פרשני:בבלי:סנהדרין כה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין כה א

חברותא[עריכה]

בלשון "אימתי" ובלשון "במה דברים אמורים", אינו בא לחלוק על החכמים (המובאים ברישא) אלא בא לפרש דברי חכמים, ואין החכמים חולקים עליו.
רבי יוחנן אמר: במקום שאומר רבי יהודה "אימתי", הוא בא לפרש, ובמקום שאמר "במה דברים אמורים", הריהו בא לחלוק על חכמים (המובאים ברישא).
ועל כל פנים, דכולי עלמא כל האמוראים סוברים, שכאשר רבי יהודה אומר "אימתי" לפרש הוא בא, וכאן במשנתנו שאמר "אימתי", אין החכמים חולקים עליו, וקשה על רמי בר חמא הסובר שלדעת חכמים משחק בקוביא פסול מטעם גזלן?.
ומתרצת הגמרא:
האם משיטת גברא, רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, אגברא, על רמי בר חמא קא רמית, הנך שואל סתירה?
והרי אפשר לומר, כי מר, רמי בר חמא, סבר, פליגי חכמים על רבי יהודה, ולדעת חכמים הוי משחק בקוביא פסול מטעם גזלן. ואילו מר, רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, סבר סוברים לא פליגי חכמים על רבי יהודה, וסוברים שמשחק בקוביא פסול מטעם שאינו עוסק ביישובו של עולם, ולא מטעם גזלן, כי אינו בגדר אסמכתא.
ומקשה הגמרא: וכי לא פליגי חכמים על רבי יהודה!?
והרי תניא, שנינו ברייתא שחכמים פוסלים משחק בקוביא משום גזלן.
דתניא, בין שיש לו למשחק בקוביא אומנות שלא הוא, בין שאין לו אומנות אלא הוא - הרי זה פסול". וקשה על רב ששת.
ומתרץ רב ששת, במשנתנו לא נחלקו. ואם הברייתא שנתה דעה זו, אינה דעת חכמים, אלא ברייתא ההיא, רבי יהודה עצמו משום רבי טרפון, היא. שלדעת רבי טרפון הריהו אסמכתא.
כלומר, מדברי רבי טרפון בהלכות נזירות למד רבי יהודה שהוא הדין לגבי משחק בקוביא.
דתניא: שם שנינו: שנים יושבין, ואדם אחד עובר לידיהם. אחד מהיושבין אומר: "פלוני העובר נזיר הוא". והשני אומר: "אינו נזיר". אומר אחד: "הרינו מקבל עלי נזירות או כמותו הוא שהוא נזיר". והשני אומר: "הריני מקבל עלי נזירות אם כמותו הוא שאינו נזיר". ונמצא כמו אחד מהם שהוא נזיר, או שנמצא שאינו נזיר, ועל מקרה זה שנינו -
רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר. לפי שלא ניתנה נזירות בקבלת ספק, אלא להפלאה, כשקיבל עליו בדברים ברורים, (מלשון הפסוק: "כי יפליא איש" - דתרגומו יפרש), ועתה כשקיבל עליו בספק אינו קבלה.
הרי שרבי טרפון סובר, שאם תלה תנאו בדבר שאין בידו, ואינו יודע ברור, ואף שיודע שיתכן שלא כמותו - אינה קבלה.
וכן במשחק בקוביא, אף שידע שיתכן שיפסיד, בכל זאת אינו מקבל עליו את  1  ההפסדים, ואינו מקנה בלב שלם את מעותיו שהפסיד, וממילא לדעת רבי טרפון הריהו אסמכתא, ולא קניא, והמעות בידו בכעין גזילה.

 1.  והקשו התוס': מה הדמיון בין קנין לנזירות, - דרק בנזירות כתבה התורה: "כי יפליא", ולכן צריכין דברים ברורים, מה שאין כן בקנינים. ותירצו, שלמדים מנזירות לשאר דינים התלויים בגמירות דעת. ותוספות הרא"ש מוסיף, שבמסכת נדרים נלמדים דיני גט מדיני נדרים. ועוד מבארים התוס', דאף שכתבה התורה "הפלאה", אינו מבורר באיזו דרגה של בירור דברים, שישנן כמה רמות של בירור, ועל זה נחלקו התנאים מסברא מה נקרא דברים ברורים לגבי קנינים, ולכן מדמים דין אסמכתא לנזירות.
אבל תנאי המשנה סוברים - לדעת רב ששת - שאינו אסמכתא, ופסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם.
שנינו במשנתנו: ואלו הן הפסולין ... והמלוה בריבית.
אמר רבא: לוה מעות מחבירו ברבית - פסול לעדות, שגם הלוה עובר בלא תעשה - שנאמר: "לא תשיך באחיך", "תשיך" מלשון פועל יוצא שגורם להמלוה לעבור על האיסור  2 . וכיון שבעבור חימוד ממון עובר על דת הרי הוא כרשע דחמס  3 .

 2.  גמרא בבא מציעא (ע"ה ב), וכן פירש שם רבינו עובדיה.   3.  כתב המאירי: "ואף על פי שמאחר שאינו נוטל ממון, היה לנו לומר שאין זה רשע דחמס, מכל מקום - חמוד ממון מביאו לעבירה".
ומקשה הגמרא:
והא אנן תנן שנינו במשנתנו: "מלוה בריבית", ולכאורה משמע שרק המלוה פסול? ומתרצת הגמרא: פירוש משנתנו הוא:
מלוה הלוואה הבאה בריבית, שכלול בה כל העוברים על האיסור, גם המלוה וגם הלוה  4 .

 4.  במשנה פרק איזהו נשך (עה ב) שנינו, שגם העדים והערב עוברים בלאו. האם הם גם פסולים לעדות. נסתפק בכך הר"י (מובא ברא"ש), והצד שנאמר שפסולים הוא משום שעברו על לאו. ולמרות שאינם עדי חמס, אם אינם מרויחים, מכל מקום, הרי נפסקה ההלכה כאביי שאף עוברי שאר עבירות פסולים. ועוד שהרי הם כלולים בדברי המשנה: "מלוה הבאה בריבית". ומאידך, יתכן שאינם פסולים, כי אינם יודעים שעוברים עבירה, ממילא אינם חשודים להעיד שקר. וכן כתבו התוס' במסכת בבא מציעא (עב א ד"ה שטר).
ומספרת הגמרא עובדה, והיא תהווה קושיה על רבא.
אדם אחד ושמו בר ביניתוס, אסהידו ביה העידו עליו תרי סהדי לפוסלו לעדות. חד עד אחד אמר: "קמי דידי בפני אוזיף הלוה מעות בריביתא". וחד והעד השני אמר: "לדידי לי בעצמי אוזפי הלוה מעות ב ריבי תא".
ורבא קיבל את עדותם ופסליה רבא לבר ביניתוס מלהיות עד כשר.
ומקשה הגמרא: למה פסלו רבא, הרי העד השני אינו נאמן לעדות, שהרי מודה שלוה מעות בריבית  5 ? והא רבא עצמו הוא דאמר: לוה בריבית פסול לעדות, והוה ליה והריהו רשע. והתורה אמרה: "אל תשת רשע עד"?

 5.  אמרה הגמרא (כו ב) שכל הפסולין מדרבנן צריכין הכרזה, דהיינו שהבית דין יפרסמו הדבר שהנו פסול לעדות, וכל זמן שלא הוכרז עליו- אינו פסול. והפסולים מן התורה אינם צריכים ה כרזה. אם בר ביניתוס הלוה מעות בריבית קצוצה שהוא איסור דאורייתא, מובנת קושית הגמרא שהעד השני פסול להעיד עליו- אף בלי הכרזה, וכן כתב היד רמ"ה בדף כ"ו. אבל אם הלוה בריבית דרבנן (או כמו שהבאנו במשנה בשם תוס' שאף בריבית דאורייתא מיפסל רק מדרבנן) קשה, למה יפסל העד, הרי לא הכריזו עליו? ומתרץ הנמוקי יוסף: דכל הטעם שהצריכו הכרזה, הוא, משום הפסד הלקוחות, כלומר, שאנשים לא ידעו שהוא פסול, וימכרו ויקנו על סמך עדותו, ולבסוף יתברר להם שהעד היה פסול, לכן תיקנו חכמים שאינו פסול עד שיכריזו עליו. אבל מעיקר הדין הריהו פסול אף בלא הכרזה. ומעתה, כיון שכאן בעובדה שהעיד על בר ביניתוס לא שייך פסידא דלקוחות שהרי דנים על בר ביניתוס בעצמו לפסלו, ולא על לקוחות. ועוד מתרץ בשם הרא"ה: שהכרזה צריכים רק לשאר עדיות, אבל לאותה עדות שבא עתה הלוה להעיד, - אפשר לפוסלו, ולא ראו חכמים להאמינו, אף בלי הכרזה. ועיין בחידוש הר"ן וב"ערוך לנר".
ומתרצת הגמרא: כיון שהעד השני הודה בעצמו על עצמו שהוא רשע, ולא העידו עליו אחרים, אינו עד פסול, ולמה -
רבא לטעמיה לפי שיטתו, דאמר רבא: אדם הוא "קרוב" אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, ולכן אינו יכול להעיד על עצמו, אפילו לחובתו, ויוצא מכך שאין אדם משים עצמו רשע.
וזה הטעם שקיבל רבא עדותו על בר ביניתוס, ולא קיבל עדותו על עצמו.
מענין לענין מספרת הגמרא עוד סיפור.
ההוא טבחא שוחט דאישתכח שנמצא דנפקא טריפתא מתותי ידיה שיצאה טריפות מתחת ידיו, כלומר, שמכר בשר טריפה בחזקת כשר. פסליה רב נחמן  6 , ועבריה והעבירוהו מחזקת כשרות שלו.

 6.  היד רמ"ה מפרש שפסלוהו מעדות, ומובן השייכות לסוגייתנו.
אזל הלך השוחט, רבי מזיה וטורפיה גידל שערותיו וצפרניו, וניוול עצמו כדרך בעלי תשובה. סבר רב נחמן לאכשוריה רצה רב נחמן להחזירו לחזקתו.
אמר לו רבא לרב נחמן: איזה נאמנות יש לו, דילמא אולי איערומי קא מערים. עושה בערמה כדי שיכשירוהו?
אלא מאי תקנתיה מה תקנתו על מנת שיחזירוהו.
כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין: החשוד על הטריפות - אין לו תקנה, עד שילך למקום שאין מכירין אותו ששם אינו מערים,  7  וכשימצא אבידה יחזיר אבידה לבעליו בדבר חשוב, דבר יקר, שכיון שמחזיר אבידה, מראה שחזר בו מחמדתו ממון, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב - משלו. דהיינו, שיפסיד לעצמו את הטריפה, ובכך מוכיח שחזר בתשובה  8 .

 7.  גירסת הרי"ף: "וילבש שחורים ויתכסה שחורים".   8.  לשון המאירי: "שאין רפואה לחולי הנפש במיצוע הדרכים, אלא אם כן בנטייה אחר הקצוות, דרך רפואה". וזה לשון היד רמ"ה: "שהעושה תשובה צריך לקדש עצמו במותר לו, ולעשות הרחקה יתירה, כדי שלא יבוא עוד לידי קלקול".
שנינו במשנתנו: ואלו הן הפסולין ... ומפריחי יונים
הגמרא מבארת מה פירוש מפריחי יונים.
מאי "מפריחי יונים"?
הכא כאן (בבבל) תרגומה פירשוה, שהוא מין משחק שאומר אחד לחבירו: "אי תקדמיה תקדים יונך ליון, ליוני למקום מסויים, אתן לך כך וכך. (והגמרא תבאר, הרי כבר נשנה "משחק בקוביא").
רבי חמא בר אושעיא אמר: ארא. אדם המלומד  9  להביא יונים ממקומן לבית בעלים אחר, ואינו גזלן ממש, כי מדובר ביוני הפקר המקוננות בשובכות של אנשים, אך לא זכו בהן בעלי השובכות, אלא שיש בהן גזל מפני דרכי שלום  10 .

 9.  רבינו חננאל מפרש: קושרין חוט ארוך בעוף ומפריחין אותו בגג ומצפצפין ומתקבצין סביבותיו עופות של בני אדם מן שובכין אחרים, וכיון שמתקבצין פושט רשת ונוטלן".   10.  שנינו בברייתא (והובאה בגמרא בבא מציעא קב א): "יונך שובך ויוני עלייה יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום". הביאור: לפי שהם באים להשובך משל הפקר, והשובך והעליה לא קנו אותם לבעלים בתורת חצר, הואיל ואינם משתמרים בהם, שלפעמים הם יוצאים משם, ולא סמכה דעתו של בעל השובך עליהם. ולכן אין בהם מן התורה משום גזל. וחכמים אסרו שלא יבואו לידי קטטות ומריבות, שכל אחד מחזיק את היונים - הנמצאים בשובכו- לשלו. (אנצ' תלמודית ערך גזל). וזה נקרא "גזל מפני דרכי שלום".
ומבארת הגמרא:
מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון. מאי טעמא לא אמר: ארא?
אמר לך: ארא אינו פסול לעדות, מפני שאינו גזלן, אלא מפני דרכי שלום בעלמא  11 .

 11.  ומאן דאמר אי תקדמיה סובר שאף הגזלן מפני דרכי שלום - פסול. ערוך לנר.
ומאן דאמר ארא, מאי טעמא לא אמר: אי תקדמיה יונך ליון?
אמר לך: אי תקדמיה יונך ליון, היינו משחק בקוביא, והרי כבר נשנה.
ואידך, ומה יענה מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון, למה נשנה פעמיים?
ומתרץ: יש הבדל ביניהם, ויש בכל אחד מהם חידוש שאין בשני.
תנא משחק בקוביא, שהוא תולה בדעת עצמו,  12  ואחר כך תנא מפריחי יונים שתולה בדעת יונו.

 12.  וכתבו היד רמ"ה והר"ן והמאירי: שצריכותא זו היא לדעת רמי בר חמא, שמשחק בקוביא אסור משום אסמכתא, ולכן יש לחלק בין אסמכתא גמורה לאסמכתא פחותה ממנה, אבל לרב ששת דטעם האיסור הוא משום שאינן עסוקים ביישובו של עולם, מה לי תולה בדעת עצמו מה לי תולה בדעת יונו. והקשה הגאון רע"א, דמכל מקום אפשר לפרש הצריכותא גם לדעת רב ששת, דלרב ששת אם עוסק ביישובו של עולם אינו פסול, ומעתה, יכולים לומר הצריכותא בהיפוך: דעד כאן אינו כשר לעדות, אלא בתולה בדעת עצמו, לכן מותר דאינו בידו כלל, ומקנה בלב שלם, אבל תולה בדעת יונו שסובר שהוא בידו, אימא שהוא אסמכתא ואינו מקנה, ופסול אף שיש לו אומנות אחרת. וכן אי תנא תולה בדעת יונו וכו'.
וצריכא, הוצרכו לשנות שניהם.
דאי תנא תולה בדעת עצמו, היינו סוברים, התם הוא מעין גזלן, משום דלא גמר ומקני, אינו מקנה בלב שלם, דאמר בלבו, לפי טעותו,  קים לי בנפשאי הנני יודע בעצמי דידענא טפי ולא היה בלבו ספק, ומשחק על מנת שינצח, וכשמפסיד אינו מקנה בלב שלם,

דרשני המקוצר[עריכה]