פרשני:בבלי:סנהדרין פ א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין פ א

חברותא[עריכה]

אי הכי כפירושם, היינו דקתני עלה (מה ששנינו בברייתא על משנה זו) אפילו אבא חלפתא הצדיק ביניהן של אותן אחרים, האיך יתפרש לפי דבריכם!?
אלא אמר רבא:
זו ששנינו: רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין, הכי קאמר:
שנים שהיו עומדין, ויצא חץ מביניהם והרג, ואין בית דין יודעים מי הוא זה ששילח את החץ, הרי שניהם פטורים.
ואמר עלה רבי יוסי בברייתא: לכך שנתה המשנה דין זה אשר הוא פשיטא, כדי ללמד: ואפילו אבא חלפתא הצדיק ביניהן, שלא תאמר: הרי הוא ודאי לא זרק את החץ, ואם כן נחייבנו לשני על פי חזקה זו, קא משמע לן, שאין מחייבין את השני.  1  וחסורי מחסרא משנתנו, ועליה נחלק רבי יהודה:

 1.  כתב ב"ערוך לנר": ואף דאמרינן בקדושין פ א ד"סוקלין ושורפין על החזקות", מכל מקום לא אלימא הך חזקה דאבא חלפתא כל כך ליהרג האחר, כיון דיש גם לאחר חזקת כשרות, ומשום עדיפותא דחזקה דאבא חלפתא, לא קטלינן ליה לאידך.
ואילו שור שנגמר דינו, שנתערב בשוורים אחרים מעליא (שלא עשו כלום), אין פוטרין את כולן; אלא מאחר שאסורים כולם בהנאה כשור הנסקל, משום שאין אנו יודעים מי הוא זה שנאסר בהנאה, הרי נמצא שכבר הפסידו אותם הבעלים, ולפיכך סוקלין אותן (את כולן), כדי לקיים מצות סקילה במחוייב.
רבי יהודה אומר: כונסין אותן - את כל השוורים לכיפה.  2 

 2.  א. כתב רש"י: כונסין אותן לכיפה, שאין צריך לסוקלן שלא להטריח בית דין, אלא כונסין בחדר והן מתים מרעב; והיינו דאין זו כיפה האמורה לקמן פא ב; וב"יד רמה" כתב כאן שני פירושים, אם כרש"י או כיפה ממש; וראה הערה לעיל עט ב; (ויש לעיין בעיקר הסברא, למה לא נקיים מצות סקילה וכסברת חכמים, ומה שייך לומר "שלא להטריח בית דין"! ?). ב. (יש לעיין למה לא פירש רבא את הרישא על ענין זה, ולא היה צריך לחסר מן המשנה! ? ושמא אין נוח לו לרבא לפרש לשון "רוצח" על שור, ואף שריש לקיש מפרש כן. ועוד צריך ביאור: למה הוצרך רבא לשנות בסיפא העוסקת בשור ממה שאמר ריש לקיש, והרי לא הקשה עליו כלום בעיקר ביאור מחלוקתם גבי שור! ? ויש להעיר עוד, דנמצאו רבא וריש לקיש חלוקים מן הקצה אל הקצה, דריש לקיש סבר: אפילו שור אחד והוא רוצח רק שלא נגמר דינו, ונתערב, אין סוקלין אותו לדעת חכמים; ואילו רבא סובר: אפילו היה הרוצח מיעוט ושאר השוורים "כשרים", מכל מקום סוקלים אותם; ויש לעיין מה היא סברת מחלוקתם).
ומסייעת הגמרא מברייתא כפי מה שנתבאר באופן מחלוקתם ; והתניא (בניחותא):
פרה שהמיתה את האדם, ומחוייבת היא סקילה, ואחר כך ילדה:
אם עד שלא נגמר דינה הוא שילדה - ולקמן יתבאר מתי עיברה - הרי וולדה מותר, ומפרש לה הגמרא לקמן בעמוד זה.
אך אם משנגמר דינה הוא שילדה, הרי אף וולדה - אסור, ויתבאר בגמרא לקמן.
ועוד מלמדת הברייתא:
נתערב שור שנגמר דינו לסקילה באחרים שלא עשו כלום, ואפילו נתערבו אחרים באחרים, כלומר: התערובת הראשונה נתערבה שוב בשוורים אחרים שלא עשו כלום  3 xxx

 3.  כן הוא לפירוש אחד בתוספות, ולפי פירוש זה אין כאן אלא ספק אחד, וראה בדבריהם, מה שביארו דלא תיקשי: מה לי נתערב פעם אחת, מה לי נתערב שתי פעמים; ובפירוש ראשון פירשו: אחד מן התערובת הראשונה נתערב בשורים אחרים, ולפי פירוש זה ביארו התוספות, שהתנא של הברייתא סובר "ספק ספיקא אסור", ראה שם.
כונסין אותן את כולן לכיפה, והיינו כשיטת רבי יהודה במשנה, כפי שפירשה רבא.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביאין אותן לבית דין, וסוקלין אותן, וכשיטת חכמים שבמשנתנו, כפי שפירשה רבא.
אמר מר בברייתא:
פרה שהמיתה ואחר כך ילדה, אם עד שלא נגמר דינה - ילדה, הרי וולדה מותרת:
ומקשינן: וכי אף על גב דכי נגחה הות מיעברה, וכי כך הוא הדין אף שבשעת הנגיחה היתה מעוברת עמו!?
והאמר רבא:
ולד הנוגחת, כלומר פרה מעוברת שנגחה  4  וילדה הרי הוא אסור בהקרבה למזבח כמו אמו שהיא פסולה למזבח,  5  ומשום שאנו אומרים "היא וולדה נגחו", ונפסל העובר כמו אמו - וממילא נשמע, שצריך לגמור אף את דין העובר, שהרי אף הוא בכלל הנגיחה; ואם כן למה הולד מותר, והרי דינו ככל נוגח שצריך לדונו ולאוסרו בהנאה!?  6  וכן ולד הנרבעת שהיה בבטנה בשעת הרביעה הרי הוא אסור בהקרבה למזבח, כי "היא וולדה נרבעו", ונפסל העובר למזבח כאמו שהיא פסולה למזבח.  7  אלא אימא, כך תשנה את הברייתא:

 4.  כתב רש"י: כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים דמתסרא לגבוה ולא להדיוט; ולשון רש"י בעבודה זרה כד א: היא וולדה נגחוהו, ונוגח שנגח בעד אחד או על פי הבעלים שהודו מעצמן, ואין עדים בדבר, אינו נסקל.   5.  וכדילפינן בתמורה כח א ממאמר הכתוב (ויקרא א ב) "ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" להוציא את הנוגח.   6.  א. הוסיף רש"י ביאור: והא ליכא למימר דטעמא דתנא קמא דתני "אם עד שלא נגמר דינה וולדה מותר", הוא משום דלא נגמר דינה עמה; דאי בשלא בא לבית דין, מאי איריא "ולדה", והרי אפילו אמו נמי, אם לא נגמר דינה לא מיתסרא, וכי איצטריך לתנא למיתני "מותר", הכי אשמועינן: אין זקוק להביאה לבית דין קאמר, ותיובתא דרבא. (וראה "קהלות יעקב" - בבא קמא לד ב במוסגר - שכתב: מכאן מוכח, דבהמה שהרגה, וחתך ממנה אבר, ואחר כך היה הגמר דין, דנאסר האבר, שהרי העובר היה נחשב כאבר מאבריה, ומכל מקום כל שהשתתף בנגיחה נאסר, אף על פי שנולד קודם העמדה בדין; ולכאורה מרש"י מוכח בהיפוך, שהרי כתב דצריך להביא את העובר לבית דין, מה דלא שייך באבר שנחתך). ב. בפשוטו טעמו של רבא הוא משום "עובר ירך אמו"; וראה עוד בתמורה ל ב דמפורש שם, לענין ולד הנרבעת, שיש לאסור את הולד משום "עובר ירך אמו", וראה שם ברש"י דפירש: עובר ירך אמו הוא, והוא עצמו נרבע. ובתוספות כאן נקטו בתחילה דטעמא משום עובר ירך אמו; ובהמשך דבריהם הביאו בשם רבינו תם "והא דאמר רבא הכא ובתמורה ולד הנוגחת והנרבעת אסור, לא פליגא (על מה דקיימא לן "עובר לאו ירך אמו"), והיינו טעמא, כיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם, הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה, ולא משום דהוה ירך אמו; (ולשונם צריך ביאור: כי זה הוא טעם למה כשנגמר הדין נאסר הולד שבמעיה באותה שעה, אבל הרי בסוגייתנו מבואר, דאפילו אם נולד קודם שנגמר דין האם, יש להביאו לבית דין ולדונו). ובתוספות בבא קמא מז א ד"ה מאי טעמא, כתבו נמי "מדאמר רבא:. היא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו, אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא, דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה, והיא וולדה נגחו ונרבעו", וכן הביא הר"ן בחולין פרק אלו טריפות בשם רבינו תם, דולד הנוגחת אסור משום שהולד עצמו מסייע בהיזק. וב"קהלות יעקב" (כתובות סימן יג) הביא להקשות: איך אפשר לומר שולד הנוגחת אסור, משום שהוא עצמו מסייע בהיזק, והרי קיימא לן כרב בבבא קמא מ ב דשור האיצטדין (מיוחד לנגיחות ומלמדים אותו לכך) כשר למזבח, ומשום שאנוס הוא; ואפילו אם נדחוק ונאמר, דאולי רבא סובר כשמואל (בבבא קמא שם), דגם שור האיצטדין פסול למזבח, אכתי קשה מסוגייתנו, שהרי הסוגיא כאן לומדת מדברי רבא גם לענין שור של הדיוט, ולענין שור של הדיוט לכולי עלמא שור האצטדין אינו נסקל, וכמבואר במשנה בבבא קמא לט א, ומשום שנאמר "כי יגח" - "ולא שיגיחוהו אחרים"; והאם המגחת את עוברה הרי אין לך "שיגיחוהו" יותר מזה! ? וראה מה שכתב שם ליישב.   7.  א. וכדילפינן בתמורה כח א ממאמר הכתוב שם "מן הבהמה:. תקריבו את קרבנכם". ב. הקשה רבי עקיבא איגר (שו"ת ח"א סימן קעב): אשתו מעוברת איך רשאי לבא עליה, נימא ד"היא וולדה נבעלו", והוי בא על בתו; ואף דבפחותה מבת שלש לאו ביאה היא, מכל מקום לכאורה הוא איסור דרבנן, כמו בקטן פחות מבן תשע (שאינו ראוי לביאה) דאסור מדרבנן; (ויש להעיר על שסגנן את קושייתו "נתקשיתי כעת, למה דמבואר בתמורה דאם עובר ירך אמו היא וולדה נרבעו:. "; ויותר יש להקשות, לפי סברת התוספות שהובאה בהערה לעיל, דאפילו למאן דאמר "עובר לאו ירך אמו" מכל מקום אמר רבא שהולד אסור משום שהוא נהנה ברביעה). ותירץ: דבפחותה מבת שלש, דבלאו הכי אף במותרת לו אסור לבא עליה כיון דלאו שם ביאה עליה, הוי כמשחית זרעו על עצים ואבנים, עיין בנמוקי יוסף פרק קמא דיבמות; ושאני בת שלש, אף דאי אפשר שתתעבר ותלד, מכל מקום שם ביאה עליה; אבל בפחותה מבת שלש לאו שם ביאה עליה, ואם כן לא הוצרכו חז"ל לאסור מדין ערוה, ומשום הכי במעוברת דליכא מדין חשש השחתת זרעו, לא הוי אפילו איסור דרבנן משום ערוה. (ויש לעיין: למה לא אסרו ביאה שאין בה הוצאת זרע! ?). (ואכתי יש לעיין: לפי מה שכתב ה"מנחת חינוך" במצוה לה, דלגבי בן נח, אפילו פחותה מבת שלש אסורה, ומשום דבכלל "שיעורין" הוא שלא ניתנו לבני נח, אם כן יהא בן נח אסור באשתו המעוברת, לדעת רב הונא (בחד לישנא לעיל נח ב, וכן פסק המאירי שם), שגוי אסור בבתו). וב"תפארת ישראל" (תמורה פרק ו אות ג), תמה: למה לא הקשה: ייאסר לבא על אשתו משום בא על הזכר; ועוד הקשה, דלפי הבנת רבי עקיבא איגר בענין זה, יהיה אסור לשחוט את המעוברת משום "אותו ואת בנו", (ויש להעיר עוד: למה לי קרא להתיר בן פקועה מ"כל בבהמה תאכלו", נימא "היא וולדה נשחטו") ; וראה מה שכתב לדחות קושיית רבי עקיבא איגר.
אם עד שלא נגמר דינה, עיברה וילדה קודם גמר דין, הרי וולדה מותר, שהרי לא היה עמה בשעת נגיחה שיתחייב הוא סקילה ולאוסרו בהנאה, ואף לא היה עמה בשעת גמר דין, כדי שייאסר אף הוא על ידי גמר דינה של אמו.
אבל אם משנגמר דינה עיברה, וילדה, הרי וולדה אסור, ואף שלא היה עמה לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין, מאחר שיצא עובר זה ממי שהוא אסור בהנאה, וכל היוצ מן האיסור הרי הוא אסור.
ומקשינן על מה דאמרינן: אם משנגמר דינה עיברה וילדה ולדה אסור, ומשום שהולד הוא יוצא מן האסור; והרי לא מכח אמו האסורה בלבד הוא נוצר, אלא אף מכח הזכר המותר הוא נוצר, ואם כן:
הניחא למאן דאמר "זה וזה גורם - כלומר: דבר הנגרם והיוצא מדבר אסור ומדבר מותר כאחד - אסור".

דרשני המקוצר[עריכה]