פרשת בשלח: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. שמה בה שהמלה שבתחילת הפסוק הפותח את פרשה:"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם" (ספר שמות, י"ג,י"ז). עיקרה של הפרשה הוא קריעת ים סוף ושירת הים.

רש"י מפרט את לוח הזמנים בפרשה, בבאורו לד"ה ויגד למלך מצרים - " איקטורין ("שחקנים" בלועזית - דהיינו: מתחזים - מרגלים) שלח עימהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובשישי רדפו אחריהם. וליל שביעי ירדו לים. בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח. לכן אנו קורין השירה ביום השביעי". מכאן בשבת בה נקראת "פרשת בשלח" נקראת שבת שירה.

משכה של הפרשה הוא ממחרת הפסח - ט"ו ניסן, ב"א תמ"ח (2,448) לבריאת העולם עד הגעת בני ישראל לרפידים בכ"ג אייר ^[1], דהיינו כששה שבועות.

תוכן הפרשה

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

1. ההכנות למסע המדבר - בחירת הנתיב, נשיאת עצמות יוסף הצדיק וקביעת שיטת ההתקדמות:"לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" ^[2]. מדרש תנחומא כתב:ללמדך, במידה שאדם מודד, בה מודדין לו כשם שיוסף נהג ביעקב אביו, כך משה רבינו נהג ביוסף וכן משה רבינו זכה שהשכינה עסקה בקבורתו.^[3]
2. רדיפת פרעה אחרי בני ישראל - מגלה את מצבו של עם ישראל בעת יציאתו מעבדות. אמנם,:" וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" ^[4] אבל עד שמשה רבינו אינו מקבל את הפקודה:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (ט"ו) אין הצלה לעם.
3. קריעת ים סוף- הנס הגדול. ובמהלכו:"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (כ"ב)
4. שירת הים - הגיע הזמן להודות לקב"ה וגם מרים הנביאה עם הנשים מצטרפת. המטרה הנכספת עדין באופק:"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" ^[5] - ארץ ישראל ובית המקדש.
5. הנסיונות הראשונים - בני ישראל מתלוננים ומקבלים :"שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים "כ"ז). ובלי שבקשו קבלו רפואה אלוקית שנאמר:וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".
6. פרשת המן - בני שיראל זוכים להבטחה:"בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ"^[6] . וכן לעונג שבת מיוחד במינו לחם משנה לאמר :"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד " ^[7].
7. מתקפת העמלק - השלוה המדברית פוסקת כאשר העמלק תוקף את העם כפי שמתואר בספר דברים:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים". ^[8] . והקב"ה מבטיל "... כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" ^[9]

דרך ארץ פלישתים

ערך מורחב - דרך ארץ פלישתים

דרך ארץ פלישתים היא הדרך הקרובה והקצרה ממצרים לארץ ישראל. לאחר יציאת מצרים בפרשת בשלח אנו נתקלים בשמה. אלוקים מצוה על משה כי בני ישראל לא יעלו לארץ ישראל בדרך זו. שכן, היה חשש כי יתקלו באוייב ואז יבקשו לסגת חזרה למצרים וכך כתוב במקרא:" וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." ([[ספר שמות]], י"ג, י"ז,י"ח)

רבי עובדיה ספורנו מסביר:וַיְהִי בְּשַׁלַח פַּרְעה.. וְלא נָחָם אֱלהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים - " אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה הָאֱלהִית הָיְתָה לְהולִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּורָה וּמִשָּׁם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּאָמְרו "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם.. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" ^[10] , מִכָּל מָקום הַכַּוָּנָה עַתָּה הָיְתָה לְהולִיכָם לְיַם סוּף, אֲשֶׁר לא הָיָה דֶרֶךְ לְאַחַד מֵאֵלֶּה, וְזֶה לְהַטְבִּיעַ שָׁם אֶת פַּרְעה וְחֵילו, עַל דֶּרֶךְ "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁון אֶת סִיסְרָא" ^[11] . וְהִנֵּה הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהַקָּצָר לָלֶכֶת מִמִּצְרַיִם לְיַם סוּף הָיָה "דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים", אָמַר שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ לא רָצָה לַנְחותָם בְּאותו הַדֶּרֶךְ.

כִּי קָרוב הוּא - מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אותו הַדֶּרֶךְ וְסופו קָרוב לְמִצְרַיִם, וְיִרְבּוּ עובְרֵי דֶרֶךְ שָׁם וּמַגִּידִים מִשָּׁם לְמִצְרַיִם וּמִמִּצְרַיִם לְשָׁם. וְהִנֵּה בִּרְאותָם מִלְחָמָה. בְּשָׁמְעָם שֶׁיָּכִין פַּרְעה אֶת עַצְמו לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם עִם כָּל חֵילו, יִנָּחֵם הָעָם בְּלִי סָפֵק מִיִּרְאַת מִלְחַמְתָּם וְיָשׁוּבוּ לְמִצְרַיִם, וּלְפִיכָךְ הֱסִבָּם אֶל דֶּרֶךְ לא עָבַר בָּהּ אִישׁ.

דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף - שֶׁיֵּלְכוּ לְיַם סוּף דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, כִּי בְּאותו הַדֶּרֶךְ לא יָבואוּ מַגִּידִים מִמִּצְרַיִם וְלא יֵדְעוּ בִּרְדִיפַת פַּרְעה עַד שֶׁהִשִּׂיג אותָם, כְּאָמְרו "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" (י"ד, י'), וְלא הָיָה אָז לָהֶם תַּקָּנָה בְּשׁוּבָם כִּי לא יְקַבְּלֵם פַּרְעה וְחֵילו.

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ - וְכָל זֶה הֻצְרַךְ לַעֲשׂות אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְזֻיָּנִים, כִּי עִם כָּל כְּלֵי זֵינָם לא הָיָה לָהֶם אמֶץ לֵב לְהִלָּחֵם בְּמִצְרַיִם וּלְהִמָּלֵט, כִּי לא נִסּוּ בְּאֵלֶּה..

בני אפרים

ערך מורחב - בני אפרים

לשאלה מדוע לא נבחרה "דרך ארץ פלישתים" למסע בני ישראל לארץ כנען מביא מדרש רבה סברה נוספת:" שנאמר: ^[12] אֶפְרַיִם כַּאֲשֶׁר-רָאִיתִי לְצוֹר שְׁתוּלָה בְנָוֶה וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל-הוֹרֵג בָּנָיו". והרגום פלשתים, שנאמר: ^[13] "וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת (הפלישתים) הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם" .והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים, שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים.

בני אפרים ניסו לצאת ממצרים לפני בני ישראל, לפי סברה אחת, בגלל שטעו בחישוב הקץ, שהקב"ה הוסיף 30 שנה ל-400 שנה שנאמרו בברית בין התרים. כאשר יצאו הם הושמדו על-ידי פלישתים ולי גירסב אחרת על-ידי המצרים. מכל מקום, רתוי היה כי עם ישראל לא יעבור במקום שנפלו לו בני אפרים. וכך ממשיל זאת המדרש:

למה הדבר דומה ? למלך שנשא אשה, וביקש לילך למדינתו. הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה, עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה ואחר כך נשא אחותה. אמר המלך: הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה.

מה עשה ? סיבבה מאחורי המדינה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מסבבים את הדרך, כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים.

מה עשה הקדוש ברוך הוא ? נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול, שנאמר: (ישעיה סג, ב) מדוע אדום ללבושך. אמר הקדוש ברוך הוא: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר: ולא נחם אלהים. " ^[14]

קריעת ים סוף

ערך מורחב - קריעת ים סוף

קריעת ים סוף היה האירוע הלאומי הראשון של עם ישראל לאחר יציאת מצרים. הוא התרחש בכ"א בניסן - בשביעי של פסח קוראים בתורה בפרשת בשלח על קריעת ים סוף ואת שירת הים.

פרשת קריעת הים מסתיימת במסקנה:"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ ^[15]

חשיבותו של נס קריעת ים סוף הוא בהגברת האמונה בה'. ולכן הוא זוכה למקום בתפילה:

• בתפילת שחרית - מלבד קריאת שירת הים נאמר לפני שמונה עשרה:"אֱמֶת. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכורֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכורְךָ יִשרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לא נותָר"
• בתפילת מעריב - גם דן לפני "שמונה עשרה":"הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רודְפֵיהֶם וְאֶת שונְאֵיהֶם בִּתְהומות טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתו. שִׁבְּחוּ וְהודוּ לִשְׁמו"

לרדת כדי להגיע לטוב האמיתי

לאחר קריעת ים־סוף נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור". לדברי חז"ל, המילה "וַיַסַע" משמעותה: "הסיען בעל כורחם". בני־ישראל עסקו ב'ביזת הים' – איסוף האוצרות שפלט הים לאחר שצבא מצרים טבע בים. לכן, משה נאלץ אפוא להסיע את העם מהמקום על־כורחם.

שיחת השבוע של צעירי חב"ד כתב על הנושא לרדת כדי להגיע לטוב האמיתי את הדברים הבאים : ^[16] היצמדותם של בני־ישראל לאיסוף "ביזת הים" מעוררת תמיהה רבה: הלוא בשעת קריעת ים־ סוף עמדו בני־ישראל בדרגה רוחנית מופלאה. העם כולו הגיע לרמה של יראת שמים גבוהה – "וייראו העם את ה'". ידוע שהביטוי "העם" מכוּון גם לפחותים שבישראל, ככתוב "כי שיחת עמך" (לעומת הכינוי 'ישראל', הרומז לדרגה מרוממת). והנה בקריעת הים אפילו ה'עם' הגיע ליראה גדולה. איך ייתכן אפוא שהיו שקועים בביזת הים, עד שמשה נאלץ להסיעם על־כורחם?!

צ.לבנוני, המביא דבר תורה זה על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש כתב :עלינו לומר ש"ביזת הים" מייצגת לא רק רכוש גשמי, אלא בעיקר "רכוש' רוחנ"י. בשעת קריעת ים־סוף התגלתה קדושה אלוקית גדולה ומופלאה ביותר, ולכן לא רצו בני־ישראל לעזוב את המקום, אלא ביקשו להוסיף ולשמוח עם הקב"ה – "שם נשמחה בו".

אולם ההסבר הזה מעורר שאלה הפוכה – אם הייתה אז התגלות אלוקית מופלאה כל־כך, מדוע נדרשו לעזוב את המקום וללכת למדבר שור ? מכאן שעם כל המעלות הכבירות של ההתגלות בקריעת ים־סוף, יש מעלה גדולה עוד יותר, ואותה אפשר להשיג רק ב'מדבר שור'. גשמי, אלא בעיקר 'רכוש' רוחני. בשעת קריעת ים־סוף התגלתה קדושה אלוקית גדולה ומופלאה ביותר, ולכן לא רצו בני־ישראל לעזוב את המקום, אלא ביקשו להוסיף ולשמוח עם הקב"ה

מכאן שעם כל המעלות הכבירות של ההתגלות בקריעת ים־סוף, יש מעלה גדולה עוד יותר, ואותה אפשר להשיג רק ב'מדבר שור'. הגילויים הגדולים שניתנו לעם־ישראל בים־סוף היו בבחינת מתנה שבאה מלמעלה. דבר שניתן במתנה מוגדר 'נַהֲמָא דְכִסּוּפָא', כלומר לחם בושה. אמנם השפע רב הוא, אבל האדם חש בושה, שכן לא השיגו בעמלו אלא קיבלו חינם. לכן אין זו תכלית הטוב. שלמות הטוב היא כאשר האדםמשיג את הדברים בעמלו וביגיעתו. לכן נצטוו בני־ישראל לעזוב את 'ביזת הים' ולצאת למדבר אך משה נאלץ להסיעם על־כורחם, מכיוון שבינתיים עבר על בני־ישראל שלב של ירידה.

אמנם על־ידי הירידה הזאת יגיעו לטוב האמיתי, אבל עד אז יש כאן ירידה רוחנית, והאדם מצד עצמו אינו רוצה בכך. כדאי לרדת גם הנשמה עוברת תהליך דומה. ירידה הנשמה למטה נעשית שלא לרצונה של הנשמה, כמאמר "על כורחך אתה חי". הנשמה מצד עצמה הייתה רוצה להישאר למעלה, שרויה בדבקות עילאית בקב"ה, תחת כיסא הכבוד. אבל מאלצים אותה לרדת למטה, כדי שתשיג את הטוב המופלא המושג על־ידי הירידה דווקא.

בירידה הזאת יש סיכון, שהרי "כל הדרכים בחזקת סכנה", ובכל־זאת כדאי לנשמה לעבור את כל נתיב הירידה, כי רק על־ידה אפשר להגיע לעלייה האמיתית, שבאה מכוח עבודתו ויגיעתו של האדם, וזו תכלית הטוב

מרים הנביאה

ערך מורחב - מרים הנביאה

לאחר מעבר בני ישראל את ים-סוף, מרים הנביאה מובילה את הנשים בשירה וכך נאמר במקרא: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" ^[17].

רש"י מביא נימוק לכך מד"ה ותקח מרים הנביאה -" היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו'" ^[18] .

על שפת ים סוף, מרים מתגלת כמנהיגה. כותבת אריאלה ידגר בעלון קולך על הנושא מרים הנביאה - מנהיגה עצמאית :

• ראשית, היותה נביאה. כנביאה היא בראש ובראשונה אשה בעלת עוצמה רוחנית גבוהה שיש לה קשר אישי, אינטימי, עם הקב"ה. עובדה זו מקבלת את אישורה בחטא הדיבור נגד משה. כתגובה לתפילתו אומר לו הקב"ה: 'ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים' ^[19]. מצד אחד, היא נענשת: יורקים בפניה. אך מצד אחר, אביה הוא היורק בפניה. אין אדם במקרא שהקב"ה כינה עצמו אביו אלא מרים בלבד.
• שנית, מרים היא מנהיגה כריזמטית הסוחפת אחריה את כל הנשים. משה שר בשם בני ישראל (ולא נאמר כל בני ישראל!), כהמשך ישיר של הנהגתו הרצופה, הממוסדת, המגובה על ידי הקב"ה וניסיו, לאחר שהעם מאמין בו ומקבל את שליחותו - 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' ^[20] . אז ורק אז, 'אז ישיר משה ובני ישראל' ^[21] . לעומתו, מרים, מיזמתה, "לוקחת את עצמה בידים": הפסוק המתאר אותה פותח במילה 'ותקח'. היא לוקחת את התוף בידה ופוצחת בשיר, ללא רקע קודם ממוסד ומגובה מגבוה. משה לוקח בידו את המטה, היא לוקחת בידה את התוף. הוא לוקחו על פי צו ה', היא לוקחת על דעת עצמה. והנשים כולן נענות לה ויוצאות אחריה, מכירות מעצמן במנהיגותה, בכוחה הרוחני. כמענה להיענות זו היא מדברת אליהן ומקרבת אותן לאביהן שבשמים: 'ותקח... את התוף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה... ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה' ^[22] אגב, כתוב ותען 'להם' מרים ולא 'להן'. אמנם יש שהמקרא פונה בלשון זו לנשים, אך יש הרואים בכך רמז שמרים השפיעה על שירתם של כל בני ישראל והגברים בכלל.

חק ומשפט

במרה נאמר :"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" ^[23]. על כך אמרו חז"ל: עשרה מצות ניתנו לישראל : שבע מהן שכבר נצטוו עליהן בני נח והוסיפו עליהן ישראל שלוש. רש"י מבאר שם שם לו - "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין"

ואלו שבע מצוות בני נח לפי סדר עולם רבה:

1. הרינין - "ויצו אלהים על הארם הגן אכל תאכל, ויצו אלו הרינין"
2. ברכת ה' - נוקב שם ה'
3. עבודה זרה - לא יהי לך אלוקים אחרים
4. שפינות דמים - "שופך דם האדם באדם, באדם דמו ישפך:
5. גילוי עריות - "הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עור הלא חנוף החנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים הטוב אלי נאם ה'.
6. גזל - "מכל עץ הגן"
7. אבר מן החי- "אך בשר בנפש ורמו לא תאצלו

בתלמוד בבלי ההגדרה היא כדלקמן:"תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח (יליף לה לקמן): דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות (כולן חוץ מנערה המאורסה, כדכתיב ^[24] גבי אבימלך 'הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל': 'בעולת בעל' יש להם, 'נערה המאורסה' אין להם), ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי: ^[25]

ועוד הוסיפו עליהן: אברהם אבינו - ברית המילה יעקב אבינו - גיד הנשה יהודה בן יעקב - היבום

הרמב"ן מקבל את הפסוק :"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט על דרך הפשט. הוא מתיחס להווי של שבטי ישראל במדבר ומצביע על החשיבות של המוק והמשפט בתנאים החדשים. והוא מפרט:" כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצימאון אשר אין מים שם להם במחייתם, וצורכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חוק", כעניין הטריפני לחם חוקי ^[26] , חוקות שמים וארץ ירמיה לג כה , ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים ^[27] , כמשפט הראשון אשר היית משקהו ^[28], וארמון על משפטו ישב ירמיה ל יח, על מדתו.

או שייסרם בחוקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באוהליהם בעניין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכעניין שציוה בתורה (דברים כג י): כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

מכילתא מבאר אחרת: שם שם לו חק ומשפט - חק - זה השבת. ומשפט - זה כיבוד אב ואם, דברי ר' יהושע.

ר' אלעזר המודעי אומר: חק - אלו עריות, שנאמר: לבלתי עשות מחוקות התועבות. ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות

פרשת המן

ערך מורחב - פרשת המן

בעקבות פרשת המן נקבע מצוות לא תעשה, שמספרה כ"ד בספר מצוות השם:"מצוות לא תעשה, שלא לצאת חוץ לתחום שבת. היא [יג] מצוות לא תעשה י"ג:, שלא לצאת בשבת חוץ לתחום. שנאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" ^[29].

הערות שוליים