פרשני:בבלי:סנהדרין קו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קו ב

חברותא[עריכה]

כתוב בהמשך אותו מקרא: "הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם". משמע שעשו בו מיתות הרבה  777 .

 777.  כך פירש רש"י. וביד רמה כתב, שדבר זה נלמד מדכתיב הכא "הרגו בני ישראל", והרי כל הענין מדבר בבני ישראל! אלא הכוונה שהרגוהו בכל מיני הריגות של בני ישראל.
אמר רב: שקיימו בו ישראל ארבע מיתות, סקילה ושריפה הרג וחנק  778 .

 778.  אף דקיימא לן שאין עושין באדם שתי מיתות, דכתיב "כדי רשעתו", שמא לפי שהיה קוסם לא היו יכולים להמיתו כפשוטו, עד שניסו בו ארבע מיתות בית דין. עיון יעקב.
וכך עשו: תלו אותו, והציתו אש תחת הצליבה. ואז חתכו את ראשו, ונפל לתוך האש  779 .

 779.  כך פירש רש"י. ולכאו' קשה, שהרי לפי זה הסקילה והשריפה היו אחרי שכבר מת! ועיי' במהרש"א. וביד רמה פירש, שאחד אחז אבן בידו, ואחד אחז הפתילה מוכנה בידו לזרקה לתוך פיו, ואחד אחז חרב בידו, ושנים תופסין בסודרין. וכיוונו שכל הדברים האלה: זריקת האבן, זריקת הפתילה לתוך פיו, התזת ראשו, ומשיכת הסודרין, יהיו בבת אחת. עיי"ש.
ובכך נתקיימו בו ארבע מיתות: חנק - על ידי התליה. הרג - שחתכו את ראשו. סקילה - על ידי שנפל לארץ. שריפה - שנפל לאור ונשרף.
אמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא: מי שמיע לך, בלעם בר כמה הוה (האם ידוע לך, בן כמה היה בלעם כשנהרג)?
אמר ליה: מיכתב לא כתיב (אין זה כתוב בפירוש). אלא, אפשר ללמוד דבר זה מדכתיב: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", דהיינו, שאין אותם אנשים עוברים את חצי ימיהם  780 , וימי חייו של אדם - שבעים הם, הרי שבלעם היה בר תלתין ותלת שנין, או בר תלתין וארבע (בן שלושים ושלוש או בן שלושים וארבע). שלא הגיע לשלושים וחמש שנים, שהם חצי ימיו  781 .

 780.  והיינו, שכיון שאינו חוזר ממעשיו הרעים עד חצי ימיו, שוב אינו חוזר. וכן להיפך בצדיקים, כיון שהגיע לחצי שנותיו ואינו חוטא, שוב אינו חוטא. מהרש"א.   781.  כתב רש"י, שצריך לומר שרבי חנינא אינו סובר כדברי רבי סימאי, שאמר לעיל ששלשה היו באותה עצה של פרעה, בלעם איוב ויתרו. שאם כן, הרי חי בלעם מתחילת שעבוד מצרים, עד מלחמת מדין, והרי זה יותר ממאה ועשר שנים!
אמר ליה אותו מין: שפיר קאמרת (דבר נכון אמרת) ! לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם (אני ראיתי את פנקסו של בלעם), והוה כתיב ביה: בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה (בן שלושים ושלוש היה בלעם הפיסח, כשהרג אותו פנחס  782  שר הצבא).

 782.  ואף אם לא הרגו פנחס בפועל, מכל מקום כל אותה מלחמה נקראת על שמו. רש"י. ונראה שכוונת רש"י לתרץ האי דמפורש בזהר ומדרשים שאיש אחר הרגו. דאיתא בזהר שאיש אחד ששמו צלה פרח באויר למעלה מבלעם שנשא עצמו לפרוח, וקטל יתיה. לכן אמר רש"י, שאף שאחר הרגו, הואיל ופנחס היה שר הצבא, נקראת הריגת בלעם על שמו. גליא מסכת.
אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: בכולהו, בכל אותם מלכים והדיוטות ששנינו שאין להם חלק לעולם הבא, לא תפיש למדרש (אל תרבה לדרוש בעניינם). לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה - דרוש ביה (חוץ מבלעם הרשע, שכל מה שתמצא לדרוש עליו לגנאי, דרוש בו).
כתיב "דואג האדומי", ולאחר מכן כתיב על אותו אדם את השם "דוייג".
אמר רבי יוחנן: בתחילה, יושב הקדוש ברוך הוא ודואג, שמא יצא זה לתרבות רעה  783 . לכן נקרא שמו מתחילה "דואג".

 783.  כתב ביד רמה, שאף שאין הקב"ה גוזר על הצדיקים להיות צדיקים, ולא על הרשעים להיות רשעים, אלא נותן כח ביד כל אדם לטוב ולרע, מכן מקום יודע הוא מי שעתידין להיות צדיקים ומי עתידים להיות רשעים. ועיי"ש מה שביאר בענין קשה זה. וע"ע ברמב"ם ובראב"ד בהל' תשובה (פ"ה הל' ה'), ובמפרשים שם, שהאריכו בזה.
לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר הקדוש ברוך הוא: ווי שיצא זה  784 . ולכן נקרא "דויג".

 784.  כי השכינה מצטערת על אבדנם של רשעים, כדאיתא לעיל (מו א): בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי (ומדובר שם על מיתת רשעים). מהרש"א.
(סימן: גבור רשע וצדיק חיל וסופר).
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום"?
אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג: וכי לא גבור בתורה אתה? מה תתהלל ברעה (למה תתהלל לספר לשון הרע על דוד)? לא חסד אל נטוי עליך כל היום (לא חכם בתורה אתה. שתורה נקראת חסד, כפי שכתוב: "ותורת חסד על לשונה").
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי"?
אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע: מה לך לספר חקי (מה לך וללימוד חוקי התורה)?
כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בהם? הרי אתה הרגת את אנשי נוב, וסיפרת לשון הרע על דוד! וכתוב בהמשך המקרא: "ותשא בריתי עלי פיך". אמר רבי אמי: נאמר "עלי פיך", ולא "בלבך". שאין תורתו של דואג - אלא משפה ולחוץ, ואינה יושבת על ליבו.
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו"?
בתחילה, כשהצדיקים רואים שדרכו של הרשע מצלחת - ייראו. ולבסוף, כשמת בחצי ימיו, ושב גמולו בראשו - ישחקו.
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל"?
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ימות דואג!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חיל בלע ויקיאנו" (כלומר, המתן עד שיקיא את התורה שבלע, שישכחנה).
אמר דוד לפניו: "מבטנו יורישנו אל" (אל תמתין עד שישכחנה מעצמו, אלא תמהר ותשכיחנו).
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "גם אל יתצך לנ צח"?
אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: ניתי דואג לעלמא דאתי (יבוא דואג לחיי עולם הבא).
אמר לפניו: "גם אל יתצך לנצח". "יתצך"
- לשון נתיצה והחרבה הוא. "לנצח" היינו לחיי הנצח של עולם הבא. וזהו שאמר דוד, שלא יבוא דואג לחיי עולם הבא.
מאי דכתיב: "יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה"?
אמר הקדוש ברוך הוא: לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה (יאמרו שמועות בבית המדרש בשמו של דואג).
אמר דוד לפניו: "יחתך ויסחך מאהל". "יחתך ויסחך" לשון שבירה ועקירה הם. ו"אהל" זהו בית המדרש.
אמר הקדוש ברוך הוא: ליהוי ליה בנין רבנן (יהיו לו לדואג בנים תלמידי חכמים).
אמר דוד לפניו: "ושרשך מארץ חיים סלה". הוצא ועקור את שרשיו מארץ חיים. שלא יהיו לו בנים תלמידי חכמים.
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "איה ספר איה שקל, איה ספר את המגדלים, איה ספר כל אותיות שבתורה"?
"איה שקל" - ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה. שיודע לדרוש בקל וחומר.
"איה ספר את המגדלים" - שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות בענין מגדל הפורח באויר. והיינו, מפני מה המתג העליון שעל האות למ"ד כפוף כלפי מטה  785 .

 785.  עוד פירש רש"י, מגדל הפורח באויר, היינו הנכנס בשידה תיבה ומגדל לארץ העמים, אם הוא טמא או לא. עוד פירש, דהיינו לעשות כישוף ולהעמיד מגדל באויר. עיי"ש. ובערוך הביא: משנה ידועה היא בפרק ד' באהילות: מגדל שהוא עומד באויר. ופירושו, תיבה ארוכה כמגדל תלוי בחבלים. פירוש אחר, ראשו של למ"ד, כלומר, עליון של למ"ד, למה גבוה מכל אותיות. ועיי' ביד רמה שהאריך בענין זה.
אמר רבי: ארבע מאה בעייא (בעיות) בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ולא איפשט להו חד (ולא נפשטה להם אפילו אחת מהן  786 ).

 786.  כתב הערוך, שכיון שיצאו לתרבות רעה, לא הזכירו רבנן את בעיותיהם, ולא פירשו טעמם.
אמר רבא: וכי רבותא היא למבעי בעיי?
והרי בשני (בימי) דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין (כל לימודם היה בסדר נזיקין, כי לא היו מרבין כל כך לדרוש). ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין (ואילו אנו שנינו הרבה בעוקצין).
וכי הוה מטי (וכאשר הגיע) רב יהודה בסדר לימודו לענין אשה שכובשת ירק עם עוקציו (שרשיו) בחומץ או בציר בתוך קדירה, ואמרי לה (ויש אומרים), לענין זיתים שכבשן בטרפיהן (עם העלים שלהם) - הרי הם טהורים  787 , אמר (היה רב יהודה אומר): הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא! כלומר, הלכה קשה היא זו, וצריכה יגיעה כמו הויות דרב ושמואל  788  (לפי שלא היה יודע את טעם הדבר).

 787.  גבי הכובשת ירק בקדירה, היינו טעמא שאין העלין מקבלין טומאה על ידי העוקצין, ואינם נעשין יד לעלין מאחר שכבשן, משום שהניחן שם רק למראה. וגבי זיתים, אין העלין נעשין יד לזיתין לענין קבלת טומאה. ועיי' ביד רמה שהאריך בזה.   788.  רש"י במס' ברכות (כ א, ד"ה הויות) כתב: כלומר, טעם משניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמרא.
ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא (בשלוש עשרה ישיבות, שכולן עוסקין במסכת עוקצין, ויודעין אותה יפה)!
ובכל זאת, למרות שהיינו לומדים יותר מרב יהודה, כאשר היתה עצירת גשמים, רב יהודה שליף מסאני  789  (היה חולץ נעלו אחת) - ולא היה מספיק להוריד נעלו השניה עד דאתא מטרא (שבא הגשם).

 789.  ללכת יחף, דרך אבלות, כדי שירדו גשמים.
ואילו אנן צוחינן (צועקים) - וליכא דמשגח בן (ואין מי ששם ליבו אלינו).
אלא, הקדוש ברוך הוא ליבא בעי (חפץ בטהרת הלב)  790 . דכתיב: "וה' יראה ללבב". ולכן, היות והם היו חסידים יותר, נענה להם הקדוש ברוך הוא.

 790.  שהכל תלוי בלב, כי בו משכן הנשמה, וכל האיברים גרירי בתריה. וכל העוסק בתורה ומצות ואין לבו לשמים, הרי הוא כגוף בלא נשמה, ונמשל כבהמות נדמו. והיינו דאמר בפרקי אבות: רואה אני את דברי בן ערך מדבריכם, שאמר "לב טוב", שבכלל דבריו - דבריכם. תורת חיים.
אמר רב משרשיא: דואג ואחיתופל לא הוו סברי שמעתא (לא היו יודעים לפרש הלכה כתקנה וכטעמה).
מתקיף לה מר זוטרא: מאן דכתיב ביה "איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים", ואת אמרת לא הוו סברי שמעתא?
אלא, ללמוד ולפרש ההלכה היו יודעים, אלא דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא (לא זכו לכך שתיקבע הלכה כמותם). דכתיב: "סוד ה' ליראיו". והם לא היו יראי שמים.
אמר רבי אמי: לא מת דואג - עד ששכח את תלמודו. שנאמר: "הוא ימות באין מוסר, וברב אולתו ישגה".
רב אמר: נצטרע דואג לבסוף  791 . שנאמר: "הצמתה כל זונה ממך", וכתיב התם, בענין בתי ערי חומה: "לצמתת", ומתרגמינן "לחלוטין", ותנן בענין מצורע: אין בין מוסגר ומוחלט - אלא פריעה ופרימה. הרי שנאמר לשון "חלוטין" גבי מצורע, ואף גב דואג נאמר "הצמתה", שתרגומו "לחלוטין".

 791.  כדאמרינן במס' ערכין (טו ב): כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו. מהרש"א.
(סימן: שלשה ראו וחצי וקראו).
אמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג. אחד ששכח תלמודו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות  792 . ואמר ר' יוחנן: דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה. דואג היה בימי שאול, ואחיתופל - בימי דוד  793 .

 792.  שאם לא היה שוכח תלמודו, לא היתה האש שולטת בו. כדאיתא במס' חגיגה: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן וכו'. ואחד שפיזר עפרו, היינו להיות מדרס לכף רגלי הצדיקים. כדאמרינן גבי פושעי ישראל, שלאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. תורת חיים.   793.  עיי' במהרש"א החשבון.
ואמר רבי יוחנן: דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם (מתו לפני חצי ימיהם. שחצי ימיו של אדם - שלושים וחמש שנים הם).
תניא נמי הכי: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". "אנשי דמים" זהו דואג, שהרג את כהני נוב. "ומרמה" זו עצת אחיתופל.
והיינו, שכל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע, ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.
ואמר רבי יוחנן: בתחלה קרא דוד לאחיתופל רבו, ולבסוף קראו חבירו, ולבסוף קראו תלמידו  794 .

 794.  כתב בעיון יעקב, שבא ללמד סדר הלימוד, שיעלה ממעלה למעלה. שקודם למד דוד אצל רבו, ואחר כך למד עמו כמי שלומד עם חבירו, ולבסוף, כשנתחכם הרבה, למד עמו כמי שלומד עם תלמידו. אבל לא יעשה להיפך, שמיד בתחילת לימודו ילמד עם תלמידים.
בתחלה קראו רבו: "ואתה אנוש כערכי, אלופי ומידעי". (ו"אלופי" - היינו רבי).

דרשני המקוצר[עריכה]