פרשני:בבלי:סנהדרין קי ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קי ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה אותו ישמעאלי: כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם (חוזר הגיהנם לכאן), והרי הם כבשר בתוך קלחת, ואז יוצא עשן ממקום זה, ואמרי הכי: משה ותורתו אמת והן בדאים.
שנינו במשנתנו: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא וכו'.
תנו רבנן: דור המדבר - אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו". וכך נדרש המקרא: "יתמו" - בעולם הזה, "ושם ימתו" - בעולם הבא.
ואומר: "ארבעים שנה אקוט בדור וגו' אשר נשבעתי באפי, אם יבאון אל מנוחתי". הרי שנשבע ה', שלא יבואו אנשי דור המדבר אל המנוחה, והיינו עולם הבא  935 . דברי רבי עקי בא.

 935.  כי אי אפשר לומר שהכוונה היא על ירושלים, דקיימא לן: מנוחה זו ירושלים, שאם כן, למה נקט המקרא שלא יבואו לירושלים, הרי דור המדבר לא נכנסו כלל לגבול ארץ ישראל! הריא"ף.
רבי אליעזר אומר: באין הן לעולם הבא  936  . שנאמר: "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח". ואותם חסידים - היינו אנשי דור המדבר, שכרתו ברית עם הקדוש ברוך הוא על זבחים ושלמים, כמו שנאמר: "ויזבחו זבחים שלמים", ונאמר: "ויזרוק (את דם הזבחים) על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם".

 936.  הגרעק"א הביא את דברי התוס' במס' בבא בתרא (עג ב, ד"ה ודמו), שכתבו, שמשמע מהגמרא שם, שיש להם חלק לעולם הבא. עיי"ש בגמרא ובתוס'.
אלא מה אני מקיים "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי"?
באפי, מתוך כעסי באותו זמן, נשבעתי שלא יבואו אל המנוחה. ועתה - חוזרני בי  937 . רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה - אלא כנגד דורות הבאים:

 937.  זה לשון רש"י במס' חגיגה (י א): מדקאמר באפי משמע יכול אני לשאול עליו, לפי שמחמת אפי ולא בדעת מיושבת נשבעתי. ויש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו וכו' מתירין לו (הובא בעץ יוסף).
"אספו לי חסידי" - אלו צדיקים שבכל דור ודור  938 .

 938.  שעל פטירת הצדיקים שייך לשון "אסיפה", שהרי יעמדו לעולם הבא. מהרש"א.
"כרתי בריתי" - אלו חנניה מישאל ועזריה  939 , שמסרו עצמן לתוך כבשן האש בשביל בריתו של הקדוש ברוך הוא.

 939.  כתב הריא"ף, שאפשר שאינם בכלל צדיקים שבכל דור ודור, כי באמת אותו פסל שציוה עליהם המלך להשתחוות לו לא היה עבודה זרה, אלא רק אנדריטי. ולכן נתחייבו בנפשם.
"עלי זבח" - אלו רבי עקיבא וחביריו, שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: דור המדבר באים הן לעולם הבא. שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה". "ופדויי ה'" הם דור המדבר, שנפדו ממצרים.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה (עזב רבי עקיבא את חסידותו), שהיה רגיל תמיד לדבר בזכותם של ישראל (כפי שמובא להלן בגמרא). ואילו לגבי דור המדבר לא דיבר בזכותם, אלא אמר שאין להם חלק לעולם הבא.
שהרי ממה שנאמר: "הלך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", יכול היה רבי עקיבא לדרוש שיש להם חלק לעולם הבא.
שהרי אמר הנביא, שיזכור הקדוש ברוך הוא לירושלים חסד אבות, שהלכו אחריו במדבר.
אם כן, ומה אחרים, דורות הבאים, באים בזכותם של דור המדבר, הם עצמן (אנשי דור המדבר) - לא כל שכן שיבואו לחיי עולם הבא?
מתניתין:
עשרת השבטים שהגלה סנחריב (כפי שנאמר: "וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי"), אינן עתידין לחזור ממקום גלותם  940 .

 940.  כתבו הראשונים, דהיינו דווקא אותו דור שגלו. אבל בניהם וזרעם עתידים לחזור.
שנאמר: "וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה", שגזר עליהם הקדוש ברוך הוא שיגלו, כיון שעזבו את תורתו  941 . ואמר הכתוב: "כיום הזה". מה היום - עובר והולך ואינו חוזר שוב, אף הם - הולכים לגלות, ואינן חוזרים. דברי רבי עקיבא.

 941.  והפסוק מדבר על עשרת השבטים, כי "וישליכם אל ארץ אחרת" משמע שהגלה את כולם למקום אחד. והיינו עשרת השבטים, שהגלם סנחריב למדינת אפריקי. אבל שאר השבטים לא גלו למקום אחד, אלא נתפזרו בכל הארצות. רש"י ד"ה וישליכם.
רבי אליעזר אומר: כך דורשים מהמילים "כיום הזה": מה יום - מאפיל ומאיר (שהיום חשוך מעט בבוקר, ומאיר יותר בצהרים  942 ), אף עשרת השבטים, שעתה אפילה להן, כך עתידה להאיר להם לעתיד לבוא.

 942.  עוד פירש רש"י, שהיום מאפיל בערב, ולמחרת מאיר היום שוב. עיי"ש.
גמרא:
תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא  943  . שנאמר: "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול".

 943.  כתב רש"י, שיש מפרשים שמה ששנינו בברייתא "אין להם חלק לעולם הבא", היינו לימות המשיח. שלא יקבלם המשיח עם שאר הגליות, לפי שסיפרו בגנותה של ארץ ישראל. כדאיתא לעיל (צד א).
וכך נדרש המקרא:
"ויתשם ה' מעל אדמתם" - בעולם הזה. "וישלכם אל ארץ אחרת" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.
רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: כך דורשים את המקרא "כיום הזה": אם מעשיהם כיום הזה, שלא חזרו בתשובה - אינן חוזרין. ואם לאו, אם יחזרו בתשובה - חוזרין הם מהגלות, ויש להם חלק לעולם הבא.
רבי אומר: באים הם לעולם הבא. שנאמר: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'" (וסוף המקרא: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם"). "האובדים בארץ אשור" היינו עשרת השבטים  944 , "הנדחים בארץ מצרים" הם דור המדבר. ואמר הכתוב, שלעתיד לבוא יבואו וישתחוו בירושלם.

 944.  שהגלם מלך אשור אשורה, כמפורש בספר מלכים. אבל גלות יהודה ובנימין הגלם מלך בבל לבבל. מהרש"א.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכך שאמר רבי עקיבא שאין להם חלק לעולם הבא - שבקה רבי עקיבא לחסידותיה (עזב רבי עקיבא את חסידותו, שהיה תמיד מדבר בזכות עם ישראל). שהרי יכול היה ללמוד ממקרא אחר שחוזרים לעתיד לבוא, ויש להם חלק לעולם הבא, כפי שנאמר: "הלך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משבה ישראל נאם ה' לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם". הרי שכל ישראל עתידים לחזור.
מאי חסידותיה של רבי עקיבא, שאמרנו לעיל שעזבה?
דתניא: קטני בני רשעי ישראל  945  - אין באין לעולם הבא. שנאמר: "כי הנה היום בא בער כתנור, והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש, ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות, אשר לא יעזב להם שרש וענף".

 945.  רשעי ישראל עצמם - פשיטא שאין להם חלק. אלא המחלוקת בבניהם הקטנים, שלא חטאו.
"שרש וענף", הם בניהם הקטנים של הרשעים.
וכך דורשים את המקרא:
"שרש" - בעולם הזה. והיינו, שימותו בניהם נפלים.
"וענף" - שלא יבואו אף לעולם הבא. דברי רבן גמליאל.
רבי עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא. שאף שאבותיהם היו רשעים, הם לא חטאו. שנאמר: "שמר פתאים ה'"  946 , שכן קורין בכרכי הים לינוקא (לתינוק, ילד קטן) "פת יא".

 946.  והיינו, ששומר עליהם מגיהנם, שכל אותו מזמור מדבר ביורדי ועולי גיהנם. מהרש"א.
ואומר: "גדו אילנא וחבלוהי, ברם עקר שרשוהי בארעא שבקו". והיינו, שאף שהאילן עצמו ייעקר, מכל מקום שרשיו, שהם הבנים הקטנים, ישארו בארץ. שיש להם תקנה.
ואלא מה אני מקיים: "לא יעזב להם שרש וע נף"?
שלא יניח להם לא שכר מצוה חמורה, ולא שכר שיורי מצוה (מצוה קלה), לשלם להם לעתיד לבוא. אלא, כל שכר מצוות שעשו, ישלם להם בעולם הזה, כדי לטרדן מן העולם הבא.
דבר אחר: "שרש" - זו נשמה, שמעמידה את הגוף. וזהו הדמיון לשורש, שהוא מעמיד את העץ.
"וענף" - זה הגוף.
אבל קטני בני רשעי אומות העולם - דברי הכל אין באין לעולם הבא  947 .

 947.  כתב רש"י, דהיינו דווקא רשעי אומות העולם. אבל בחסידי אומות העולם, נחלקו לעיל (קה) אם יש להם עצמם חלק לעולם הבא.
ורבן גמליאל  948  נפקא ליה מ"ותאבד כל זכר למו", שאף לקטניהם אין חלק לעולם הבא.

 948.  הגר"א מחק את המילים "ורבן גמליאל". וכן פירש רש"י, שדברי הכל היא, שמפסוק זה למדים שקטני רשעי אומות העולם, אין להם חלק לעולם הבא. וכן כתב בהגהות מהר"ב רנשבורג.
אתמר: קטן, מאימתי בא לעולם הבא?
נחלקו בדבר רבי חייא ורבי שמעון בר רבי.
חד (אחד מהם) אמר: משעה שנולד.
וחד מהם אמר: משעה שסיפר (מזמן שהוא מתחיל לדבר). אבל אם מת קודם לכן, אין לו חלק לעולם הבא.
מאן דאמר משעה שנולד, שנאמר: "יבא ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". והיינו, שיאמרו צדקתו של הקדוש ברוך הוא - משנולד  949 .

 949.  שאין לפרש "לעם נולד" כפשוטו, עם שהוא נולד, שהרי אין לך עם שאינו נולד! יד רמה.
ומאן דאמר משעה שסיפר, דכתיב: "זרע יעבדנו יספר לה' לדור". והיינו, שזרע המספר, יעבוד את ה' דור ודור. שיחזור ויחיה בעולם הבא.
אתמר: רבינא אמר: משעה שנזרע, דהיינו, מזמן שנקלט הזרע במעי אמו, אף שלבסוף הפילתו אמו ונמחה, יש לו חלק לעולם הבא  950 . דכתיב: "זרע יעבדנו". רבי נחמן בר יצחק אמר: משעה שנימול, יש לו חלק לעולם הבא. דכתיב: "עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה". דהיינו, אף שאני עני וגוע מנער, מיתתי חשובה, וראוי לומר עלי "ויגוע ויאסף", לפי שזוכה אני לחיות לעתיד לבא, כמו הצדיקים, שנאמר בהן גויעה  951 .

 950.  והכי איתא נמי במסכת כתובות (קיא א): נבלתי יקומון - לרבות נפלים.   951.  כדאיתא ברש"י על החומש (בראשית כה יז): לא נאמרה גויעה - אלא בצדיקים. ועיי' ברמב"ן שם. וביד רמה פירש, דהיינו כפשוטו של מקרא, שאני עני ומת בצעירותי מחמת צער המילה שאני סובל. והיות והשתבח בכך דוד, שמע מינה שמעלה היא זו, ובודאי שיקבל עליה שכר טוב, והיינו חיי עולם הבא.
ומאימתי חשוב אני כך - משעה שאני נושא אמיך (אימתך) ופחדך. "אפונה" היינו, שאימתך מיושבת ומבוססת בליבי (לשון "דבר דבור על אפניו"). והיינו מזמן שנימול, שהרי אנו מקיימים מצות מילה מאימתו של הקב"ה.
תנא משום רבי מאיר: משעה שיאמר הקטן אמן. שנאמר: "פתחו שערים, ויבא גוי צדיק שמר אמנים". אל תקרי "שמר אמנים", אלא "שאומר אמן"  952 .

 952.  והיות ו"אמן" היינו קיום הדבר ואמיתותו, בזה שהקטן אומר על שום ברכה מילה זו, ומאמת ומקיים הדבר, זוכה לפתוח לו שערי גן עדן ועולם הבא. ואמר "שומר אמונים" לשון רבים, כי מצינו בספר תהלים כפל מילה זו "אמן ואמן", והיינו רמז לאמת הדבר בעולם הזה ועולם הבא. מהרש"א. עיי"ש.
והיות והזכרנו ענין אמירת אמן, מדברת הגמרא על ענין זה עצמו:

דרשני המקוצר[עריכה]