פרשני:בבלי:סנהדרין פא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין פא א

חברותא[עריכה]

לא תימא ליה לאבוך הכי (אל תאמר לאביך בנוסח שאמרת), והודעת לו שהוא טועה, דהרי תניא: הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, לא יביישנו ויאמר לו "אבא עברת על דברי תורה", אלא אומר לו בלשון תמיהה: "אבא, (וכי) כך כתיב בתורה"!?
ואף אתה לא היה לך לומר לו בהדיא "אל תשנה כך וכך".
ומקשינן עלה: סוף סוף - כיון שאומר לו בלשון תמיהה "אבא וכי כך כתוב בתורה"
- היינו הך, אף בלשון זו הרי הוא מביישו, שהרי אומר לו "וכי יפה אתה עושה"!?
אלא כך אומר לו: אבא מקרא כתוב בתורה כך וכך, והאב עצמו ישים על לבו על מה מזכיר לו בנו מקרא זה.
מתניתין:
מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, הרי זה נידון בחמורה שביניהם.
עבר עבירה שנתחייב עליה שתי מיתות, וכגון חמותו שהיא אשת איש, הרי זה נידון בחמורה, דהיינו בשריפה, ולא בחנק כשאר אשת איש.
רבי יוסי אומר: אם עבר עבירה שנתחייב עליה שתי מיתות, הרי זה נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו, באותו איסור שהוזקק זה תחילה להזהר בו ולפרוש ממנו - הוא נידון, אבל לא באיסור הבא עליו אחרון, אף על פי שהוא חמור, (ויתבאר יותר בגמרא), ומשום שסובר רבי יוסי "אין איסור חל על איסור", ואפילו איסור חמור על איסור קל, ונמצא שאינו חייב שתי מיתות.
גמרא:
שנינו במשנה: מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, נידון בחמורה:
ומקשינן עלה: הרי פשיטא היא שיידון בחמורה, אלא איתגורי איתגור (וכי יש לו להרויח במה שנתחייב עוד מיתה), וודאי, כיון שאילו לא עבר אלא על החמורה היה נידון בה, לא ייפטר הימנה במה שנתחייב מיתה נוספת!?
אמר תירץ רבא:
הכא במאי עסקינן: כגון שעבר עבירה קלה, ונגמר דינו על עבירה קלה, ולאחר שנגמר דינו למיתה, חזר ועבר עבירה חמורה, ומחדשת המשנה שמחייבים אותו על החמורה ונהרג בה, וחידוש הוא, כי:
סלקא דעתא אמינא: כיון דנגמר דינו לעבירה קלה, האי גברא קטילא הוא, ואין לחייבו מיתה -
קא משמע לן שהוא נידון עליה ומת בה.  1  בעא מיניה (אבוה) (אחוה) דרב יוסף בר חמא, מרבה בר נתן:

 1.  א. הנה לעיל עח א איתא בגמרא גבי טריפה שהרג או רבע: אם באו עליו עדים אינו נהרג, ומשום שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה, ואילו כשהרג או רבע בפני בית דין, הרי הוא נהרג משום "ובערת הרע מקרבך"; ונתבאר בהערות שם בשם האחרונים, שלכך הוצרכה הגמרא ל"ובערת הרע מקרבך", משום שאי אפשר לחייב מיתה את הטריפה ומשום שכמת הוא, ורק משום "ובערת הרע מקרבך" הרי הוא נהרג; ונתבאר שם בהערות, שצריך לומר, דמשום "ובערת הרע מקרבך" הרי הוא נהרג במיתה הכתובה בו, כי כן משמע שם, שהוא נהרג במיתת סייף או סקילה. ועוד נתבאר בהערות שם (על פי "קובץ שעורים" בדעת הרמב"ם), שיש נפקא מינה, בין אם חיובו הוא מעיקר חיוב מיתת בית דין, או משום "ובערת הרע מקרבך", והיינו לענין שור של אדם טריפה שהרג, דמכיון שאין הבעלים נהרגים אלא משום "ובערת הרע מקרבך", לא קרינן ביה "וגם בעליו יומת" והרי השור פטור, ראה שם. ולפי זה יש להסתפק: מאי קא משמע לן כאן? האם משמיעתנו המשנה שהמחוייב מיתת בית דין אינו "גברא קטילא" כמו טריפה, וחיוב גמור הוא; או שמא: לעולם חשוב הוא גברא קטילא, אלא שמכל מקום מחוייב הוא במיתה החמורה משום "ובערת הרע מקרבך", ויהיה בזה נפקא מינה לענין מיתת שורו. ב. ובתוספות כתבו כאן: תימה אמאי נידון בחמורה, הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, דאי מיתזמי סהדי בתראי לא מיקטלי (הרי העדים שבאו להחמיר עליו, אם יותזמו לא ייהרגו), כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא, כדמוכח בפרק קמא דמכות (ה א), גבי באו שנים ואמרו בחד בשבת נגמר דינו של פלוני! ? (הנידון שם הוא, בעדים שהעידו על אדם שנגמר דינו למיתה, והוא שקר מה שהעידו, כי הם לא ראו, אבל האמת היתה שכבר נגמר דינו בשעה שאלו העידו, ומבואר שם שהם פטורים "דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא"). ותירצו: ויש לומר, דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני בית דין, דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה לעיל בטריפה משום "ובערת הרע"; ולפי תירוץ זה אכן אין הוא מחוייב אלא משום "ובערת הרע מקרבך". ומיהו מלשון תוספות מבואר, שאינם מפרשים כדברי האחרונים; שאם נפרש כדבריהם, אם כן כוונתם לומר, דמאחר שכבר חייב מיתה אחת, אי אפשר לחייבו מיתה שניה אלא משום "ובערת הרע", (וכצד אחד של הספק דלעיל), ואי אפשר לפרש כן, שאם כן מה ענין זה לתירוצם, הרי בעיקר הגמרא צריך לומר כן! ? (וראה מה שנתבאר עוד על דבריהם, בהערות לעיל עח א). ג. ב"ערוך לנר" (לעיל עח א ד"ה עדי) יישב קושיית התוספות, על פי מה שנחלקו שם רבא ורב אשי בעדים שהם עצמם טריפה, אם כשרים הם, דרב אשי סבר: כיון שהעדים המזימים אותם לא יתחייבו ב"כאשר זמם" אם יוזמו הם, שהם הרי באו לחייב עדי טריפה, נמצאת שעדות עדי הטריפה היא עדות שאי אתה יכול להזימה, כי עדות מזימיה היא עדות שאי אתה יכול להזימה ; ורבא אינו סובר כן; ופירש שם ב"ערוך לנר" שטעמו הוא משום שבעדות הזמה אין צריך עדות שאתה יכול להזימה; ולפי זה יש לומר, דרבא כאן לשיטתו, וכגון שעברו העדים איזו עבירה קלה, ושוב נתחייבו במיתה חמורה כי הוזמו על עדות שבאו לחייב מיתה חמורה, דבזה אין להקשות: איך העידו להזימם ולחייבם, והרי עדות שאי אתה יכול להזימה היא, כי בעדות הבאה להזים אין צריך שתהא היא עצמה עדות שאתה יכול להזימה; וראה עוד שם; וראה עוד ב"ערוך לנר" כאן.
מנא הא מילתא דאמור רבנן (מנין המקור למה שאמרו חכמים): מי שנתחייב שתי מיתות בית דין ונגמר דינו תחילה למיתה הקלה, ואחר כך עבר על החמורה שהוא נידון בחמורה?
אמר ליה רבה בר נתן: דכתיב (יחזקאל יח):
"ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה, אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נידה לא יקרב. ואיש לא יונה, חבולתו חוב ישיב, גזילה לא יגזול, לחמו לרעב יתן, ועירום יכסה בגד. בנשך לא יתן, ותרבית לא יקח, מעול ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בחוקותי יהלך, ומשפטי שמר לעשות אמת, צדיק הוא, חיה יחיה נאם ה' אלהים -
והוליד (האיש הצדיק) בן פריץ שופך דם ועשה אח מאחד מאלה (ויעשה הבן לאחיו את אחד מן העבירות הבאות). והוא (הבן הזה) את כל אלה (את כל הטובות שעשה אביו הנזכרים בפרשה לעיל) לא עשה, כי גם אל ההרים אכל, ואת אשת רעהו טמא. עני ואביון הונה, גזלות גזל, חבול לא ישיב, ואל הגלולים נשא עיניו, תועבה עשה. בנשך נתן ותרבית לקח, וחי לא יחיה, את כל התועבות האלה עשה, מות יומת, דמיו בו יהיה".
"והוליד בן פריץ שופך דם": היינו רוצח שמיתתו בסייף.
"את אשת רעהו טימא": זו אשת איש שהבא עליה בחנק.
"ואל הגלולים נשא עיניו" זו עבודת כוכבים, שהיא בסקילה -
וכתיב בסוף הענין "מות יומת דמיו בו יהיה" דהיינו בסקילה, שכך מתפרשת לשון זו בכל התורה.
ובהכרח, שכבר נגמר דינו תחילה לקלות שביניהם, ומכל מקום חייב הוא סקילה, שאם לא כן, מה השמיענו יחזקאל שהוא חייב סקילה.  2 

 2.  (יש לעיין: הרי הכתוב אומר "ועשה אח מאחד מאלה", הרי שאין הכתוב מדבר במי שעשה את כל אלה אלא את אחד מהם! ?).
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק:
אימא כולהו בסקילה (שמא כל העבירות הנזכרות הם בסקילה)!? כיצד:
"והוליד בן פריץ שופך דם": זה בן סורר ומורה  3  דחיובו בסקילה.

 3.  ונקרא "שופך דם" על שם סופו, ראה לעיל עב א, רש"י; וראה עוד פירוש אחר ברש"ש.
"אשת רעהו טמא": זו נערה המאורסה דהבא עליה בסקילה, ונקראת "אשת רעהו" על שם סופה.  4 

 4.  על פי "יד רמה".
"ואל הגלולים נשא עיניו" זו עבודת כוכבים, דבסקילה.
ומשנינן: אם כן, מאי קא משמע לן יחזקאל, והרי כיון שכולם בסקילה הרי ודאי שהוא חייב סקילה.  5 

 5.  (יש לעיין בדרך השקלא וטריא שבגמרא; הרי אף מתחילה לא הוכחנו מפסוק זה שהוא נידון בחמורה אף שכבר נגמר דינו לקלה, אלא משום דאם לא כן מאי קא משמע לן יחזקאל, וכמו שכתב רש"י; ואם כן מאי מקשי ומאי משני! ?).
ואכתי מקשינן: דילמא תורה קא מהדר יחזקאל!? שמא לא נתכוין אלא לחזור על מצוות התורה להזהיר את ישראל עליה!?
ומשנינן: אם כן איבעי ליה ליחזקאל לאהדוריה כי היכי דאהדרה משה רבינו (היה לו לחזור בלשון שחזר משה על התורה), כלומר: יאמר "בן סורר ומורה" בהדיא, ו"נערה מאורסה" בהדיא, ולא ינקוט לשון שיש לטעות בה.  6 

 6.  נתבאר על פי ה"יד רמה"; ולשון "אהדריה" צריך ביאור, ואפשר משום דדינים אלו דבן סורר ומורה נאמרו במשנה תורה, שעיקר עניינה חזרה על התורה, אף שמצוות אלו לא נאמרו אלא שם; והוסיף: ואית דמפרשי: אם כן הוה ליה לאהדורה כי היכי דאהדרה משה רבינו במשנה תורה, שהתחיל מפרש את כל המצוות והולך באר היטב.
דרש רב אחא בר חנינא: מאי דכתיב ביחזקאל שם על האיש הצדיק:
"אל ההרים לא אכל": היינו שלא אכל בשביל אבותיו, שלא נצטרך לזכות אבותיו, מתוך שהוא חסיד.
"ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל": שלא הלך בקומה זקופה.
"ואת אשת רעהו לא טימא": שלא ירד לאומנות חבירו.
"ואל אשה נדה לא יקרב":  7  שלא נהנה מקופה של צדקה, שגנאי הוא לאדם הגון.

 7.  כן צריך לומר.
וכתיב על הנמנע מכל אלה: "צדיק הוא חיה יחיה".
כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה, ואמר: מאן דעביד לכולהו הוא דחיי, בחדא מינייהו לא (הנמנע מכל אלו הוא חי,  8  אך הנמנע רק מאחד מאלה אינו חי).  9 

 8.  כתב הרש"ש: אולי יכוון לפסוק יט שם, את כל חוקותי שמר:. חיה יחיה", ובדבריו מתבאר המשך הענין היטב.   9.  בכייתו של רבן גמליאל היא לפי הפירוש שנתבאר בפסוקים; אך לפי פשוטו של מקרא, הרי ודאי שאם נמנע מאחת ואינו נמנע מאחרות שחיה לא יחיה.
אמר לו רבי עקיבא:
אלא מעתה, הא דכתיב בסוף פרשת עריות "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים ... ", הכי נמי תאמר: בכולהו אין בחדא מינייהו לא, לא הזהיר הכתוב אלא שלא ליטמאות בכל העריות כאחד, ולא הזהיר שלא ליטמאות באחת מהן!?
אלא ודאי "באחת מכל אלה", הכא  10  נמי  11  "באחת מכל אלה".

 10.  כן צריך לומר, על פי ש"ס ונציה דפוס ראשון.   11.  כלומר: אף שאמר הכתוב "את כל חוקותי שמר", היינו באחת מכל אלה; כן נראה לבאר על פי הרש"ש שהובא לעיל.
שנינו במשנה: עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה; רבי יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו:
תניא: כיצד אמר רב יוסי: נידון בזיקה ראשונה הבאה עליו: אם היתה האשה - שבא עליה - חמותו, וכגון שנשא בתה של אלמנה, ונאסרה עליו אמה משום חמותו (והיא בשריפה), ונעשית אשת איש שנישאה לאיש (והיא בחנק), ולאחר מכן בא עליה, הרי זה נידון בחמותו.
אבל אם היתה אשת איש (שהיא בחנק), ולאחר מכן נעשית חמותו כשנשא את בתה, ובא עליה לאחר מכן, הרי זה נידון באשת איש, ואף שמיתה קלה היא מן השריפה, ומשום שאין איסור חמות חל עליו, משום שכבר אסורה היא עליו משום אשת איש.
אמר הקשה ליה רב אדא בר אהבה לרבא:
האיך שנינו: "חמותו ונעשית אשת איש, נידון בחמותו"!? לידון נמי אאיסור אשת איש, דהא אמר רבי אבהו: מודה רבי יוסי באיסור שהוא מוסיף על האיסור הקודם; דהיינו: אם על ידי האיסור השני, נאסרה האשה אף על מי שלא היתה אסורה עליו מכח האיסור הראשון - וכגון זו, שבהינשאה נאסרה על כל העולם שלא היתה אסורה עליהם - הרי חל אף איסור זה עליה; ואם כן יתחייב משום אשת איש אף לרבי יוסי!?  12 

 12.  לכאורה אינו מובן מאי מקשה, וכמו שענה לו רבא, וכי בשתי מיתות אתה בא להורגו! ? וכתבו התוספות: לענין קרבן קא פריך, שיתחייב שתי חטאות בשוגג; אי נמי, אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו; ורבא מהדר ליה דבמזיד איירי ובהתרו בו משום שניהם. (וביאור מה שכתבו דאיירי לענין שוגג, ואשר לכאורה צריך עיון, מה שייך לענין שוגג "נידון בחמותו" ו"נידון באשת איש", והרי קרבן חטאת אחד הוא חייב, ומה לי אם משום חמותו או משום אשת איש; זה אינו, כי צריך להפריש את החטאת לשם אותו איסור שהוא מתחייב עליו). וכתב ב"ערוך לנר": אף על גב דפשטות כוונתו היא לענין מיתה, דהא קאי רבי יוסי אמילתא דתנא קמא דאיירי במיתה, מכל מקום יש לומר, דקא סלקא דעתיה, דרבי יוסי על כל פנים גם לענין קרבן איירי, מדקאמר "כיצד אמר רבי יוסי נידון בזיקה ראשונה, חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו", ולכאורה יש להקשות: הא הך לאו משום זיקה ראשונה הוא, אלא משום דנידון בחמורה הוא - והתוספות ביבמות הרגישו בזה - ולכן קא סלקא דעתיה, דרבי יוסי לענין קרבן איירי, ואי לאו משום זיקה הראשונה היה חייב שתים, אבל כיון דאין איסור חל על איסור אינו חייב אלא אחת, וכן לענין לא אתרו ביה אשמועינן שפיר, דאי אתרו ביה משום אשת איש ולא משום חמותו לא מיחייב; ורבא מתרץ ליה דרבי יוסי רק לענין מיתה איירי. ומה שהביא מתוספות ביבמות, היינו דכתבו שם בדף לב א ד"ה ונעשית אשת איש נידון בחמותו: ואין זה מכח זיקה ראשונה, דבלאו הכי מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. והנה בפשוטו יש לעיין לאידך גיסא, מה משני רבא דבתרי קטלי לא קטלינן ליה, ואם כן משמע, דבאמת משום "אין איסור חל על איסור", הרי הוא נידון גם משום אשת איש, ואם כן כיצד אמרו "כיצד אמר רבי יוסי נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו - והיינו משום אין איסור חל על איסור - חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו", והרי באמת חל איסור אשת איש, אלא שאנו מחייבים אותו במיתה החמורה, ומה ענין זה לדינו של רבי יוסי! ? אך לפי מה שכתבו התוספות, ניחא; וראה לשון רש"י בכריתות יד ב ד"ה מודה רבי יוסי.

דרשני המקוצר[עריכה]