פרשני:בבלי:סנהדרין פח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין פח א

חברותא[עריכה]

נאמרה "קרחת וגבחת" באדם, ונאמרה "קרחת וגבחת" בבגדים ואנו לומדים בגזירה שוה מה להלן באדם פרח בכולו טהור, אף כאן בבגדים פרח בכולו טהור.
ורבנן חולקים על רבי יונתן בן אבטולמוס, שבנגעי בגדים אפילו פרח בכולו טמא.
ואם יכניס אדם בגד כזה שהנגע פרח בכולו, למקדש, או שהוא יגע בבגד הזה ויכנס למקדש, הרי שלפי רבנן הוא חייב כרת, ולפי רבי יונתן בן אבטולמוס הוא פטור מכרת.
"דברי" - אלו הערכין והחרמים והקדישות.
הערכין יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן -
דתניא: המעריך פחות מבן חדש שאמר על תינוק פחות מבן חדש "ערכו עלי". והרי בפרשת ערכין שבתורה נאמר שרק מבן חדש ומעלה יש לו "ערך" שהמעריך צריך ליתן כפי הקצוב שם בפרשה -
רבי מאיר אומר: נותן דמיו המעריך צריך לתת להקדש כפי השווי של התינוק אילו היה נמכר בשוק לעבד.
וחכמים אומרים: לא אמר כלום ואינו חייב ליתן כלום.  91 

 91.  הגמרא בערכין (ה א) מבארת את מחלוקתם, שרבי מאיר סובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, והרי הוא יודע שאין "ערך" לפחות מבן חדש, ובודאי התכוין בנדרו "לשם דמים". ורבנן סוברים שאדם מוציא דבריו לבטלה.
ויש במחלוקת זו נפקא מינה לענין איסור כרת, באופן שהגזבר בא ומשכן את אותו אדם שנדר בצורה כזאת, שלפי רבי מאיר המשכון הוא הקדש ואי אפשר לקדש בו את האשה, ולפי רבנן המשכון נשאר ברשות הבעלים ויכול לקדש בו את האשה, נמצא שהמחלוקת הזו נוגעת לענין איסור אשת איש.
ועוד יש נפקא מינה, שלפי רבי מאיר שהמשכון הוא הקדש, אם יהנה ממנו אדם הוא יתחייב להביא קרבן אשם מעילות, ואם יאכל מאותו אשם אדם טמא הוא יתחייב כרת, ואילו לפי רבנן שהמשכון אינו הקדש ומותר ליהנות ממנו, אם כן אותו אשם הוא חולין, ואין חיוב כרת על אותו אדם שאכל ממנו כשהוא טמא.
החרמים יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן -
דתנן במסכת ערכין (כח ב): רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים שאמר על דבר מנכסיו "הרי זה חרם" ולא פירש אם לבדק הבית אם לכהנים - ניתנים לבדק הבית, שנאמר (ויקרא כז כח) "כל חרם קדש קדשים הוא לה"'.
וחכמים אומרים: סתם חרמים ינתנו לכהן, שנאמר במי שהקדיש את שדה אחוזתו (שם כא) "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" משמע שסתם חרמים הם לכהן.
אם כן שסתם חרמים לכהן מה תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים הוא לה"' שמזה משמע שסתם חרם הוא הקדש?
ללמד שהחרם הניתן לכהנים חל על קרבנות שהם קדשי קדשים, ועל קרבנות שהם קדשים קלים.  92 

 92.  המשנה ממשיכה שם לפרש שאין החרם חל ממש על הקרבנות שינתנו הם עצמם לכהן אלא שהוא צריך לתת לכהן את שווי הבהמה אם הקרבן היה נדר, ואם היה נדבה הוא צריך לתת רק כפי טובת הנאה שיש לו בה. ראה שם הביאור בזה.
ולפי רבי יהודה בן בתירא, הרי שאותו דבר שהוחרם בסתם הוא הקדש לבדק הבית והנהנה ממנו חייב בקרבן אשם מעילות, ואילו לפי חכמים שהוא ניתן לכהנים, הרי שאין בו קדושה ואין חיוב אשם על הנהנה ממנו. והרי הדבר נוגע לאיסור כרת כפי שנתבאר לעיל.
הקדשות יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ורבנן -
דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא מזלג קטן שטווין בו זהב של הקדש צריכה עשרה בני אדם שמאים שיעריכו את שוויה כדי לפדותה מן ההקדש.
ורבנן חולקים עליו שדי בשלשה שמאים בלבד כדי לפדות מטלטלין מן ההקדש.
ואם פדו חפץ של הקדש בשלשה שמאים בלבד, הרי שלפי רבי אליעזר בן יעקב החפץ נשאר הקדש, ואילו לפי רבנן הוא יצא לחולין. ואם כן הדבר נוגע לאיסור כרת באופן שיהנו מהחפץ הזה ויביאו עליו אשם מעילות.
"ריבות" - זה השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת מצורע.
השקאת סוטה יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע -
דתנן בתחילת מסכת סוטה: המקנא לאשתו מי שמתרה באשתו שלא תתייחד עם איש פלוני -
רבי אליעזר אומר: מקנא על פי שנים ההתראה צריכה להיות בפני שני עדים, ואם לא קינא לה בפני שני עדים היא אינה נאסרת עליו אף אם הסתתרה עם פלוני, וגם אינו יכול להשקותה את המים המאררים.
אך ומשקה על פי עד אחד כדי להשקותה את המים המאררים די בעד אחד שיעיד שהיא הסתתרה עם פלוני או על פי עצמו שהבעל עצמו בא ואומר שראה שהסתתרה עם פלוני לאחר שהתרה בה, אף בכך די לאוסרה עליו עד שתשתה את המים המאררים.
רבי יהושע אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים שגם הסתירה צריכה להיות על פי שני עדים שיעידו שהסתתרה עם פלוני, ואם לאו הוא אינו יכול להשקותה ואינה נאסרת עליו על ידי הסתירה.
ואשה זו שיש רק עד אחד שהסתתרה עם פלוני, הרי שלדברי רבי אליעזר היא אסורה על בעלה כל עוד שהיא אינה שותה את המים המאררים לברר אם נטמאה אם לאו.
ואם היא אינה רוצה לשתות, בעלה חייב לגרש אותה מבלי לשלם לה את כתובתה.
ואילו לדברי רבי יהושע היא מותרת לבעלה, ואם הוא רוצה לגרשה הוא חייב ליתן לה את כתובתה.
וכאשר האשה הזאת תמכור את כתובתה לאדם אחר, והוא יתפוס את ממונו של הבעל כתשלום על הכתובה, הרי שלפי רבי אליעזר הממון שבידו הוא גזל והאשה שיקדש בממון הזה אינה מקודשת, ואילו לפי רבי יהושע הממון שייך לו והאשה מקודשת.
נמצא שמחלוקת זו נוגעת לאיסור אשת איש שעונשו כרת.
עריפת עגלה יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא -
דתנן (שם מה ב): מאין מאיזה מקום בגופו של החלל שנמצא בשדה היו מודדין את המרחק ממנו לערים שמסביב, כדי לידע מי מהם הכי קרובה שחייבת להביא עגלה ערופה?
רבי אליעזר אומר: מטיבורו של החלל.
רבי עקיבא אומר: מחוטמו.  93 

 93.  הגמרא בסוטה מבארת טעם פלוגתתם, שרבי אליעזר סובר שעיקר חיותו של האדם הוא בטבורו, ואילו רבי עקיבא סובר שעיקר חיותו הוא בחוטמו.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל דהיינו מצוארו כמו שנאמר (יחזקאל כא לד) "לתת אותך אל צוארי חללי הרשעים". ומכאן שסתם חלל הוא מן הצואר. ולכן מודדים משם שהרי נאמר בפרשת עגלה ערופה "העיר הקרובה אל החלל".
והרי עגלה ערופה אסורה בהנאה והמקדש אשה בעגלה ערופה אינה מקודשת.
נמצא שמחלוקת נוגעת לאיסור אשת איש, באופן שעיר אחת היתה קרובה לטיבורו של החלל והשניה היתה קרובה לחוטמו, ושתיהן הביאו כל אחת עגלה ערופה. והרי רק אחת מהעגלות דינה כעגלה ערופה שאסורה בהנאה ואילו השניה היא חולין גמור ומותרת בהנאה. ואם יקדש אדם אשה באחת מן העגלות, דינה של אשה זו תלוי במחלוקת של מדידת עגלה ערופה, שלפי התנא הזה היא מקודשת ולפי התנא השני היא אינה מקודשת.
טהרת מצורע יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן -
דתנן במסכת נגעים (יד ט): אם אין לו למצורע בהן יד ימנית, או בהן רגל ימנית, או אוזן ימנית ליתן עליהם מן הדם ומן השמן של קרבנותיו, הרי אין לו למצורע זה טהרה עולמית.
רבי אליעזר אומר: נותן לו את הדם ואת השמן על מקומו של הבהן והאוזן הימנית ויוצא בכך ידי חובתו.
רבי שמעון אומר: נותן על בהן ואוזן של שמאל, ויוצא.  94 

 94.  הגמרא מבארת לעיל (מה ב) את מחלוקתם, שלפי התנא קמא בעינן "קרא כדכתיב" שצריך לקיים את דין התורה דוקא כפי שכתוב, ואילו התנאים האחרונים סוברים שכאשר אי אפשר לקיים את ה"קרא כדכתיב" הוא אינו מעכב.
וכל עוד שלא נתכפר המצורע כדין, הוא נשאר בטומאתו, ואסור לו ליכנס למקדש ולאכול בקדשים.
נמצא שמחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת של טומאת המקדש.
"בשעריך" - זה לקט שכחה פיאה.
לקט אפשר שיחלוקו בהא דתנן במסכת פאה (ו ה): שני שבלין שנשרו בשעת הקצירה יש עליהם דין לקט והם לעניים. אבל אם נשרו שלשה שבלין אינן לקט אלא הם שייכים לבעל הבית.
(ותיכף תביא הגמרא את דברי בית שמאי החולקים על כך).
שכחה אפשר שיחלוקו בהמשך המשנה: שני עומרין שנשכחו בשדה יש להם דין שכחה ושייכים לעניים. שלשה עומרין שנשכחו אינן שכחה אלא שייכים לבעל הבית.
ועל כולן על כל אלו השנויים במשנה (שם במסכת פאה יש במשנה עוד אופנים שלדברי התנא קמא רק שנים לעניים ולא שלשה) בית שמאי אומרים: שאפילו שלש הם לעניים ורק ארבע לבעל הבית.
ואם לקט העני שלשה מהלקט או מהשכחה ובא בעל הבית ונטלן ממנו,  95  לפי התנא קמא הרי זה ממון של בעל הבית ואם יקדש בו את האשה היא תהא מקודשת, ואילו לפי בית שמאי הוא גזל ביד בעל הבית והאשה אינה מקודשת.

 95.  רש"י. ולא רצה לפרש כפשוטו שהעני עצמו קידש את האשה, כמו להלן בפיאה שהפריש מהעיסה. שאם כן צריך לומר שהזקן ממרא מקל כבית הלל שאינה מקודשת ובית דין הגדול סובר כבית שמאי שהיא מקודשת, והרי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. מהרש"א.
פיאה אפשר שיחלוקו בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן -
דתניא: מצות פיאה להפריש מן הקמה בעוד השבלין עומדות בשדה שלא נקצרו, כמו שנאמר "לא תכלה פאת שדך לקצור" משמע אלא השאר לעניים שהם יקצרו את הפאה.
לא הפריש מן הקמה, יפריש פאה מן העומרין מאגודות השבלין הקצורות.
לא הפריש מן העומרין, יפריש מן הכרי מערימת החטים, עד שלא מירחו כל עוד שלא החליק את הערימה, שזהו גמר מלאכתו לענין חיוב מעשר, ועד אז הוא יכול לתת לעני את הפאה מבלי שיצטרך לעשר אותה תחילה.
אבל אם כבר מירחו חל על הכרי חיוב הפרשת מעשרות, ולכן מעשר הוא צריך להפריש קודם את כל המעשרות  96  מהכרי, ורק אחר כך נותן לו לעני את הפאה, כדי שלא יפסיד העני מכך שהוא איחר לתת לו את הפאה עד שנתחייבה במעשר, שאילו היה נותן לו קודם המירוח, לא היה העני צריך לעשר את הפאה, משום שפאה פטורה מן המעשר, ועתה שכבר נתחייבה במעשר ביד בעל הבית, גם העני יצטרך לעשר אותה.  97  ואם לא הפריש מן הכרי אלא הוא טחן את החטים ועשה מהקמח עיסה, הוא פטור מלהפריש ממנה פאה לפי שהוא קנה אותה בשינוי.

 96.  ולא הזכיר תרומה, משום שהוא דבר מועט וקל לתרום לכן לא חשש להזכירו. ועוד משום שרגילים להפרישה מיד בגורן. תוס' ד"ה מרחו כאן ובבבא קמא (צד א).   97.  ולא שייך לומר "יש ברירה" והוברר למפרע שהפיאה לא היתה חייבת במעשר, משום שכל זמן שלא הפריש את הפיאה ולא בירר אותה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר, ושוב לא יפטר. תוס' ד"ה מירחו.
משום רבי ישמעאל אמרו: אף אם לא הפריש פאה עד שעשה מן החטים עיסה, מפריש את הפאה מן העיסה כי שינוי אינו קונה, והחטים הם עדיין של העניים גם אחרי שנשתנו ונעשו עיסה.
ואם בא העני ולקח לבד מהעיסה, פאה, הרי שלפי תנא קמא הוא גזל בידו ואם יקדש בה את האשה היא לא תהא מקודשת, ואילו לפי רבי ישמעאל היא תהא מקודשת.
שנינו במשנה: שלשה בתי דינין היו שם.
אמר רב כהנא: הוא אומר אם הזקן ממרא אומר שמה שהוא מורה להלכה הוא מפי השמועה שכך קיבל מפי רבותיו, והן אומרין: מפי השמועה הבית דין הגדול אומרים שהם קיבלו מפי רבותיהם להיפך, אינו נהרג.
וכמו כן כאשר הוא אומר: כך הוא בעיני שכך נראה לי הדין, ולא שקיבלתי מפי רבותי, והן אומרין: כך הוא בעינינו שלנו נראה שהדין הוא אחרת, אינו נהרג.
וכל שכן כשהוא אומר: מפי השמועה, והן אומרין: כך הוא בעינינו, שאינו נהרג.
עד שיאמר הזקן ממרא: כך הוא בעיני, והן אומרין: מפי השמועה.  98 

 98.  בערוך לנר הקשה: הרי בברייתא נאמר "דבר זו הלכה" דהיינו שחולקין בהלכה למשה מסיני, ואיך שייך לחלוק בהלכה למשה מסיני אם לאו מפי השמועה? ותירץ על פי דעת תוס' שרבי יהודה חולק על כל הדרשות של הברייתא (ראה הערה 110), ואם כן אפשר שרב כהנא סבר כרבי יהודה.
תדע שכך הוא שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל שנחלק על החכמים שבלשכת הגזית בכמה דברים, ועל כרחך הטעם, מפני שהוא אמר שקיבל כך מרבותיו.  99 

 99.  במסכת עדיות (ה ו) מובא שחלק על החכמים בארבעה דברים. ובשעת מיתתו אמר לבנו: בני חזור בך מאותם הדברים. אמר לו בנו: ולמה לא חזרת בך אתה? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים ואתה שמעת רק ממני שאני יחיד.
ורבי אלעזר אומר: אפילו הוא אומר: מפי השמועה, והן אומרין: כך הוא בעינינו הוא נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל!
ואם תאמר: מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל?
מפני שלא הורה הלכה למעשה בניגוד לדעת החכמים.
תנן במשנתנו ראיה נגד רב כהנא: ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי.
מאי לאו האם לא מדובר דהוא אמר: מפי השמועה, והן אומרין: כך הוא בעינינו  100  ובכל זאת הוא נעשה זקן ממרא, וקשיא לרב כהנא?

 100.  הגמרא סברה שכיון שהוא מקדים את דבריו לפני דברי הבית דין שהוא אומר "כך דרשתי וכך דרשו חבירי" על כרחך משום שהוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, ולפי שקבלתו קדמה בזמן לכן הקדים את דעתו. ודוחה הגמרא שאף על פי שהוא אומר כך הוא בעיני והם אומרים מפי השמועה הוא מקדים את דעתו, משום שכוונתו לומר שכך דרשתי מדעתי מכבר ועכשיו שמעתי שחברי לא דרשו כן מפי השמועה. ערוך לנר. וראה תורת חיים.
ומתרצת הגמרא: לא! אלא מדובר שהוא אומר: כך הוא בעיני, והן אומרין: מפי השמועה.
תא שמע קושיא לרב כהנא: דאמר רבי יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים:
א. בעל שמחל על קינויו שנתן לאשתו רשות להסתתר עם אותו אדם שהתרה בה שלא תסתתר עמו קינויו מחול וגם אם תסתתר עם פלוני אינה נאסרת עליו.

דרשני המקוצר[עריכה]