא שהדיח, עונשו בסקילה.  143 

 143.  בערוך לנר הקשה אם כן מדוע היתה צריכה התורה בכלל לכתוב את פרשת נביא המדיח, וכי מפני שהוא נביא יגרע משאר מסית שנידון בסקילה? ותירץ על פי הגמרא לקמן שבפרשה זו נתחדש אפילו אמר לעבור רק על מצות עשה של "ונתצתם", שמצד מסית לא היה חייב. ולרב המנונא נתחדש יותר שאפילו בשאר מצוות אם עוקר את כל המצוה דינו בסקילה, ואגב כך נכתבה כל הפרשה. (בעמוד הבא על רש"י ד"ה אבל).
ורבי שמעון טעמו, משום ש"מיתה" כתיבא ביה אצל נביא שהדיח (שם ו) "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת".
וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
שרבי שמעון לא קיבל מרבו לדון כאן גזירה שוה, והרי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו מסיני.
בהמשך הברייתא נאמר שרבנן סוברים שמדיחי עיר הנדחת בסקילה.
ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבנן?
ומבארת הגמרא: משום שהם גמרי "הדחה"
- "הדחה" שגם במדיחי עיר הנדחת נאמר לשון "הדחה" (שם יד) "וידיחו את יושבי עירם". ואנו למדים בגזירה שוה או ממסית, או מנביא שהדיח שבשניהם נאמר לשון "הדחה", ואמרנו ששניהם בסקילה, אף מדיחי עיר הנדחת עונשם בסקילה.
ורבי שמעון טעמו, משום שכאן במדיחי עיר הנדחת גם הוא קיבל מרבו שיש לדון גזירה שוה, ולכן הוא גמר "הדחה" - "הדחה" מנביא שהדיח, שעונשו בחנק לפי רבי שמעון, ואף מדיחי עיר הנדחת עונשם בחנק.
ודנה הגמרא: וליגמר ממסית מדוע לא לומד רבי שמעון את הגזירה שוה ממסית שעונשו בסקילה?
ומתרצת הגמרא: דנין מסית רבים דהיינו מדיחי עיר הנדחת ממסית רבים מנביא שמדיח בנבואתו את הרבים,  144  ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד.

 144.  משמע שנביא המדיח הוא תמיד ברבים. ולא נתפרש כמה הם רבים. ונראה דרצה לומר שאם הוא ירא מאנשים ואינו אומר ברבים אינו בכלל נביא המדיח. שכיון שהוא אומר בשם השם צריך לומר בריש גלי, ואם לאו הוא מראה בנפשו שמשקר ואין חטאו גמור. חזון איש (כד ח).
ושואלת הגמרא: אדרבה!? דנין הדיוט מהדיוט עדיף ללמוד מדיחי עיר הנדחת ממסית, ששניהם הדיוטות מאשר ללמוד מנביא שהדיח, שהרי ואין דנין הדיוט מנביא? ומתרצת הגמרא: ורבי שמעון סובר: כיון שהנביא הדיח אין לך הדיוט גדול מזה!
אמר רב חסדא:

דרשני המקוצר[עריכה]