פרשני:בבלי:סנהדרין מח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין מח ב

חברותא[עריכה]

ומתרצת הגמרא: התם אין זו הזמנה כלל, כי הם עושים זאת רק משום מררייהו מתוך צער.
ומקשה הגמרא: אי הכי, היינו דקתני עלה: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שאפשר להציל את הבגדים שנזרקו עליו כשלא נגעו במטה, אבל אם נגעו במטה, אסורין.
ואם הם עושים רק מתוך צער, מדוע יאסרו בנגיעת המטה?  197 

 197.  בשלמא אם הטעם היה משום שהזמנה לאו מילתא היא, ניחא שאם נגעו במטה הרי הוא משמש ממש את המת ולכן נאסרין. יד רמה.
ומתרצת הגמרא: תרגמא עולא: מדובר במטה הנקברת עמו שהבגדים נגעו במטה שנושאים אותו בה לקבורה והיו רגילים גם לקבור את המטה עמו. ולכן אף שמעיקר הדין לא היה לנו לאסור את הבגדים שנגעו במטה, מכל מקום גזרו רבנן עליהם משום דמחלפי בתכריכי המת, שהם דומים לתרכיכי המת שהוא לבוש בהם כשהוא שוכב על מטה זו, ואם נתיר את הבגדים הללו יבאו להתיר גם להשתמש בתרכיכי המת.
אבל אם היו נוגעים הבגדים רק במטה שהוא מת עליה, לא היינו גוזרים עליהם אטו תרכיכי המת, כי אז המת עדיין אינו לבוש בתרכיכין, ואין לחשוש שיחליפו ביניהם.
תא שמע מהא דתניא: כיס שעשאו להניח בו תפילין, אסור להניח בו מעות.
ואם הניח בו תפילין באקראי בעלמא יניח בו מעות.
הרי שאפילו אם עדיין לא הניח את התפילין בתוך הכיס הוא כבר נאסר בגלל ההזמנה בלבד, וקשיא לרבא שאומר הזמנה לאו מילתא היא?
ומתרצת הגמרא: אימא אמור בברייתא שדוקא אם עשאו וגם הניח בו תפילין אסור להניח בו מעות אבל על ידי העשייה בלבד אינו נאסר משום שהזמנה לאו מילתא היא.
ואף שזה פשיטא, באה הברייתא להשמיענו את הסיפא שעל ידי הנחה בלבד לא נאסר הכיס.
כדרב חסדא שאמר שצר ביה ולא אזמניה מותר לשים בו מעות.
תא שמע: תניא: אמר לאומן: עשה לי תיק של ספר נרתיק לספר תורה או נרתיק של תפילין
עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול. אבל אם כבר נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול.
הרי להדיא שהזמנה בלבד אינה אוסרת, עד שישתמש בו בפועל לקודש, וקשיא לאביי?
ומתרצת הגמרא: תנאי היא. הדבר שנוי במחלוקת תנאים אם הזמנה מילתא היא אם לאו. ואביי יסבור כאותו התנא הסובר שהזמנה מילתא היא.
דתניא: תפילין שציפן זהב, שעשה את הבתים מזהב, או שטלה עליהן (מלשון טלאי), שעשה את הבתים מעור של בהמה טמאה, הרי הן פסולות. משום שהבתים צריכים להיות מעור של בהמה טהורה המותרת באכילה, לפי שנאמר בפרשת תפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודורשים מ"בפיך" שצריך להיות מן המותר בפיך.  198 

 198.  רש"י במגילה (כד ב) כתב שזה גם הטעם לפסול בציפן זהב. והקשה הרע"א שאטו זהב מן האסור לפיך הוא? וביד רמה כתב שכיון שזהב אינו ראוי לאכילה אינו בכלל מן המותר בפיך. וכאן כתב רש"י שציפן זהב פסולות, הלכה למשה מסיני הוא. ורק בעור בהמה טמאה כתב הטעם מן המותר בפיך. ובמנחות (מב ב) כתב רש"י שהבתים צריכים להיות עשויים מעור שהרי אפילו הרצועות של התפילין צריכות להיות מעור.
ואם עשה את הבתים מעור בהמה טהורה, הרי הם כשירות, אף על פי שלא עיבדן את העור לשמן לשם תפילין, כי הזמנה לאו מילתא היא, וממילא לא איכפת לנו אם הוא עיבד את העור לשמה או לא, כיון שעיבוד העור אינו אלא בגדר הזמנה בלבד.  199 

 199.  שהרי עיבוד העור לשמה אינו אלא כדי שיתקדש העור בהזמנה קודם שישמשו בו בקדושה, והואיל ולרבא הזמנה לא מילתא היא נמצא שהעיבוד לשמה לא הועיל כלום שהרי הוא רק בגדר הזמנה, ולא שייך כלל שיתקדש העור קודם לכן. אבל לאביי שהזמנה מילתא היא ואפשר לקדש העור בהזמנה קודם שישתמשו בו בקדושה, לכן צריך עיבוד לשמו כדי שיתקדש קודם לכן. ר"ן. וביד רמה כתב שאף שגם לרבא צריך הזמנה ביחד עם המעשה כדעת רב חסדא, מכל מקום, אין צריך שיזמינו על ידי עיבוד לשמה אלא די שיזמינו קודם המעשה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו את העור לשמן כי הוא סובר הזמנה מילתא היא, ויש לעשות גם את העיבוד לשמה.  200 

 200.  כך מפרש רש"י. והקשו עליו תוס' שאם כן פסקי ההלכה סותרים זה את זה, שקיימא לן הלכה כרבא שהזמנה לאו מילתא היא, וקיימא לן גם שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל שצריך עיבוד לשמן? ולכן הם מפרשים להיפוך שאם הזמנה מילתא היא אין צריך שהעיבוד יהיה לשמה ודי שיעשה חיתוך העור או שאר תיקון מועט לשמה. אבל אם הזמנה לאו מילתא היא צריך דוקא עיבוד העור שהוא תיקון חשוב שיהא לשמה. ולפי זה רבא סובר אמנם כרבן שמעון בן גמליאל. תוס' ד"ה אע"פ. והר"ן הביא בשם הרמב"ן לפרש שהגמרא אינה מתכוונת לומר תנאי היא שהתנאים נחלקו במחלוקת אביי ורבא אלא שאביי בא לתרץ שאף שברייתא זו של תיק ספר סוברת הזמנה לאו מילתא היא מכל מקום, מצינו תנא אחר והוא רבן שמעון בן גמליאל שסובר הזמנה מילתא היא ולכן הוא מצריך עיבוד לשמה כדי שיתקדש העור קודם שישתמשו בו קדושה, והתנא חמא אף הוא סובר שהזמנה מילתא היא אלא שהוא סובר שאין צריך עיבוד לשמה ודי שיזמין את העור בהזמנה כל שהוא קודם לשימושו, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שצריך שיהא מקודש מתחילת עשייתו כדי שיהיו כל עשיותיו בקדושה. או שהתנא קמא אינו סובר כלל שצריך לקדש את העור קודם שימושו בקדושה. ומכל מקום, אין לתלות במחלוקתם את השאלה אם הזמנה מילתא היא אם לא. ורבא סובר ששני התנאים סוברים שהזמנה לאו מילתא היא, ורבן שמעון בן גמליאל שמצריך עיבוד לשמה אינו משום שיתקדש העור אלא מצוה בעלמא הוא לחיבוב המצוה שתהא עשייתה לשמה, שהרי אף במצוות שאין בהן קדושה כגון ציצית וסוכה אמרינן שצריך בהן עשייה לשמה ושם ודאי אינו משום קדושה שהרי אפילו לאחר שעשה בהן את המצוה אין בהן משום קדושה כדאמרינן שתשמישי מצוה נזרקין אלא משום מצוה בעלמא הוא.
הרי שנחלקו תנאים בדין זה של הזמנה מילתא היא.
אמר ליה רבינא לרבא: מי איכא דוכתא דרמו ביה מת וארגי בגד למת האם שייך דבר כזה במציאות שהמת מוטל בבזיון ומחכים עד שיארגו לו בגד, עד שאתה ואביי חולקים באורג בגד למת שהיא אפשרות שאינה קיימת למעשה? אמר ליה רבא: אין! אכן קיימת מציאות כזאת כגון שכבי דהרפניא מתי אותו מקום ששמו "הרפניא" שנהיו עניים, ורק לאחר מיתה היו אוספים כסף ואורגים להם תרכיכים זולים.
דרש מרימר: הלכתא כוותיה דאביי שהזמנה מילתא היא.
ורבנן אמרי: הלכתא כוותיה דרבא שהזמנה לאו מילתא היא.
ומסקנת הגמרא: והלכתא כוותיא דרבא!
תנו רבנן: הרוגי מלכות שנתחייבו מיתה למלכי ישראל משום שמרדו בו, כמו שנאמר אצל יהושע (א יח) "כל איש אשר ימרה את פיך וכו' יומת" נכסיהן למלך המלך יורש את כל נכסיהם.
הרוגי בית דין, נכסיהן ליורשין של ההרוג.
רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין.
אמרו ליה חכמים לרבי יהודה: והלא כבר נאמר לאחר שאיזבל אשתו של אחאב מלך ישראל סיבבה שיהרגו את נבות בגלל שסירב למכור את כרמו לאחאב, ועשתה זאת על ידי עדי שקר שהעידו שנבות קילל את אחאב המלך. ואמר לו השם לאליהו (מלכים א' כא יח) "קום רד לקראת מלך ישראל אשר בשומרון הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו".
ומכך שנאמר "לרשתו", משמע שירושה גמורה היתה, שמן הדין לקח אחאב את הכרם של נבות משום שהרוגי מלכות נכסיהן למלך?
אמר להן רבי יהודה: נבות בן אחי אביו של אחאב היה, וראוי ליורשו היה אחאב ולכן הוא ירש את כרמו ולא מצד הרוגי מלכות.
אמרו לו חכמים: והלא הרבה בנים היו לו לנבות, והם קודמים לאחאב לירושה, ומדוע ירשו אחאב?
אמר להן רבי יהודה: אותו ואת בניו הרג אחאב, ונשאר רק הוא היורש.
שנאמר (שם ב' ט כו) על אחאב "אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי" משמע שהרג גם את בניו.
ורבנן סוברים שלא הרג אחאב את בני נבות, וההוא שנאמר "דמי בניו", אין הכוונה לבניו ממש, בנים הראויין לצאת ממנו שנחשב כאילו הרגם.  201 

 201.  הקשה מהרש"א: הרי הגמרא דורשת לעיל (לז א) על מה שנאמר אצל קין והבל "דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" שלכך נאמר "דמי" בלשון רבים לומר לך דמו ודם זרעותיו. אם כן גם כאן מ"דמי נרות" לבד ידענו בנים הראויים לצאת ממנו ואמאי צריך לכתוב גם "דמי בניו"? וראה שם מה שתירץ, וראה עוד עיון יעקב.
ודנה הגמרא: בשלמא למאן דאמר שהרוגי מלכות נכסיהן למלך ואחאב ירש את נבות מדין הרוגי מלכות, היינו דכתיב (שם א' כא יג) שהעדים העידו "ברך נבות אלהים ומלך" ולא הסתפקו בזה שנבות יהרג בגלל שברך אלהים בלבד, כי רצו גם שאחאב יקח את כרמו כדין הרוגי מלכות.
אלא למאן דאמר שהרוגי מלכות נכסיהן ליורשין ואחאב ירש את נבות מדין ירושה רגילה למה לי "ומלך"!? והלא די בכך שיעידו שברך אלהים בלבד, כדי שיהרגוהו ויירשנו אחאב?
ומתרצת הגמרא: ולטעמיך הלא גם לשיטתך קשה, "אלהים" למה לי!? והלא די שיעידו שקילל את המלך בלבד, כדי שיהרגוהו ויזכה אחאב בכרמו?
אלא על כרחך אתה אומר שהעידו כן כדי לאפושי ריתחא להגדיל את פשעו בעיני הדיינים שלא ירננו אחרי אחאב שהרגו בלי פשע ורק בשביל תועלת עצמו.  202 

 202.  רש"י. ולפי זה קשה, הרי לא שייך לומר כן "הכי נמי לאפושי ריתחא" שאדרבה ירננו יותר שהרגוהו על שקילל את אחאב? וכתב מהרש"א שלולי פירוש רש"י אפשר לפרש לאפושי ריתחא של העם שלא יחוסו עליו ולא ידקדקו בדינו אם הוא אמת, שמאחר ששני עבירות עשה יחשבו שמן הסתם אחד מהם ודאי אמת. מהרש"א.
הכי נמי לשיטתי, לכן העידו עליו שקילל גם את המלך כדי לאפושי ריתחא כדי להגדיל את פשעו.
ודנה הגמרא: בשלמא למאן דאמר: נכסיהן למלך היינו דכתיב (שם ב כח) "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח" שרצה להמלט משלמה שלא יהרגנו כמצות דוד אביו לפני מותו.
וכתיב (שם ל) ששלמה שלח את בניהו בן יהוידע להרגו "ויאמר אליו: כה אמר המלך, צא (מהמזבח). ויאמר: לא (אצא), כי פה אמות".
שיואב העדיף למות מיתה טבעית ולא ליהרג על ידי שלמה כדי שלא יעברו נכסיו למלך.  203 

 203.  הקשו תוס' מהגמרא במכות (יב א) שיואב טעה שסבר שינצל על ידי שיתפוס בקרנות המזבח. ודרשינן "מעם מזבחי תקחנו למות" ולא מעל מזבחי, שהמזבח קולט את הרוצח (וראה שם שטעה בשלש טעויות) ? ותירצו שגם לפי טעותו לא נתכוון שימלט לגמרי על ידי המזבח שהרי יכולים לשומרו שלא יברח משם עד שימות ברעב אלא עיקר כוונתו שלא יהרג על ידי המלך ויהיו נכסיו למלכות. (ולפי המאן דאמר שנכסיהן ליורשין עיקר כוונתו להרויח חיי שעה). עוד הביאו מירושלמי שיואב ברח לסנהדרין שאמר מוטב שאיהרג בבית דין ויירשו בני את נכסי מאשר שיהרגני המלך ויירש הוא את נכסי. תוס' ד"ה בשלמא.
אלא למאן דאמר: נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה מה ההבדל בשבילו מאיזה מיתה הוא ימות, שהרי בין כה וכה הנכסים ישארו רק ליורשיו?
ומתרצת הגמרא: כל ההבדל היה רק לחיי שעה. שבינתיים, עד שבניהו יחזור אל שלמה לומר לו את דברי יואב ועד שיחזור אליו שוב, תידחה הריגתו.
בהמשך אותו פסוק נאמר "וישב בניהו את המלך דבר לאמור כה דיבר יואב וכה ענני".
ומכפל הדברים אנו למדים שהרבה דברים אמר יואב, והרי לא מצינו שהוא אמר אלא "כי פה אמות" ולא יותר?
אלא כך אמר ליה לבניהו: זיל אימא ליה אמור לשלמה: תרתי לא תעביד בהאי גברא. שתי רעות אל תעשה עמי!
לפי שקילל דוד את יואב בשעתו, כשהרג את אבנר, ושלח עתה לשלמה: אי קטלית ליה אם אתה רוצה להרגני, קבול לטותיה דלטייה אבוך. קבל עליך את אותם הקללות שקיללני אביך. ואי לא, ואם אינך רוצה לקבל את הקללות של אביך, שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך. עזוב אותי ואשאר רק עם הקללות של אביך.
(שם לא) "ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר. ופגע בו, וקברתו". הסכים שלמה לקבל עליו את הקללות של דוד אביו!
אמר רב יהודה אמר רב: כל הקללות שקילל דוד את יואב אכן נתקיימו בזרעו של דוד, בגלל שקיבלן שלמה עליו -
שכך קיללו (שמואל ב' ג כט) "אל יכרת (לא יחדל) מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם" -
"זב" נתקיים בו מרחבעם: דכתיב (מלכים א' יב יח) "והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים".
וכתיב (ויקרא טו ט) "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא".
ואנו דורשים גזירה שוה "מרכבה" מ"מרכב" שגם רחבעם היה זב.  204 

 204.  ולכן כתוב שהתאמץ לעלות במרכבה כי היה קשה לו הרכיבה בגלל הזוב. רד"ק.
"מצורע" נתקיים בו מעוזיהו:
דכתיב (דברי הימים ב' כו טז) על עוזיהו "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת" למרות שלא היה כהן.
וכתיב (שם יט) "והצרעת זרחה במצחו".
"מחזיק בפלך" שנשען על מקל בגלל מחלה ברגלים, נתקיים בו מאסא.
דכתיב (מלכים א' טו כג) על אסא "רק לעת זקנתו חלה את רגליו".
ואמר רב יהודה אמר רב: שאחזו פודגרא. שם מחלה ברגלים.  205 

 205.  אף על גב שרובן נענשו על חטאם, כגון עוזיהו שגבה לבו ליטול את הכהונה, ואסא מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, ויאשיהו שלא שמע לפרעה נכה שהיה מפי ירמיה, מכל מקום, אילולי הקללות של דוד היה מתכפר להם בעונש יותר קל. מהרש"א.
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן: היכי דמי כיצד היא מחלה זו?
אמר ליה רב נחמן: כמחט בבשר החי.
ושואלת הגמרא: מנא ידע מנין לרב נחמן זאת? ומשיבה הגמרא בשלושה אופנים:
איבעית אימא, מיחש הוה חייש ביה. הוא עצמו הרגיש כך כשחלה במחלה זו.
ואיבעית אימא, מרביה הוה גמיר לה כך קיבל מרבו.
ואיבעית אימא, מן השמים נתגלה לו, כמו שנאמר (תהלים כה יד) "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".
"נופל בחרב" נתקיים בו מיאשיהו.
דכתיב (דברי הימים ב' לה כג) "ויורו היורים למלך יאשיהו".
ואמר רב יהודה אמר רב: שעשו כל גופו נקובה מחצים ככברה.
"וחסר לחם" נתקיים בו מיכניה.
דכתיב (מלכים ב' כה ל) "וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו" ממלך בבל, ולא היה לו לאכול משלו.
אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי:

דרשני המקוצר[עריכה]