פרשני:בבלי:סנהדרין קיג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קיג א

חברותא[עריכה]

ומקשינן ועדיין ליפרקיה (יפדנו), דתנן: הלקוח בכסף מעשר שנטמא - יפדה!
ואמרינן: הברייתא כשיטת רבי יהודה היא, דאמר שהלקוח בכסף מעשר שני שנטמא - יקבר.
ועתה מקשה הגמרא על עצם התירוץ, שמדובר במעשר שני שנטמא:
אי הכי, אם מדובר במעשר שני שנטמא, מאי איריא, למה צריכיה הברייתא לומר דין זה, שיגנזו, דווקא בעיר הנדחת? הרי אפילו מעשר שני שנטמא דעלמא, של עיר סתם, נמי יגנזו!
אלא, לעולם מדובר במעשר שני טהור, וכגון דנפול מחיצות, וכדרבא. דאמר רבא: מחיצה לאכול - דאורייתא. לקלוט - דרבנן. וכי גזור רבנן - כי אתנהו למחיצה. כי ליתנהו למחיצה - לא.
שנינו בברייתא: כתבי הקדש יגנזו.
מתניתין דלא כרבי אליעזר.
דתניא, רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת - אינה נעשית עיר הנדחת. שנאמר: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל". והיכא דאיכא מזוזה - לא אפשר לשרוף את העיר וכל מה שבתוכה, שהרי אז תשרף גם המזוזה, שכתובים בה כמה אזכרות (שם השם). ואסור לעשות כן, דכתיב: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלהיכם". וממקרא זה אנו דורשים שאסור לאבד דבר שכתוב עליו שמו של הקדוש ברוך הוא.
שנינו במשנתנו: רבי שמעון אומר: אמר הקדוש ברוך הוא וכו' (אם אתם עושין עיר הנדחת, מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני).
ובהמשך המשנה נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, אם אפשר לעשות במקום העיר הנדחת גינות ופרדסין, או לו.
לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי.
דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שאתה מוצא כלל בעשה, כגון מה שנאמר בענין עיר הנדחת "והיתה תל עולם", שזהו כלל, שמקום העיר יהיה שממה, ולא יהיו שם אפילו גנות ופרדסים, ונאמר ציווי זה בלשון עשה. ופרט - בלשון לא תעשה, "לא תבנה עוד", שכאן פירט לך הכתוב בלשון לאו, שלא תבנה שם בתים -
אין דנין אותו ב"כלל ופרט", שהוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ואז הכלל הוא שאומרים: אין בכלל - אלא מה שבפרט, משום שהפרט - פירושו של הכלל הוא. כלומר, מה שאמר הכתוב "והיתה תל עולם", היינו "לא תבנה עוד". שלא תעשה שם בתים. אבל גנות ופרדסים - מותר.
אלא אנו אומרים שהכתוב אמר כאן שני דברים: "והיתה תל עולם" - שלא תיעשה גנות ופרדסים. "לא תבנה עוד" - כל בנינין שבעולם, ואפילו גנות ופרדסין - לא תבנה עוד.
ודורשין את המקרא על פי כלל זה: כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
אף כאן, הרי איסור בניית בתים בכלל "והיתה תל עולם" היה. ולמה יצא, למה כתבה הכתוב בפירוש "לא תבנה עוד"?
להקיש לך בנין לאיסור הכללי של "והיתה תל עולם", ולומר לך: מה בנין מיוחד - שהוא ישוב בני אדם, אף כל בנין, כגון גנות ופרדסים - לא. ור' יוסי הגלילי סבר אין דנין כר' אבין, ודריש הכי: והיתה תל עולם - מכל מילי, שלא יעשה בה שום דבר ולא תבנה עוד - דמשמע בנין בתים, אשמועינן לאו בבנין בתים, וגנות ופרדסים - איסור עשה הוא דאיכא, כך שמעתי.
דמר, רבי יוסי הגלילי - אית ליה דרבי אבין (הוא סובר כרבי אבין), ולכן אסור לעשות בה אף גינות ופרדסין.
ומר, רבי עקיבא - לית ליה דרבי אבין, ולכן הוא סובר שמותר לעשות בה גינות ופרדסין.
ודחינן: לא. באמת אפשר לומר דכולי עלמא אית להו דרבי אבין. והכא בהא קמיפלגי:
מר, רבי יוסי הגלילי, סבר: כתוב "לא תבנה עוד". ולשון "עוד" - לגמרי משמע, שלא תבנה בעתיד לשום דבר, אף לגינות ופרדסין  997 .

 997.  כתב רש"י, דהיינו כמו "לעולם ועד". ש"ועוד" לשון "ועד" הוא. שלא תבנה לעולם לשום דבר.
ומר, רבי עקיבא, סבר, ש"לא תבנה עוד" - היינו לכמה שהיתה אינה נבנית, שלא יבנו שם שוב בתים. אבל נעשית היא גנות ופרדסים.
תנו רבנן: היו בה בעיר הנדחת אילנות תלושין - אסורין. אבל אם היו בה אילנות מחוברין - מותרין.
והטעם, משום שנאמר "תקבוץ ושרפת", משמע, דבר שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה. יצאו אילנות מחוברים, שמחוסרים אף תלישה מהקרקע.
של עיר אחרת, בין תלושין בין מחוברין - אסור.
מאי עיר אחרת?
אמר רב חסדא: העיר יריחו.
דכתיב: "והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה', וישבע יהושע בעת ההיא לאמר: ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכרו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה". "היא וכל אשר בה" משמע, שאף אילנות המחוברים שבה - אסורים.
תניא: לא יבנה את העיר יריחו, ויקראנה על שם עיר אחרת.
ואף לא יבנה עיר אחרת, ויקראנה על שם יריחו. כדי שהשם "יריחו" ימחה מן העולם.
דכתיב: "בנה חיאל בית האלי את יריחה. באבירם בכרו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה". והיינו, שבנה חיאל עיר אחרת על שם יריחו  998 , ועבר בכך על אלתו של יהושע. וזהו שנאמר "בית האלי", שעבר חיאל על האלה.

 998.  כתב רש"י, דלא אתפרש לן מנלן שבנה עיר אחרת על שם יריחו. והמהרש"א כתב, שגם ענין זה, שלא יבנה עיר אחרת בשם יריחו, הוא בכלל השבועה שהשביעם יהושע. דכתיב: "וישבע יהושע וגו' ארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו". דלא הוה ליה למכתב אלא "ובנה את יריחו". ומדכתב "את העיר הזאת", משמע שהשביעם שני דברים: שלא יבנו את העיר הזאת, ושלא יבנו עיר אחרת בשם יריחו. (וכן כתב בתורת חיים. עיי"ש). אם כן, מדכתיב הכא "בנה חיאל בית האלי את יריחו", משמע שבנה עיר אחרת בשם יריחו.
תניא: במות אבירם בכורו, שהיה רשע, לא היה לו לחיאל ללמוד שלא להמשיך לבנות את העיר, כי היה יכול לתלות מיתתו ברשעו של אבירם, ולא בקללת יהושע.
אבל במות שגוב צעירו - היה לו ללמוד.
והוינן בה: אבירם ושגוב - מאי עבוד (מה עשו)? למה קורא להם התנא רשעים?  999  ומבארינן: באמת אין אנו יודעים אם אבירם ושגוב היו רשעים או לא, ולא על כך דיבר התנא.

 999.  כך פירש רש"י. והמהרש"א תמה, הרי לגבי שגוב לא אמר שהיה רשע! ופירש, ששאלת הגמרא היא, מהיכא פסיקא ליה במעשיהם שאבירם היה רשע, ושגוב לא היה רשע.
והכי קאמר התנא: באבירם בכורו היה לו ללמוד לאותו רשע, לחיאל. שהיה לו ללמוד ממות אבירם בכורו, שבא לו עונש זה מחמת קללת יהושע.
כתוב בפסוק שהבאנו לעיל: "בשגוב צעירו". ויש לתמוה, ממשמע שנאמר "באבירם בכורו", איני יודע ששגוב - צעירו הוא?
מה תלמוד לומר "שגוב צעירו"?
מלמד שהיה חיאל מקבר והולך (תוך כדי בניית אותה עיר) את כל בניו. מאבירם בכורו - עד שגוב, שהיה צעיר בניו.
אחאב - שושביניה הוה (ידידו ואוהבו של חיאל היה).
אתא איהו ואליהו (באו הוא ואליהו) למשאל בשלמא בי טמיא  1000  (לשאול בשלום חיאל, שהיה יושב אבל על בניו).

 1000.  יש אומרים "בי טעמא", בית האבל, שמטעימין אותו בדברים לנחמו. רש"י, עיי"ש. ויש גורסין "למשאל ליה טעמא". והרמ"ה פירש, שבאו אחאב ואליהו לשאול מה טעם אירע לו אסון זה, שמתו כל בניו.
יתיב אחאב וקאמר: דילמא כי מילט יהושע, הכי לט (שמא כשקילל יהושע - כך קילל): לא יבנו את יריחו על שם עיר אחרת (אף אם יקראו לה בשם אחר), ולא יבנו עיר אחרת - על שם יריחו? אמר ליה אליהו: אין. אכן כך.
אמר ליה אחאב: השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא (עתה אפילו קללת משה לא מתקיימת), דהרי כתיב: "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו'", וכתיב בהמשך: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'", הרי שקלל משה שאם יעבדו עבודה זרה - לא יהיה מטר.
וההוא גברא (ואותו אדם, על עצמו היה אומר) אוקים ליה עבודה זרה על כל תלם ותלם (עשה כל כך הרבה עבודה זרה, עד שהעמידה על כל תלם ותלם  1001 ), ובכל זאת יורד כל כך הרבה גשם, ומקלקל את הדרכים, עד שלא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה (עד שמחמת הגשם אין יכול ללכת לעבוד לעבודה זרה)!

 1001.  שמקום גבוה הוא. רש"י.
ואם קללתו של משה אינה מתקיימת, לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא (קללתו של יהושע תלמידו תתקיים)?!
מיד: "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו'." (מקרא זה סמוך למקרא של חיאל בת האלי שהובא לעיל).
בעי רחמי (ביקש אליהו רחמים), והבו ליה אקלידא דמטרא (ונתנו לו מן השמים מפתח של מטר  1002 ), וקם ואזל (וקם משם, והלך לו).

 1002.  לשון משל הוא. לפי שהיה המטר תלוי בו, והוא היה ממונה עליו. וכיון שנשבע שלא יהיה מטר והלך לו, דומה לאדם שסגר אוצרו במנעול, ונטל המפתחות בידו. יד רמה.
כתוב לאחר מכן: "ויהי דבר ה' אליו (אל אליהו) לאמר: לך מזה, ופנית לך קדמה, ונסתרת בנחל כרית". וכתוב להלן: "והערבים מביאים לו (לאליהו) לחם ובשר בבקר וגו'."
מהיכא (מהיכן הביאו לו העורבים)?
אמר רב יהודה אמר רב: מבי טבחי דאחאב (ממטבחו של אחאב)  1003 .

 1003.  כתב היעב"ץ, שהיה הבשר משחיטתו של עובדיהו, וזכה בו אליהו מן ההפקר, כעובדא דדיו במס' בבא מציעא (כד ב).
כתוב להלן: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל, כי לא היה גשם בארץ".
כיון דחזא (כיון שראה) הקדוש ברוך הוא דאיכא צערא בעלמא משום שלא ירד גשם, רצה שיחזיר לו אליהו את מפתח הגשמים כדי להוריד מטר. וגילגל הדבר שיחזיר לו, כדלהלן.
כתיב: "ויהי דבר ה' אליו לאמר קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך". ואכן כך היה, כפי שמסופר שם.
וכתיב להלן: "ויהי אחר הדברים האלה, חלה בן האשה בעלת הבית, ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה".
"ותאמר אל אליהו: מה לי ולך איש האלקים באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני"?
בעא אליהו רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים (ביקש אליהו שיתנו לו מן השמים את המפתח של תחיית המתים), כדי להחיות את בנה של אותה אלמנה.
אמרי ליה מן השמים: כל מפתחות אוצרותיו של הקדוש ברוך הוא נמסרו ביד שלוחים ממונים. אבל שלש מפתחות - לא נמסרו מעולם לשליח, ואלו הם:
של חיה (יולדת), ושל גשמים, ושל תחיית המתים.
ואם ניתן לך עתה גם את מפתח תחיית המתים, בנוסף למפתח גשמים שכבר נמצא בידך, יתמהו ויאמרו: שתים (שני מפתחות) ביד תלמיד, ורק אחת ביד הרב!?
אייתי הא - ושקיל האי (הבא את מפתח גשמים, וניתן לך את מפתח תחיית המתים).
ומנין לנו שכך היה?
דכתיב שאמר אחר כך הקדוש ברוך הוא לאליהו: "לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר". לא אמר לו הקדוש ברוך הוא "ותן מטר", אלא "ואתנה מטר". הרי שנטל הקדוש ברוך הוא מידו את מפתח הגשמים, ונתן מטר.
דרש ההוא גלילאה קמיה דרב חסדא: משל דאליהו, למה הדבר דומה?
לגברא דטרקיה לגליה, ואבדיה למפתחיה (לאדם שטרק ונעל את השער שלו, ואיבד את מפתח השער). כך אליהו, נעל שערי מטר, ולבסוף איבד את מפתח הגשמים. שלא נפתח השער על ידו.

דרשני המקוצר[עריכה]