פרשת בראשית: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת בראשית היא הפרשה הפותחת את ספר בראשית ואת התורה כולה. בה מתוארת בריאת העולם והאדם. הפרשה מקיפה תקופה של עשר דורות, מ"האדם" עד הולדת נח - סך הכל 1,056 שנה, לפי סדר עולם רבא.^[1].

תוכן[עריכה]

הפרשה מתארת את מהלך בריאת העולם בששה ימים, ברכת שבת ותולדות אדם וחוה. נקבע עקרון הקמת המשפחה :"עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב',כ"ד). הנחש גורם להם לאדם וחוה לחטוא ומביא לגרושם ולקללה אשר תלווה את משפחת האדם לנצח.

קין רוצח את הבל אחיו. נולד שת. בא תאור עשרת הדורות הראשונים של האנושות.

חלוקה לנושאים[עריכה]

ניתן לחלק את הפרשה לחלקים הבאים:

1. הבריאה לכל אחד מימי השבוע -
   1. נברא החומר לשמים ולארץ ונוצר האור, להבחין בין יום לבין לילה.
   2. הרקיע הבדיל בין מי הים לבין מי השמים.
   3. נוצרה היבשה והובדלה מהים.
   4. נבראו המאורות: השמש והירח.
   5. מהמים נוצרו בעלי החיים והם ברכו בפריה וברביה.
   6. ביבשה נוצרו בעלי החיים, נברא האדם, אשר קבל את השליטה עליהם
   7. הקב"ה כילה מלאכתו, ברך וקידש את יום השבת.
2. בריאת אדם וחוה. ירד מטר והאדם החל במלאכתו בגן-העדן. מהגן יצאו ארבע נהרות.
3. בגן עדן מצווה האדם לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מסית את האישה ואז "נפתחו עיניהם" והם גילו שהם ערומים. הקב"ה עושה להם כותנות, אך גם מגרש אותם מגן עדן ומודיע לכל אחד את עונשו:
   1. לנחש : "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב " (ג',י"ד-ט"ו).
   2. לאישה :  :"אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ (ג', ט"ז,י"ז).
   3. ולאדם :"וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (ג', י"ז,י"ט).
4. קין, עובד האדמה, קנא בהבל, רועה צאן, לאחר ש:"וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה"(ד', ד',ה'). וכך בא לעולם הרצח הראשון. הוא מתוודה על חטאו ויוצא לנדודים בעולם. והעולם כמנהגו מוהג, קין מקים משפחה. וכבר נולד הנכד הראשון: אנוש.
5. עשרה דורות עוברים עד שנולד נח.
6. מתגלת רעת האדם: "וַיַּרְא ה', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם." (ו', ה',ז'). אך עדיין לאנושות יש תקווה: " וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'"(ט)

העבודה בגן עדן[עריכה]

ערך מורחב - גן עדן

לאחר מעשה הבריאה, נאמר בפרשת בראשית כי הקב"ה נטע גן בעדן "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". לאחר בריאת גן עדן, מובא כי הקב"ה ציווה על האדם לעבוד את הגן ולשמור עליו "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אמנם, מכיוון שהיה מדובר בגן אלוהי, המפרשים נחלקו האם אכן היה על האדם לעבוד את הגן כפשט הפסוק או שמדובר רק בתפקיד סמלי שמבטא את היות האדם "צלם אלוהים"‏^[2]:

הרמב"ן‏^[3] מפרש כי עצי הגן התקיימו בעצמם ולא היו זקוקים לטיפול לפי שניטעו על ידי הקב"ה וכן הן היו מושקים ממים מקודשים. לשיטתו, מטרת האדם בגן העדן הייתה לזרוע חיטים ותבואה ולעסוק בהן, אך בגן עצמו ובעציו לא היה צורך לעבוד. כמו כן, על האדם היה לשמור על הגן ועל מה שזרע בעצמו. מנגד, הראב"ע‏^[4] מפרש כי תפקיד האדם היה גם לעבוד את הגן עצמו ואת עציו- להשקותם ולשמור עליהם מכל החיות שלא יטנפו אותם. הרס"ג‏^[5] מביא דעה אמצעית כי על אף שלא היה צורך בעבודות חקלאיות של ממש בגן שנברא על ידי הקב"ה- עדיין היה על האדם לאסוף את הפירות מהעצים או לסדר את האדמה. וכן שלא היה צורך לשמור על הגן, אלא הקב"ה ביקש מהאדם שהוא או חווה ינכחו בו.

חטא האדמה- טעם העץ כטעם הפרי[עריכה]

בבריאת עצי השדה, מובאת סתירה בין ציוויו של הקב"ה ובין הנעשה בפועל. בעוד הציווי היה "עץ פרי עשה פרי למינו" כך שהעץ גם עושה פרי וגם פרי בעצמו (עץ פרי), בפועל האדמה הוציאה "עץ עשה פרי" כך שהעץ אמנם עושה פרי, אך הוא עצמו אינו פרי. רש"י מסביר שהבדל זה בין הציווי לבריאה נובע מחטאה של הארץ ששינתה מציוויו של הקב"ה ועל כן כשנתקלל אדם על עוונו- נפרדה גם היא על עוונה ונתקללה.

הרב קוק באורות התשובה (ו,ז) מסביר כי אין מדובר כאן בחטא במובן האנושי הרגיל, אלא בפער שבין האידיאל הרוחני והגשמתו בפועל. לדבריו, למרות שבימינו אנו שמחים בעיקר על הגשמת המטרה ולא על הדרך המובילה אליה, מתחילת הבריאה היה ראוי שיהיה "טעם העץ כטעם הפרי" כלומר שגם לפני ההגעה למטרה הרוחנית אליה שואפים ("הפרי") היה אפשר להרגיש את השמחה והעונג כבר בדרך ב"עץ" כך ש"כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה". לדברי הרב קוק, מצב זה הוא מצב זמני בלבד, כאשר לעתיד לבוא נגיע אל האידיאל בו טעם העץ כטעם הפרי "וכל פגם סופו לתיקון- על כן מובטחים אנו בברור שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של העולם האידיאלי".

מה השתנה לאחר חטא עץ הדעת[עריכה]

ערך מורחב - חטא עץ הדעת

חטא עץ הדעת (לפעמים מכונה חטא אדם הראשון) הוא חטאו של האדם הראשון והחטא הראשון שמופיע בתורה. לאחר שנברא אדם, נאמר לו כי הוא יכול לאכול מכל פירות גן עדן אך הוזהר שלא לאכול מפרי עץ הדעת. אמנם, הנחש הצליח להסית את חווה לאכול מפרי העץ ולאחר מכן נתנה גם לאדם לאכול. בעקבות החטא- נגזרה על אדם הראשון מיתה והוא גורש מגן עדן. הרמב"ם חלק א ב מביא שאלה ששלח לו אדם שאמר כי למעשה אדם הראשון הרוויח מחטא עץ הדעת. המקשה הסביר כי מראש כוונת הקב"ה הייתה שלאדם לא תהיה תבונה ויהיה כאחת החיות, אך לאחר שהאדם הימרה את פי ה'- הוא קיבל את הדעת שהיא השלמות הגדולה של האדם. הרמב"ם מסביר כי מראש היתה באדם תבונה- שהרי האדם נברא בצלם אלוהים כאשר צלם זה הוא שכלו ותבונתו של האדם איתם נברא.

לפירושו, לאחר אכילת עץ הדעת האדם ירד ממדרגתו ובעוד בתחילה ידע להבחין בין אמת ושקר לאחר החטא הוא ידע רק להבחין בין טוב ורע. הוא מסביר כי ישנם ידיעות שהם ודאיות וברורות לנו מן ההיגיון (כגון שכדור הארץ עגול) והם המושכלות. מנגד, ישנם דברים שאינם נגזרים מההיגיון אלא מהצורך של בני האדם והם המפורסמות‏^[6]. לאחר החטא, האדם כבר לא היה מסוגל להבחין בין טוב ורע באופן ודאי על ידי שימוש בהיגיון, אלא הבחין ביניהם רק מכוח מה שמועיל לבני האדם.

הרד"ק‏^[7] מבאר כי אכילת פרי עץ הדעת הולידה באדם את תאוות המשגל שהיא כעץ הדעת "טוב ורע"- טובה כשהיא מותרת ורעה כשהיא אסורה. הוא מוכיח כשיטתו משמו של "עץ הדעת" כאשר "לדעת" הוא כינוי למשכב, וכן מכך שרק לאחר החטא הבחינו אדם וחווה כי הינם עירומים. לשיטתו, גם לפני החטא ידעו אדם וחווה על המשכב‏^[8] אלא שלא הייתה בהם תאווה לכך ורק לאחר האכילה התאוו לכך ולכן התבוששו מהעירום.

באופן אחר, הרמב"ן מפרש כי לפני החטא האדם הראשון שמר על מצוות ה' ללא הרהור והתנהג לפי צוויו כשאר הבריאה. אמנם, לאחר האכילה מעץ הדעת האדם קיבל את הבחירה החופשית ולכן נקרא "עץ הדעת" שמכניס באדם את הדעת והרצון החופשי ולכן לאחר האכילה יכל גם שלא לשמוע לקול ה'. הרמב"ן מסביר שבעקבות שינוי זה הקב"ה גם נדרש לגרש את אדם וחווה מגן העדן על מנת שלא יאכלו את עץ החיים ולא הסתפק רק בלצוות עליהם שלא לאוכלו.

מנחתו של קין ומנחתו של הבל[עריכה]

ערך מורחב - קין

מהמתואר בפסוקים נראה כי על אף שקין היה הראשון שניסה להקריב קורבן לה', בפועל דווקא קורבנו של הבל אחיו הוא שהתקבל. התורה מתארת כי "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" ורק לאחריו "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן", ולבסוף "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה".

רש"י הסביר על פי מדרש רבה בראשית רבה כב ה שלמרות שקין הביא ראשון את קורבנו, הוא לא התקבל משום שהוא הביא קורבן מן הגרוע בעוד שהבל הביא קורבן מ"בכורות הצאן". אמנם, קיים קושי בפסוק זה בכך שלא מפורש בפסוקים שקין הביא קורבן גרוע מאחיו (מלבד מה שהתורה כותבת שהבל הביא קורבן משובח), וכן מדברי הקב"ה ניתן ללמוד שיש חטא אחר במעשיו של קין. לאחר שקורבנו של קין לא התקבל, ה' אומר לו כי עליו לשפר את מעשיו ומזהירו כי "לפתח חטאת רובץ". מדברי הקב"ה נשמע שיש חטא במעשהו של קין, וקשה לומר שחטאו היחיד היה בכך שלא הביא קורבן מן המובחר (כאשר הוא בעצמו התנדב להביא את הקורבן).

בניגוד לרש"י הרש"ר הירש מסביר שעיקר חטאו של קין נבע ממידות רעות הקשורות לעבודת האדמה. לדבריו, מאז ומעולם מנהיגי ישראל מימות אברהם אבינו ועד משה רבינו היו רועי צאן ולא בכדי. עבודת האדמה גורמת לאדם להפוך למשועבד לאדמה, ועלולה אף לגרום לו להעריץ את כוחות הטבע שבהן תלויה הצלחת שדהו. בניגוד לעבודת השדה, רועה הצאן מתעסק בטיפול רגשי בבעלי החיים ועליו להשתתף בצערם ולדאוג להם. בנוסף, רועה הצאן איננו משועבד לאדמתו וממילא ישנו פחות חשש שהרועה יתגאה בערכו ורכושו. עבודת האדמה השחיתה לבסוף את דרכו של קין ומידותיו, עד שלבסוף אף הובילה אותו לרצוח את אחיו מתוך קנאה. על מנת להימנע מההידרדרות המוסרית בעקבות עבודת האדמה, מסביר הרש"ר הירש כי התורה ציוותה מצוות רבות הקשורות לחקלאות שאמורות להזכיר לאדם כי איננו אדון הארץ. כך מזכירות השכחה והפאה את הצורך להתחשב באחרים, וכן השמיטה והעורלה מזכירות לאדם שאיננו אדון הארץ והוא רק עובד בה מכוח הסכמתו של הקב"ה. יש האומרים שניתן גם לראות הוכחה כשיטת הרש"ר בדברי הקב"ה לקין "לפתח חטאת רובץ" כאשר יש המפרשים "פתח" בתור תחילת עבודת החרישה בקרקע, כך שהחטא כרוך בעבודת האדמה.

גם הרב קוק כתב כי חטאו של קין היה רחב יותר מאשר הבאת הקורבן הגרוע, אך באופן שונה מהרש"ר הירש. הרב קוק באורות ישראל ותחייתו ‏^[9] משווה בין חטאו של קורח הקובע כי "כל העדה כולם קדושים" לבין מידת קין. לדבריו, יכולתו של קין לרצוח את אחיו זמן קצר לאחר הקרבת הקורבן, מראה כי הרשעה היתה כבר גנוזה בקרבו גם בעת הקרבת הקורבן. בדומה לקורח, גם קין האמין כי ביכולתו להתעלות לקדושה על ידי הבאת הקורבן גם ללא עבודה פנימית מצד עצמו, וציפה כי הקב"ה יענה לקורבנו ללא קשר למעשיו.

שירת למך[עריכה]

ערך מורחב - למך

בפרשת בראשית מתואר כי למך נשא שתי נשים- את עדה ואת צילה. במדרש מובא כי היה מדובר בחלק מנוהג קבוע של אנשי דור המבול שיצרו מודל נישואים מעוות. לפירוש המדרש, עדה הייתה מיועדת ללדת ילדים ולכן לא היה חי עמה והיא התנהגה כאלמנה בחיי בעלה, ואילו צלה שתתה כוס של עיקרין כדי שלא תתעבר ותביא ילדים ואיתה חי למך. לאחר שכותבת התורה כי למך לקח לו שתי נשים ואת בניו שנולדו לו מהם, מובאים מספר פסוקים קשים להבנה: "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה".

רש"י מבאר על פי כי מטרת דבריו של למך היא להתחנן לחזור אליו לאחר שנטשו אותו. לפירושו, הנסמך על מדרש תנחומא, למך היה עיוור והרג בשוגג את קין לאחר שחשב אותו לחיה ואת בנו תובל קין לאחר שספק את ידיו מרוב צער על הרג קין. בניגוד לרש"י שראה את דבריו של למך כתחנון לנשותיו שיחזרו אליו, יש שפירשו כי למך התפאר בכוחו בשירה זו ובכך שהרג אדם. המלבי"ם מסביר כי למך קרא לנשותיו להישמע לו "אל תמרו את פי כי איש אחד ועשה לי פצע והרגתי אותו... והרגתי גם את ילדו, ולא היה מי שיקום כנגדי ויבקש דמם מידי, כי אין משפט נגדי בארץ, כי זרועי רמה".

ראו גם[עריכה]

• הבריאה

קישורים חיצוניים[עריכה]

• טקסט פרשת בראשית באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת בראשית באתר ישיבה
• פרשת בראשית באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• דברי תורה על פרשת בראשית באתר ישיבה
• נחמה ליבוביץ, גיליונות לפרשת בראשית

הערות שוליים[עריכה]