טומאת משקין: הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת משקים^[1] הוא שם לאחת ממיני הטומאה, ומשמש למעשה ככינוי כפול: הן לטומאה החלה על המשקים והן לטומאה הנגרמת כתוצאה מנגיעה במשקים טמאים. לעומת זאת, הטומאה החלה על טומאת אוכלים כתוצאה מכך שהם נרטבו על ידי משקים נקראת בשם הכשר לקבל טומאה.

פירוט המשקין[עריכה]

ה"משקים" בהלכה, הם שבעה סוגי משקים: יין, דבש^[2], שמן, חלב, טל, דם, ומים (מקובל הסימן בראשי תיבות: י"ד שח"ט ד"ם). אלו הם גם המשקים שנגיעתם באוכל מכשירה אותו לקבל טומאה^[3].

גם במשקים קיימת ההבחנה בין דרגות הקדושה השונות (משקה של קודש הוא, למשל, השמן בקרבנו של המצורע).

מקור הטומאה וגדרה[עריכה]

שלוש שיטות ישנן בטומאת משקין:

שיטת רבי מאיר: טומאת משקין, החלה על עצמם כאשר הם נוגעים בדבר טמא, היא מהתורה. רבי מאיר לומד זאת מהפסוק: "וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא"‏^[4]. לעומת זאת, טומאת משקה לטמא אחרים, כלומר הטומאה החלה על חפצים אחרים כתוצאה מנגיעה במשקים טמאים, היא מדברי חכמים.

שיטת רבי יהודה היא שטומאת המשקין עצמם, ואף הטומאה החלה על אחרים כתוצאה מנגיעה בהם, שניהם מהתורה. מקור הטומאה הראשונה, הוא מהפסוק שמביא רבי מאיר, אלא שרבי יהודה מוסיף ואומר, כי מכיוון שבסיום הפסוק כתוב "יִטְמָא", (בניגוד האומר כי המשקין עצמם נטמאין), ניתן לדרשו בנקודות אחרות - "יְטַמֵא", האומרות כי המשקין מטמאים את ה""כלי"" המילה הסמוכה ל"יטמא".

לאחר תקופה, חזר בו רבי יהודה‏^[5], והוא קבע שטומאת משקין לטמא כלים, היא מדרבנן. הגמרא מוכיחה זאת מפסק בהלכות טומאת כלים אותו פסק רבי יהודה, ותוכנו, שכלים שנטמאו מחמת שרץ, טמאים הן בחלקם הפנימי והם בחלקם החיצוני, בין אם השרץ נגע בתוכו והן אם השרץ נגע בגב הכלי, אך אם הם נטמאו מחמת משקים בחלקם החיצוני, אין חלקו הפנימי נטמא. מה החילוק טומאה מחמת שרץ או בין טומאה הבאה מחמת משקין? ומן ההכרח לומר, שהראשונה היא מהתורה והשנייה היא מדרבנן.

מכיוון שהוברר שרבי יהודה סובר שטומאת משקים לטמא כלים היא מדרבנן, לא ברור אם הוא סובר כמו רבי שמעון (ראו להלן) שיש חילוק בין כלים הנטמאים מחמת משקים (מדרבנן) לאוכלים הנטמאים מחמת משקים (מהתורה), או שמא סובר הוא עמו רבי מאיר, שאין משקים מטמאים דבר אחר מהתורה‏^[6].

שיטת רבי יוסי ורבי שמעון היא ממוצעת בין שתי השיטות המנויות: טומאת משקים היא מהתורה, אך לטמא אחרים - תלוי מה הוא האובייקט הנטמא: טומאת משקין יכולה לחול רק על אוכל, ולא על כלי.

טומאת משקין בבית המקדש[עריכה]

עדות מיוחדת נמסרה מפי יוסי בן יועזר, כי "משקה דבית מטבחיא - דכן", כלומר משקים של בית המקדש טהורים. קיימות שני גרסאות בעדותו: האחת מוסרת כי "משקה דבית מטבחיא" - בית השחיטה בבית המקדש, כלומר המים שמשתמשים בהם בבית המקדש - ודם השחיטה אינו מטמא, ולפי גרסה אחרת "משקה דבית מדבחיא" הכוונה היא למשקי הזבח שעל המזבח, שהם דם בעל החיים שנזרק על גבי המזבח, והיין והשמן הנקרבים על גבי המזבח, יחד עם המנחות.

רב ושמואל נחלקו אודות תקנה זו. לפי רב הפירוש הפשוט הוא אכן שאין משקים בבית המקדש טמאין ואין מטמאין, אך לפי שמואל דווקא את דין הטומאה לטמא משקים אחרים אין להם, אבל הם עצמם - הם נגע בהם טמא, הם נטמאים.

התנא רבי אלעזר מוכיח מעדותו של יוסי בן יועזר, כי טומאת משקין היא מתקנת חכמים, שאם לא כן כיצד ניתן לחלק בטומאת משקים בין בית המקדש לשאר מקומות. לפי שמואל, כוונתו היא בהכרח, שטומאת משקין לטמא אחרים היא מתקנת חכמים, למרות שטומאת המשקים עצמן היא מהתורה. רבי יוסי בר חנינא, מריב את עדותו של יוסי בן יועזר, וטוען שלא רק שאין משקי בית המקדש מטמאין מהתורה, אלא שהם גם לא מכשירין לקבל טומאה‏^[7].

המשמעות העלולה לעלות מכך היא, שמי שסובר שטומאת משקים היא מהתורה, יסבור שבבית המקדש גם כן קיימת אותה טומאה. רב פפא מסייג את הדברים וקובע כי גם הוא מודה כי בבית המקדש אין טומאת משקים חלה - למרות שבדרך כלל היא מהתורה, שכן קיימת הלכה למשה מסיני האומרת שבבית המקדש לא קיימת טומאת משקים.

מספר קושיות נשאלו בבית המדרש בית מדרשם של חכמי הגמרא על שיטתו של רב פפא, האחת היא - אם קיימת הלכה למשה מסיני כזו, למה אומר רבי אלעזר את ההלכה מעדותו של יוסי בן יועזר ולא מהלכה למשה מסיני, בנוסף לכך, למה מחלקים רבי יוסי ורבי שמעון חילוקים מסוימים בכלל זה האומר שאין טומאת משקים בבית המקדש, האחת בין טומאת כלים לטומאת אוכלין, שזו האחרונה כן חלה בבית המקדש אם נגעו במשקים, והשנייה בין מים הנמצאים בקרקע או הנמצאים בכלים שדווקא ההמים הנמצאים בקרקע ושיש בהם כדי טבילה - טהורים ולא חלה עליהם טומאת משקים, הרי ההלכה למשה מסיני אומרת שאין טומאת משקים בבית המקדש. בגמרא לא מופיעה תירוץ על קושיות אלו, והגמרא מסיימת את הסוגיא כ"קשיא"‏^[8].

למרות זאת, להלכה פוסק הרמב"ם כשיטה זו:

	משקה בית מטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשין בהן שם טהורין לעולם ואינן מתטמאין ולא מכשירין. ודבר זה הלכה מפי הקבלה. לפיכך כל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר. והואיל ודם הקדשים אינו מכשיר, קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה, ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ במשקה בית המטבחיים
– {רמב"ם טומאת אוכלין י טז

דם[עריכה]

דמו של בעל החיים נחשב לאחד משבעת משקין, רק אם הוא נחשב אחד מהשנים:

• "דם חללים" דם של בהמה שנהרגה נחשב לאחד ממיני המשקים כ"דם" שנאמר "ודם חללים תשתה"‏^[9].
• "דם שחיטה" - דם של בהמה שנשחטה כהלכתה וראויה לאכילה נחשב כמים שהוא אחד ממיני המשקים, כאמור בפסוק "על הארץ תשפכנו כמים".

אך בהמה טמאה שלא נשחטה בכשרות - למשל שחיטה על ידי גוי, צריכה הכשר של מים ממקום אחר - מלבד דם בעל החיים עצמו, שכן דם שאינו דם שחיטה או דם חללים אינו נחשב למשקה.

חיבור[עריכה]

קיים כלל כי {{הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה}}, כלומר כל משקה שאינו מכונס יד עם משקים אחרים במקום אחד אלא נוגע בטיפות משקה אחרות באקראי על ידי יציקה או נזילה משותפת במורדות ההר או בשטח ישר (שאינו שקוע), אינו נחשב לגוף אחד, ונגיעה בטיפת מים אחת אינה משפיעה על השנייה.

הערות שוליים