טומאת כלי חרס: הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכות טומאת כלים שבכלי חרס קיימים כמה דינים מיוחדים, המבדילים אותו מכל שאר הכלים, דינים אלו קיימים גם בכלי נתר. מדובר בחומר רך שמותך במים ועשוי לניקוי כעין בורית‏^[1], העשוי מאדמה מסוימת‏^[2].

תוך כלי חרס[עריכה]

א. הם מקבלים טומאה אם הגורם המטמא נכנס לתוכם, ואפילו לא נגע בהם כלל, אלא רק שהה בחלל שבתוך הכלי ("נטמא מאוירו"). כמו כן, כלי חרס שנטמא, מטמא כל מזון שנמצא בתוכו, גם אם לא נגע בדפנות הכלי^[3]. האוכל שבתוך הכלי שבתוכו, נטמא גם הוא מפני שגם הוא בתוך הכלי הטמא, אך אם דפנות הכלי האמצעי עולות למעלה מכלי החרס הטמא, הוא חוצץ בפני הכלי שבתוכו, וזה לא נטמא, מפני שהכלי שבתוך האמצעי נחשב ל"תוך תוכו".

לכלל זה יש סייג יסודי האומר כי תוך כלי חרס יטמא רק אוכל או משקאות, אך לא אדם שבתוכו או כלים, ואין אומרים שבכך שהאוכל נטמא מאויר הכלי חרס נחשב הדבר כאילו כל הכלי מלא בטומאה ממשית‏^[4]. לפעמים תיתכן אפיזודה מעניינת: בתוך הכלי שבתוך הכלי חרס יהיה אוכל, ומכיוון שהכלי האמצעי לא חצץ בפניו מכיוון שדפנותיו של החיצון היו גבוהות יותר מדפנותיו, המשקה נטמא, למרות שהכלי עצמו לא נטמא, אך המשקה שנטמא יטמא את הכלי האמצעי, כך שהכלי חרס יטמא את הכלי שבתוכו בעקיפין‏^[5].

קיימת גם התייחסות מיוחדת לשני כלים המחוברים יחד כמו מגש של סלטים או תבלינים המורכב מחלקים רבים, שאז כאשר תהיה טומאה באחד מהחלקים לא יטמאו החלקים האחרים, אך אם יש שפה משותפת לכל החלקים ויש "תוך" משותף לכולם תשפיע הטומאה שבתוך אחת מהם על כולםמשנה כלים ב ז.

גבן[עריכה]

לגבי נגיעה בגב כלי חרס, יש הבדל בין האופן שבו הכלי נטמא לבין האופן שבו כלי טמא מטמא דברים אחרים: אם דבר טמא נגע בגבו של כלי חרס טהור - הכלי נשאר בטהרתו^[6]. לעומת זאת, אם מזון טהור נוגע בגבו של כלי חרס שכבר נטמא - המזון נטמא^[7]. לדין זה שכלי חרס אינו נטמא מגבו, יש השלכה על הלכות "טומאת אהל" במת. כשיש מת בבית - נטמא כל מה שבבית, פרט למזון הנמצא בכלי חרס אטום ("מוקף צמיד פתיל"). מכיוון שאינו נטמא מגבו - הוא חוצץ בפני הטומאה מלהיכנס לכלי^[8].

דרגות הטומאה[עריכה]

ב. כלי חרס לעולם איננו נעשה "אב הטומאה", גם אם נטמא ממת, וגם אם הוא משמש למשכבו או מושבו של הזב (אלו שני האופנים בהם כלים אחרים יכולים להיות אב הטומאה)^[9].

טהרת כלי חרס[עריכה]

ג. לאחר שכלי חרס נטמא - אי אפשר לטהר אותו בטבילה במקווה, ורק אם ישבר - השברים טהורים^[10], כי כעת אינו "כלי" כלל. שאר הכלים יכולים להיטהר על ידי טבילה במקווה^[11].

שבירה[עריכה]

שבירה לחתיכות

בשונה מכלים אחרים, כלי חרס שנשברו והשברים יכולים לשמש ככלים קטנים, לא נטהרו מטומאתם הישנה. בספרא למדו זאת מהפסוק "וכל כלי חרס", "מנין לרבות שברי כלי חרס תלמוד לומר וכל כלי חרס". במשנה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשיעור הכלים. רבי ישמעאל ורבי עקיבא נתנו לדבר שיעור, ביחס למידות בהן שימש הכלי לפני שבירתו‏^[12]. למשל: כלי שהיה החל מגודל של לוג, (שיכול להכיל בתוכו שמן בושמי המיועד לרחיצת אדם קטן) עד לגודל של סאה (שהוא סיר קטן), אם נשבר ונשאר בו שיעור רביעית שהוא רוב הלוג, הוא נחשב לכלי עדיין. אם היה הכלי בגודל של סאה עד סאתיים (2 סאה), ולאחר השבירה נשאר בו כדי לקבל לוג שלם, נחשב הכלי לכלי עדיין.

פשוטי כלי חרס אינן מטמאין, כי כתוב במקרא‏^[13]. כיום, רוב הכלים יש להם חתיכת פלסטיק בראשו הפוסלת את השימוש בכיסוי כשהוא הפוך, ולכן אין נהוג בו שימוש זה.

שבירה על ידי חור

שבירה מסיווג הלכתי אחר הוא כאשר ניקב בכלי חור בגודל הקצוב במשנה. כלי העשוי לאוכלין - שיעורו בחור כזה שלא יוכל להחזיק זית, כלי העשוי למשקין שיעורו כדי שלא יוכל להחזיק משקין (חור זעיר ביותר), כלי שעשוי לשניהם (למשל סיר בישול) - יש להחמיר שלא יוכל להחזיק אפילו זית ולא רק משקיןמשנה כלים ב א. חבית שיעורה לפי רבי שמעון בגרוגרת (תאנה מיובשת) ולפי רבי יהודה באגוזים (וכן ההלכה‏^[14]) ולפי רבי מאיר בזיתים. פך שעשוי באופן רגיל לשמן שיעורו שלא יוכל להחזיק שמן, מנורת שמן גם כן שיעורה בשמן, אלא שלפי רבי אלעזר מחמיר ואומר ששיעורה בפרוטה, מכיוון שהרגילות בעבר הייתה להניח בה פרוטות מכיוון שהיא התאימה לשימוש זהמשנה כלים ג ב.

כלי שאינו יכול לעמוד

חרס שאינו יכול לעמוד מכיוון שיש לו ידית שמפריע לשיווי משקלו או שיש בו חידוד בקרקעיתו ואינו יכול לעמוד טהור, מפני שהוא לא נחשב ככלי. לפי חכמים, גם אם לאחר זמן ניטל החידוד או הידית והוא יכול לעמוד אין הוא מקבל טומאה יותר כי מכיוון שבטל מתורת טומאת כלי חרס אינו מקבל טומאה יותר, אך רבי יהודה חלוק על סברא זומשנה כלים ג א.

טומאת תנור[עריכה]

טומאת תנור דומה גם היא לטומאת כלי חרס ודיניה שווין{{הערה|פירוש הרמב"ם למשנה כלים ה א, למרות שהיא אינה כלי חרס, ומקור טומאתה נלמד מפסוק מיוחד "תנור וכיריים יותץ טמאים הם"‏^[15].

שיעורו[עריכה]

המשנה קוצבת את גודלו של התנור לפי גודלו:

• תנור רגיל - ארבעה טפחים. לפי רבי מאיר הכוונה שיהיה לכל הפחות בגודל של ארבעה טפחים, או לחלופין אפילו תנור שהיה גדול יותר ונפחת ונשארו ממנו ארבעה טפחים, אך לפי חכמים ארבעה טפחים הוא דין ב"שיריים" של תנור גדול, אך תנור קטן שיעורו בכל שהוא, ודין השיריים של קטן הוא שאם נשאר רובו הוא נחשב עדיין לתנור.

• כירה - תנור שמבשלים את התבשיל מעליו ולא בתוכו, ויש בו מקום להניח בו שתי קדירות. שיעורו בשלושה טפחים ו"שייריו" של תנור גדול גם הוא בשלושה (אם נפחת ונשארו בו שלושה).

• כופח הוא כלי הדומה לשני המינים, מיועד לאפות בו אך גם לבשל מעליו, ושיעורו לפי מה שמטרתו היא.

גמר מלאכתו[עריכה]

על התנור להיות מוכן. גמר מלאכתו של התנור הוא כדי אפיית סופגנים, אלא שקיימת מחלוקת בין החכמים האם שיעור הסקת התנור כדי לאפות בו סופגנים נמדדת לפי תנור חדש שבו נדרשת כמובן הסקה ממושכת יותר כדי לאפות בו סופגנין (- דעת חכמים), או לפי תנור ישן (-דעת רבי יהודה)משנה כלים ה א. גמר מלאכתו של כירה הוא כדי לאפות בו ביצה קלה (=ביצת תרנגולת) שכבר נפתחה והוכנה להכין בה חביתה.

אפילו תנור שהוסק שלא מדעת, או אפילו מדעת אך לא בהתייחסות ישירה לתנור מפבנים - שהוסק מבחוץ וממילא ללא דעת הוסק גם החלק הפנימי או שהסיקו האומן ללא דעת הבעל הבית, נחשב לתנור שנגמרה מלאכתו. בנוגע לכך מסופר כי כאשר פרצה דליקה בתנורי כפר סגנה וממילא הוסקו התנורים מחום השריפה, הורה רבן גמליאל כי היסק כזה נחשב לגמר מלאכה של התנורמשנה כלים ה ד.

חלקים הטפלים לתנור[עריכה]

קיימת גם התייחסות לחלקים המחוברים לתנור, בהתאם לפי תשמישם. כך ל"עטרת הכירה" לא מיוחסת טומאת התנור, מכיוון שאין היא משמשת כחלק מהתנור, כי תשמישו הוא כדי לשמור על חום התנור, לעומת זאת חלק אחר המחובר לתנור ושמו "טירת התנור" טמא, מכיוון שהוא משמש כחלק מהתנור ועליו מניחים את הלחם לאחר האפייה, שיעורה בארבעה טפחים שבהם ניתן להניח לחם רגילמשנה כלים ה ג.

הערות שוליים