פרשני:בבלי:סנהדרין צב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין צב א

חברותא[עריכה]

שנאמר: "מנע בר  יקבהו לאום". ואין לאום - אלא עוברין, שנאמר לגבי יעקב ועשיו כשהיו במעי אמם: "ולאם מלאם יאמץ". ואין קבה - אלא קללה, שנאמר שאמר בלעם: "מה אקב לא קבה אל". ואין בר - אלא תורה. שנאמר: "נשקו בר פן יאנף"  115 .

 115.  כדאיתא במדרש תהלים (ב יז): "נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך. רב ור' חייא. רב אמר: נשקו ברה של תורה, שנאמר: לכו לחמו בלחמי, עד שלא תזדקף עליכם מדת הדין, ותאבדו דרכה של תורה". ובילקוט שמעוני משלי (רמז תתקסד) איתא: "תורה שהיא נקראת בר, כמה דתימא נשקו בר פן יאנף, שכל דבריה ברים וכו"'. ועיי' במפרשים על הפסוק.
עולא בר ישמעאל אומר: המונע הלכה מפי תלמיד - מנקבין אותו ככברה  116 .

 116.  כתב מהרש"א, דהיינו כענין שאמרו שהתלמיד חכם דומה לצלוחית של פלייטון (בושם). אם הוא מריק תורתו לאחרים, ריחו נודף, ומוסיף חכמה. ואם אינו מלמד לאחרים, אינו מוסיף חכמה, ומאבד תורתו. וזהו שאמרו כאן "מנקבים אותו ככברה", שנתרוקנה תורתו דרך הנקבים, ומשתכחת ממנו. ובתורת חיים כתב, שנענש מידה כנגד מידה. לפי שמנע את הבר שלא יצא ממנו, ולא עשה עצמו ככברה זו שמוציאה את הבר, לכן מנקבין אותו ככברה.
ומנין לנו דבר זה?
כתיב הכא: "יקבהו לאום", וכתיב התם, בספר מלכים: "ויקב חר בדלתו". מוכח שניקוב - לשון עשיית חור הוא.
ואמר אביי: מנקבים אותו כי (כמו) אוכלא דקצרי (כלי של כובסין, שהוא מנוקב, ומזלפין בו מים על הבגדים  117 ).

 117.  עיי' בערוך ובר"ח עוד פירושים ל"אוכלי דקצרי".
ואם למדו (אם לימד את התלמיד), מה שכרו  118 ?

 118.  בעולם הזה. כי תלמוד תורה הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. עיון יעקב.
אמר רבא אמר רב ששת: זוכה לברכות כיוסף. שנאמר: "וברכה לראש משביר". ואין משביר - אלא יוסף, שנאמר: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ"  119 .

 119.  והיינו, כי התורה היא מזון הנשמה, כמו הלחם לגוף. וכשם שזכה יוסף לברכה על שכלכל את אחיו ועמי הארץ בלחם, כך יזכה התלמיד חכם המכלכל אחרים בלחם התורה, ומלמדה להם. מהרש"א.
אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעולם הזה - זוכה ומלמדה אף לעולם הבא  120  . שנאמר: "ומרוה גם הוא יורה". דהיינו, מי שמרוה את תלמידו בדבר הלכה, אף הוא יורה לעולם הבא  121 .

 120.  וזהו שאמרו במס' כתובות: "וצדקתו עומדת לעד - זה הלומד תורה ומלמדה". ומהאי טעמא אמרינן "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות". עיון יעקב.   121.  עוד כתב רש"י, ש"מרוה" הוא מלשון מורה.
אמר רבא: מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: "יחי ראובן ואל ימת". וכך אנו דורשים את הפסוק: "יחי ראובן" - בעולם הזה, "ואל ימת" - לעולם הבא.
רבינא אמר, מהכא, מנבואת דניאל, אנו למדים דבר זה: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם"  122 .

 122.  במס' ראש השנה מפורש שאלו הן ב' כתות שיעמדו לדין לעתיד. אלו, הצדיקים, לחיי עולם. ואלו, הרשעים, לחרפות וכו'. מהרש"א.
רב אשי אמר, מהכא, שאמר הקדוש ברוך הוא לדניאל: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין". "לך לקץ" היינו - תפטר לבית עולמך. "ותעמד לגרלך" - שתעמוד בתחית המתים לקבל חלקך עם הצדיקים  123 . "לקץ הימין" - לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו לפניו  124 . שהרי קודם, בזמן הגלות, השיב ימינו לאחור (כפי שכתוב במגילת איכה: "השיב אחור ימינו מפני אויב").

 123.  ונקראת תחית המתים גורל, כי היא דומיא דגורל, העולה לו לאדם שלא לפי מחשבתו ועצתו, הן מעט והן הרבה. וכן מתים שחיין לימות המשיח, אין כולן עומדין כאחד, אלא יש מוקדם ויש מאוחר, כל אחד ואחד כפי מעלתו.   124.  כך כתב רש"י. אמנם ברש"י על דניאל (יב יג) איתא, ש"קץ הימין" היינו "קץ הימים", אחרית הימים. ואין לפרש שהכוונה ליד ימין, עיי"ש. והמהרש"א כתב, שיש לאדם שני קיצין. קץ המיתה, וקץ שעתיד לחיות בו לאחר מכן. וקץ המיתה הוא קץ שמאלי, מצד מידת הדין. ולכן אמר "ותעמוד לקץ הימין", קץ הימיני, שהוא קץ התחיה והגאולה, שבא ממדת הרחמים.
אמר רבי אלעזר: כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעולם הזה - זוכה ומנהיגם אף לעולם הבא. שנאמר: "כי מרחמם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם". והיינו, שהמרחמם בעולם הזה, ינהגם לעולם הבא  125 .

 125.  צריך להבין, איך למדים ממקרא זה שינהגם לעתיד לבוא? אולי כוונת המקרא, שמי שהוא רחמן, נעשה מנהיג לישראל! וכתב הריא"ף, דאפשר דדייק מדלא כתיב "הרחמן הוא ינהגם", אלא כתוב "מרחמם". משמע שכבר נהגם ברחמים בעבר. וכיון שכבר נהגם ברחמים, למה נאמר "ינהגם"? היה לו לומר "מרחמם מנהגם". שהמרחם את הבריות, זוכה להנהיגם. אלא משמע, שינהגם לעתיד לבוא. ובעיון יעקב כתב, שדבריו נשמעים משום שדברי חכמים בנחת נשמעים. והרי איתא במס' בבא בתרא, כששאל ר' יהושע את יוסף בנו: מה ראית בעולם העליון, והיאך אנו נחשבים שם, אמר לו: כפי שאנו חשובים כאן, כך גם שם. ואם כן, מי שמנהיג את הציבור בנחת, ודבריו נשמעים, יעשה כן גם לעתיד לבוא. ועיי' במהרש"א מה שכתב בזה.
ואמר רבי אלעזר: גדולה דעה (חשובה היא הדעה), שניתנה (שנכתבה) בין שתי אותיות  126   127 . דהיינו, בין שני שמות של הקדוש ברוך הוא  128 . שנאמר: "כי אל דעות ה '."

 126.  בחידושי הגאונים הביא בשם דרש משה, שבא ר"א להורות לנו תועלת גדול במדות, ולרמז, שכשם שדעה ניתנה בין שם א - ל המורה על מדת הדין, ובין שם ה' המורה על מדת הרחמים, כך הוא במדות הטובות, ראוי לאדם הנלבב שינהג במעשיו בדרך האמצע, תחת השיווי, מבלי אשר ינטה ימין ושמאל לאחד מן הקצוות. עיי"ש שהאריך בזה.   127.  כתב בעיון יעקב, דהיינו משום שלעולם האמצעי הוא החשוב ביותר. ולכן כתיב "א - ל דעות ה"', לומר שמי שעבר עליו מדת הדין בתחילה, ואעפי"כ עומד בצדקו בדעה מיושבת, ויש בו דעת קונו, לבסוף יתנהג עליו מדת הרחמים.   128.  פירש רש"י, דהיינו שני אותיות של שם. לישנא אחרינא פירש, שכל שמותיו של הקדוש ברוך הוא נקראים אותיות, על שם האי דאמרינן בעלמא (חגיגה טז א) "צבאות - אות הוא בצבא שלו", לכן קוראין להם אותיות, לשון מופלא. ובמהרש"א כתב, שנקראין אותיות, משום שאין אותיות השם כמו כל מילה אחרת שמחוברת כך, אלא רק מי שיש בו דעת ורוח הקדש יודע לצרפן. כדאיתא במס' ברכות: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. עיי"ש שהאריך.
ואמר רבי אלעזר: גדול מקדש, שאף הוא ניתן בין שתי אותיות. שנאמר: "פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך".
מתקיף לה רב אדא קרחינאה: אלא מעתה, לפי הכלל הזה, האם נאמר גם שגדולה נקמה, שהרי ניתנה בין שתי אותיות, דכתיב: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע"?!
אמר ליה: למילתיה - הכי נמי (לעניינה של נקמה, היכן שהיא נצרכת - אכן כך, גדולה היא).
וכדברי דעולא.
דאמר עולא: כתוב: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", הרי שיש במקרא זה שתי נקמות. ובסוף הפסוק כתובה הופעה אחת, והרי זה כאילו נאמרה הופעה על כל נקמה ונקמה. ועתה, שתי הופעיות הללו - למה נאמרו?
הופעה אחת מהן - למדה טובה, לטובתן של ישראל. שסילק הקדוש ברוך הוא את שכינתו מאומות העולם, ובא על ישראל. וקורא הכתוב להופעה זו "נקמה", משום שזהו תגמול טוב, שזכו ישראל להשראת השכינה על שאמרו "נעשה ונשמע". ונקמה - היינו תגמול, בין לטוב ובין לרע.
והופעה אחת - למדת פורענות לנכרים, שנפרע מהן ליום הדין. וכדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ד א): "נוקם ה' ובעל חמה" - לנכרים, שהוא בעצמו ובכבודו נפרע מהן.
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו. שהרי זה, דעה, ניתן בין שתי אותיות, וכן זה, בית המקדש, ניתן בין שתי אותיות, וכפי שהגמרא הביאה לעיל.
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - לסוף מתעשר. שנאמר: "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". כלומר, בשביל הדעת - מלאו החדרים הון  129 .

 129.  הקשה המהרש"א, הא כתיב "לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר"! וכתב ליישב על פי האי דאיתא במס' נדה (סט ב), ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא, מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להם: ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו. אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו. וזהו שאמרו "כל שיש בו דעה לבסוף מתעשר". שבתחילה הוא מרבה בסחורה. ולבסוף, כשרואה בשכלו ודעתו שלא הועיל לו, גומר בדעתו לבקש רחמים ממי שהעושר שלו. ולפי זה ביאר את המשך המאמר: "מי שאין בו דעה לבסוף גולה". דהיינו, מי שהרבה בסחורה ולא נתעשר, ולפי שאין בו דעת אינו מבקש רחמים, לבסוף נעשה עני, ומוכר את ביתו, וגולה ממקומו לבקש לחם. ועיי' בעיון יעקב.
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה - אסור לרחם עליו. שנאמר: "כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עשהו, ויצרו לא יחננו"  130 .

 130.  ודאי שיש לרחם על כל בריותיו של הקדוש ברוך הוא, כל זמן שלא בטלו את צורתן שנבראו בה. אבל זה, היות ונברא בדעת ובשכל, אם עתה אין לו דעת, הרי איבד צורתו, ואינו בכלל כל מעשיו של הקדוש ברוך הוא לרחמו. כי האלקים עשאו ישר, והוא שינה צורתו. מהרש"א.
ואמר רבי אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה - יסורין באין עליו  131  . שנאמר: "לחמך ישימו מזור תחתיך, אין תבונה בו". ואין מזור - אלא יסורין, שנאמר: "וירא אפרים את חליו ויהודה את מזרו". וכך אנו דורשים את המקרא: בשביל שנתת לחמך למי שאין תבונה בו - ישימו מזור, דהיינו יסורין, תחתיך. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה - לסוף גולה. שנאמר: "לכן גלה עמי מבלי דעת". ואמר רבי אלעזר: כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה - אש אוכלתו  132   133  . שנאמר: "כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח, ירע שריד באהלו". ואין שריד - אלא תלמיד חכם, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קרא". וכך נדרש המקרא: כל לילה שהוא טמון ונחבא ממצפוני התורה, דהיינו, שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, תאכלהו אש שאינה צריכה נפוח, דהיינו אשה של גהנם. וזה יקרה למי ש"ירע שריד באהלו", שרע בעיניו שיש שריד, דהיינו תלמיד חכם, באהלו.

 131.  יש לבאר על פי האי דאיתא במס' פסחים (קיח א): בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו, רבונו של עולם! אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו בזעת אפך תאכל לחם, נתקררה דעתו. והיינו, כי מתחילה חשב אדם שכיון שמאכלו ישתוה למאכל החמור, ישתוה גם בדעתו כחמור. כי מזונות החמור יולידו טבע חמור. ורק כשאמר לו הקדוש ברוך הוא שמאכלו יהיה שונה משל הבהמות, שהוא יאכל לחם, שמביא דעת לאדם, נתקררה דעתו. ולכן, זה שנותן לחם לאדם שאין בו דעת, שהוא ראוי למזון החמור, שהרי הוא שוה לו, ראוי שיתייסר על חטא זה. מהרש"א.   132.  ובמס' עירובין (יח ב) איתא: "כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה - שוב אינו נחרב".   133.  כתב המהרש"א, שמדובר בבעל הבית שאינו תלמיד חכם, שאין דברי תורה נשמעין בביתו ביום מחמת עסקיו. ואם אין נשמעין אף בלילה, אות הוא כי רע בעיניו ללמוד תורה, ועונשו הוא שאש גיהנם תאכלהו. כי אם היה נשמע בביתו קול התורה, שנמשלה לאש, היתה אש התורה מכבה את אש הגיהנם.
ואמר רבי אלעזר: כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם  134  . שנאמר: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו". ואין שריד - אלא תלמידי חכמים, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קרא". וכך נדרש המקרא: היות ואינו מאכיל שריד, דהיינו תלמיד חכם, על כן לא יחול עליו טוב.

 134.  כתב בתורת חיים, דהיינו לפי שהמהנה תלמיד חכם ומארחו בביתו - ברכה בביתו. כדאיתא במס' ברכות "תיכף לתלמיד חכם ברכה, שנאמר: ויברכני ה' בגללך וכו"'. לכן, מי שאינו מהנה ת"ח, אינו רואה סימן ברכה לעולם. ועיי' במהרש"א.
ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו  135  - אינו רואה סימן ברכה לעולם  136  . שנאמר: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו". והיינו, מי שאינו מותיר שריד ממאכלו, לא יחול עליו טוב.

 135.  שצריך לשייר, כדכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא לאלישע: "אכול והותר". רש"י.   136.  שכל דבר מצומצם שאין בו מותר, אינו בכלל הברכה. כפי שמצינו גבי אלישע, שאמר: "כה אמר ה' אכול והותר", ולא אמר "אכול ושבע". לפי שברכת ה' היה באותו לחם, לכן היה בו מותר. עץ יוסף. ובעיון יעקב כתב, שאם משייר פתיתין על שולחנו, יוכל לתיתן לעניים, ויתקיים בו "טוב עין הוא יבורך".
ותמהינן: והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו - כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר על עובדי עבודה זרה: "הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך". שכך עושים עובדי עבודה זרה שקוראין לה "גד", שעורכים לפניה שולחן ערוך במאכל ובמשתה. ועובדי עבודה זרה ששמה "מני", ממלאים לפניה כוסות של מרקחים נסוכים!
ומתרצינן: לא קשיא. הא, מה שאמר רבי אלעזר שאסור לשייר, מדובר באופן דאיכא שלימה בהדיה (שלאחר שסיים את אכילתו מביא פת שלמה, ומניחה על השולחן עם הפתיתין ששייר), שאז נראה שעושה כן לשם עבודה זרה.
ואילו הא, מה שאמר רבי אלעזר שאם אינו משייר - אינו רואה סימן ברכה, מדובר באופן דליכא שלימה בהדיה, שאז טוב הוא עושה כשמשייר, שיהו הפתיתין מזומנים לעניים.
ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו (משנה בדיבורו, שלא יהא ניכר שאינו דובר אמת) - כאילו עובד עבודה זרה  137 .

 137.  כי שיקר בחותמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא אמת. עיון יעקב. והמהרש"א הביא דברי בעל העקרים בזה, שבעל עבירה בא לפני חכם אחד לקבל תשובה, אלא שלא היה יכול לקבל עליו ולהעמיד על עצמו ריבוי המצוות שבתורה. אמר לו החכם, קבל עליך דבר אחד לשומרו כראוי! ואמר לו: הן. אמר לו החכם: קבל עליך לומר אמת. וקיבל עליו. לימים הלך ללסטם. פגע איש אחד, ואמר לו להיכן אתה הולך, נזכר שקבל עליו לומר אמת, וסיפר לאיש ההוא. וכן פגע באיש אחר וכו'. מיד הרהר אותו לסטים: אלו שנים יהיו עלי עדים להרגני וכו', עד שנמנע בעבוז זה ממעשיו הרעים. עיי"ש.
ולמדים אנו דבר זה מדכתיב הכא, גבי מעשה יעקב ועשיו, כשאמרה רבקה ליעקב בנה שיעמיד פנים כאילו הוא עשיו, ואז יקבל את הברכות, שאמר יעקב לרבקה: "והייתי בעיניו כמתעתע". מוכח שגבי רמאות והעמדת פנים שייך לשון "מתעתע". וכתיב התם, בענין עבודה זרה: "הבל המה מעשה תעתעים".
ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה - קשתו ננערת. דהיינו, שכח קושי אבר  138  שלו ננער, שאינו מוליד, שנאמר: "עריה תעור קשתך"  139 . וכך דורשין את המקרא: עריה, שאתה מסתכל בה ממש בערותה - היא תעיר קשתך  140 . ואמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל (אפל, כלומר עשה עצמך אפל ושפל ועניו) - וקיים (ועל ידי כך תחיה)  141 .

 138.  כי "קשתו" היינו אבר. כפי שדרשו את המקרא שנאמר גבי יוסף "ותשב באיתן קשתו". ונקרא קשת על שם שהזרע יורה כחץ. עיי' רש"י בראשית (פרק מ"ט פסוק כ"ד).   139.  אסמכתא בעלמא היא. דהא נביא לקב"ה הוא דקאמר. יד רמה.   140.  כך פירש רש"י. עוד כתב: דבר אחר: המסתכל - המחשב בעריות דאשת איש, קשתו - גבורת ידו, ננערת - מתהלכת ומתמעטת, כמו ששנינו במסכת בבא מציעא: "מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום". אי נמי כמו שנאמר: "וינער ה"'. ועיי' במהרש"א.   141.  "קבל" הוא תרגומו של חשך בכל מקום. והיינו, שיעשה עצמו כאילו הולך במקום חושך, ואל יראה עצמו בפני הבריות. ועל ידי כך "קיים", שלא תשלוט בו קנאת הבריות ועין הרע.
אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא דבר זה לענין נגעי בתים, ומשם נקיש לעניינינו:
כתוב שבא בעל הבית אשר בו הנגע ואומר לכהן: "כנגע נראה לי בבית". משמע שהנגע נראה ממילא, בלי שום אמצעי נוסף. וכן מדכתיב "לי" משמע, דווקא שהנגע נראה לי, ולא לאורי (לא כשאפשר לראותו רק על ידי אור). למדים ממקרא זה, שבית אפל, שאין רואין את הנגע מחמת האפילה, אין פותחין לו חלונות כדי לראות את נגעו.
נמצא שהאפילה והענווה - היא הצלתו. שכל זמן שאין הכהן רואהו, אינו מיטמא בנגעים.
שמע מינה שאדם שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כאילו הוא בחושך, שלא יראוהו, גורם לעצמו חיים.
אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: מאי דכתיב: "שלש הנה לא תשבענה וגו' שאול, ועצר רחם, ארץ לא שבעה מים"? וכי מה ענין שאול (קבר) אצל רחם, מה ענין זה אצל זה?  142 

 142.  באמת מפורש במקרא לעיל מה עניין זה לזה. דכתיב: "שלש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון", והיינו, שכל הדברים האלה: שאול, רחם, וארץ - אינם שבעים. אלא שגבי ארץ נאמר ממה אינה שבעה: "ארץ לא שבעה מים". אבל שאול ורחם, לא נאמר ממה אינם שבעים (והיינו, שאול אינה שבעה ממתים, ורחם - מתשמיש). וזהו ששאלה הגמרא מה ענין זה לזה, שבשני דברים אלו לא נאמר ממה אינם שבעים. מהרש"א. והגר"א במשלי כתב, שתמיהת הגמרא היא, למה לא כתב שאול אצל ארץ. ותשובת הגמרא היא, שהארץ היא האם של האדם, כמו שנאמר באיוב: "ערום יצאתי מבטן אמי, וערום אשוב שמה". וזהו הדמיון לרחם.
אלא לומר לך: מה רחם מכניס את הזרע ומוציא את הולד, אף שאול, מכניס את האדם כשהוא מת, ומוציא בתחיית המתים.
והלא דברים קל וחומר: ומה רחם, שמכניסין בו (את הזרע) בחשאי, מוציאין ממנו את הולד בקולי קולות,
שאול, שמכניסין בו את המת בקולות בכי ונהי, אינו דין שמוציאין ממנו בקולי ק ול ות?!
וזהו שנאמר על זמן ימות המשיח ותחית המתים: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'".
מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.
תנא דבי אליהו: צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן לימות המשיח, אינן חוזרין לעפרן בין ימות המשיח לעולם הבא  143 , אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבוא  144 .

 143.  ענין זה, של ימות המשיח והעולם הבא, אם הם דברים נפרדים או שהם היינו הך, נתבאר בהקדמה. עיי"ש. ובספר אור החמה כתב בשם מהרח"ו, ששתי תחיות יהיו. אחת בימות המשיח, אשר אז יקומו המתים מקבריהם, ואז יזדכך חומרם קצת, ויתקיימו בימות המשיח, ויהיו אוכלים ושותים וכו' בטהרה ובקדושה כנודע. אמנם בעולם הבא, שהוא אלף השביעי, שאז נאמר בו שאין בו אכילה ושתיה וכו', לכך צריך זיכוך גדול יותר, ויהיו בנקיקי הסלעים, שאז נקרא יום הדין הגדול, ואז ימותו שעה אחת, ויזדככו תכלית הזיכוך, באופן שאז יתעלה הגוף בערך הנפש, וויהיה רוחני כמוה ממש. (הובא בבן יהוידע. עיי"ש).   144.  כתב הריא"ף, דהיינו שבזמן שבין תחית המתים לעתיד לבוא, אף שהם ימותו, לא יחזרו לעפרם. וכתב, שלפי זה צריך להגיה בדברי רש"י "בין ימות המשיח לעתיד לבוא". ומתוך דברי רש"י נראה, שבזמן המשיח תהיה תחיה לצדיקים לבד. ושאר כל ישראל תהיה תחייתם לעתיד לבוא, ואז בלע המות לנצח. עוד כתב, שאפשר לומר בדעת רש"י שיהיו שתי תחיות לכל העולם. אחת בזמן המשיח, ואחת לעתיד לבוא. ובתחיה של ימות המשיח יחיו זמן רב, ולאחר מכן ימותו כולם. אלא שהצדיקים לא יקברו להיות חוזרים לעפרם. אבל שאר בני אדם ימותו ויקברו, ויחזרו לעפרם. וכך יהיה עד זמן התחיה לעתיד לבוא. ובזמן שבין מיתתם לתחיה שלעתיד לבוא, הקדוש ברוך הוא עושה לצדיקים כנפים כנשרים וכו'. כך נראה בדעת רש"י. אמנם לפי פשוטו כתב, שאותם צדיקים היינו כל ישראל, שעתידים לחיות לאחר ביאת המשיח לפני שיחרב העולם באלף השביעי. ובאותו אלף יהיו שטים על פני המים. עיי"ש. והמהרש"א כתב שיש קצת גמגום בדברי רש"י, מהו "לעולם הבא" ומהו "לעתיד לבוא". עיי"ש.
שנאמר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים". מה קדוש (הקדוש ברוך הוא) - לעולם קיים, אף הם - לעולם קיימין.

דרשני המקוצר[עריכה]