פרשת בא

פרשת בא היא הפרשה השניה בספר שמות. שמה בה שהמלה שבאמצע הפסוק הפותח את הפרשה:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (ספר שמות, י'א').

הפסוק הבא של הפרשה עומד על הרעיון העיקרי של פרשת השבוע:"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" - ההתמסדות של תהיה בהגדה של פסח, שמקורה בפרשה זו.

זמנה של הפרשה הוא חודש ומעלה. לפי הרמב"ן מכת הברד הייתה בחודש אדר. יוצא כי עד יציאת מצרים היה חודש וחצי. לפי המשנה כל מכה ארכה חודש ימים ^[1]. יוצא מכאן שתקופת הפרשה היא שלושה חודשים.

תוכן הפרשה

הפרשה דנה בנושאים הבאים:

1. לקראת יציאת מצרים - בהתראה על מכת הארבה משה רבינו ואהרון מגורשים מעל פני פרעה. משה רבינו משיב "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה' לנו. אמנם אין דרכם של הטף לזבוח אומר משה רבינו, אך כיוון ש"חג ה' לנו" לא נוכל לעצור אותם מלהצטרף אלינו, כי הם מעצמם יראו את התלהבות המבוגרים ומרצונם ירצו להגיע אל מקום עבודת השם. זאת ועוד מוסיף החתם סופר, שגם מקנה ישראל ילך מעצמו למדבר כדי שיקריבו ממנו קרבן לה'" ^[2]
2. לקראת הגאולה : מכת הארבה- על עצמתה נאמר:"לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן" (י"ד). ובכל זאת, גם במכה השמינית:"וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".(כ') מכת החושך - רק שלושה ימים. אך התוצאות היו הרות אסון, לפי רש"י: "שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו" - מספר היה ניכר. בפרשת בשלח נאמר:""וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ^[3]. רש"י כתב:חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה - "שואה" בלשון הרב מוטי אלון.
3. התראה על מכת הבכורות - מצבם של בני שיראל במצרים מוגדר:"וַיִּתֵּן ה' אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" ^[4].קביעת השנים - "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" ^[5]. הרמב"ן כתב:"זו מצווה ראשונה שציוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני,"
4. פסח מצרים - הפסח החד-פעמי בו היו:"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (י"א)
5. פסח לדורות - "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָֹה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (י"ד)
6. יציאת מצרים - "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (מ) - בהמאם לברית בין הבתרים.
7. מצוות - פטר רחם - כנגד הבכורות ותפילין :"וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם" ^[6] .

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" ^[7] - זה כבר בפרשה באה פרשת בשלח

לא להכביד את לבֵּנוּ‏‏

הכבדת ליבו של פרעה מוזכרת בעת מכות מצרים. אפילו בקריעת ים סוף, הוא אינו מוותר, רק חולפים שלושה ימים וכבר ויחזק ה' את לב פרעה - "היה תולה אם לרדוף אם לאו. וחזק את לבו לרדוף" ^[8]. הוא הגיע לים סוף וחושב להשיג את בני ישראל ולא עושה עליו רושם דבר, עד שטבע עם צבאו בים.

הרמב"ם כתב על הפסוק וַאֲנִי, אֲחַזֵּק אֶת-לֵב-פַּרְעֹה ^[9] : לְפִי שֶׁחָטָא מֵעַצְמוֹ תְּחִלָּה וְהֵרַע לְיִשְׂרָאֵל הַגָּרִים בְּאַרְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר "הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ" ^[10] , נָתַן הַדִּין לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה, עַד שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ; לְפִיכָּךְ חִזַּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לִבּוֹ.

רבי עובדיה ספורנו כתב על ד"ה 'וַאֲנִי אַקְשֶׁה. הִנֵּה בִּהְיות הָאֵל חָפֵץ בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים וְלא בְמִיתָתָם, כְּאָמְרו "חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם אֶחְפּץ בְּמות הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב הָרָשָׁע מִדַּרְכּו וְחָיָה" ^[11] , אָמַר שֶׁיַּרְבֶּה אֶת אותותָיו וְאֶת מופְתָיו, וְזֶה לְהָשִׁיב אֶת הַמִּצְרִים בִּתְשׁוּבָה, בְּהודִיעַ לָהֶם גָּדְלו וְחַסְדּו בְּאותות וּבְמופְתִים, כְּאָמְרו "בַּעֲבוּר זאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאתְךָ אֶת כּחִי", ^[12]. וְעִם זֶה הָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִרְאוּ וְיִירָאוּ, כְּאָמְרו "לְמַעַן שִׁתִי אתתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּו וּלְמַעַן תְּסַפֵּר" ^[13].

הרב אביגדר הלוי נבנצל , רב ישיבת הכותל בשיחתנו ^[14] מביא את הדברים לעיל ועובר לדון בלקח לעם ישראל. למרות שהוא מציין "שאין להשוות את ישראל לפרעה", הרי יש לנו ללמוד מהתנהגותם:

• אחרי שלושה ימים במדבר מתלוננים שאין מים. מנסים את הקב"ה נסיון אחרי נסיון, גם אחרי שראו מה שקרה במצרים עד שספר במדבר נאמר:"כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" ^[15]
• אחרי מות יהושע בן נון נאמר בספר שופטים :"וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶתה' ^[16]
• ועוד...

ןמסיים הרב נבנצל:"אדם צריך להכיר תודה לכל מי שעשה לו טובה...עם הכרה זאת אפשר לקוות שה' יעשה לנו טובות, שנזכה לשבת בארץ, ושה' יוריד לנן גשם ויתן לנו לשבת בא"י באופן בטוח".

חודשי השנה

ערך מורחב - חודשי השנה

בפרשה זו עם ישראל קבל את המצווה הראשונה. עוד בטרם יציאת מצרים, משה רבינו מכריז :" החֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" ^[17] . ראש חודש ניסן נקבע לראש השנה. לאחר השיבה מבבל נקבעו שמות החודשים לפי שמות אלים אשורים ובבליים, בהם אנו משתמשים עד עצם היום הזה.

רש"י פותח את פירושו לתורה בשאלה: "אמר רבי יצחק : לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב-בְּרֵאשִׁית ?". רש"י גם עונה, שלמרות שהתורה, מלשון הוראה, היא אכן ספר ההוראות של הייצרן "בורא העולם", ספר המצוות המורה לנו כיצד נכון לפעול בעולם, עדיין רצה הקב"ה גם לתת בידי עם ישראל קושאן, "תעודת בעלות" על מקומות המועדים למחלוקת בעתיד, כמו חברון, שכם והר הבית. לכן כלל הקב"ה בתורה גם את השתלשלות העניינים, המקפלת בתוכה גם מעין "רישום בטאבו", של ארץ ישראל, על שמו של עם ישראל - סיפור קניינם של המקומות הנ"ל ע"י אבותיו של עם ישראל.^[18].

אכילת מצה על שום מה

בפרשה מוזכרת אכילת המצה ב "פסח מצרים" וב"פסח דורוח". אבל בכל אחד מהמקרים יש טעם אחר:

• בפסח מצרים - המצה נאכלת עם קרבן הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" ^[19] .
• ב פסח דורות- המצה נאכלת ללא קשר עם קרבן הפסח, שנאמר: " שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.^[20]
• בפסח שני - קיים אותו חיבור:" אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ^[21]

קיים הבדל בין שני המקורות: בפרשתנו נכללים הפסח והמצה ביחידה אחת (צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת), והמרור ביחידה נפרדת (עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ), ואילו בדין פסח שני - הדגם לדורות - הקרבן עומד בפני עצמו (יַעֲשׂוּ אֹתוֹ) ואילו המצה והמרור מחוברים (עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ).

הרב שמעון גולן בעלון לפרשת השבוע עומד על ההבדלים. והוא מביא מסקנה הלכתית מהאמור במסכת פסחים ^[22]  :"אמר רבא: מצה בזמן הזה (שאין מקריבים קרבן פסח) דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים - בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים? מצה מיהדר הדר ביה קרא; בערב תאכלו מצות... תניא כוותיה דרבא: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך - מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר: ^[23], בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר בערב תאכלו מצות."

יש לדבריו הבדל הלכתי בין הפסוק בפרשתנו לבין הפסוק העוסק בפסח שני. מהפסוק בפרשתנו ניתן אכן להוכיח שחובת מצה בזמן הזה מן התורה רק בפסח ראשון, מה שאין כן מהפסוק לגבי פסח שני, ששם ההלכה היא שבזמן שאין פסח אין מצה.

יש גם הבדל בטעמים לאכילת המצה: בפסח דורות עשו את המצות מפני שנצטוו שכל שאור לא ימצא בבתיכם ורק מצות מותרות באכילה. ואילו בפסח הסיבה לאכילת המצות היא שבני ישראל גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו . על כן נשאו את הבצק ואפו את הלחם בטרם יחמץ בדרך או בסכות.

מכת הבכורות - השיא

עשר מכות הוכו המצרים, אולם הקש ששבר את גב הגמל היתה מכת בכורות. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, במאמרו: ^[24] סבור שהסיבה לכך היא שהבכורה מציינת את ההתחדשות על ציר הזמן. כל דור הוא חוליה חדשה, ובראשו ניצב הבכור. שאר האחים הם סניפים וסעיפים של החידוש הזה, ומשום כך אין הם חשובים כמותו.

פרעה הכחיש את ההתחדשות הזו וירא מפניה. הוא, שהיה שרוי בתוך יאוריו ועשה עצמו אלוה, לא אהב שיזכירו לו שאי פעם נוצר ושאי פעם יחלוף. כל חווית החיים המצרית הייתה בנויה על ההכחשה הזו. באה מכת בכורות וגילתה את מקום תורפתו של פרעה, את הגיחוך שבנסיון לבנות בית שיהיו בו רק ילדים אך לא יהיה בו בכור. תחת אימת המוות המתקרב, נאלץ אפילו פרעה להודות שבכורו יישב על כסאו, ושגם הוא ייאלץ להתחדש בבוא זמנו. אמור מעתה: מה שהיה אינו מה שיהיה. האטימות המצרית המתבוססת בישותה ענתה אמן בעל כורחה אחרי ברכתם של מאמיני חידוש העולם; של "בני בכורי ישראל" – ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים.

"קול דודי הנה זה בא"

שדה של חסה - ה"חזרת" המקובלת -משדות כפר דרום בגוש קטיף לפני חורבנו בשנת התשס"ה

מדרש שיר השירים מוצא בפסוקים משירה זו רמזים ברורים לאמור בפרשת השבוע : קול דודי הנה זה בא. המדרש עונה על כך : "זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל: בחדש זה אתם נגאלין. אמרו לו: " - לפי חז"ל :

• ר' יהודה אומר: משה רבינו! היאך אנו נגאלין ? והלא אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ^[25] ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין אין בידינו, אלא מאתים ועשר שנה ?!

אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים. אין הרים וגבעות האמורין כאן, אלא קצים ועיבורין. מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין ובחדש הזה אתם נגאלין. שנאמר: ^[26] החדש הזה לכם ראש חדשים.

• ר' נחמיה אמר: משה רבינו! היאך אנו נגאלין, והלא אין בידינו מעשים טובים ? אמר להם: הואיל וחפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים. ובמי הוא מביט ? בצדיקים שבכם, ובמעשיהם, כגון: עמרם ובית דינו.
• רבנן אמרי: היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו?

אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים ואין הרים, אלא עבודת כוכבים. היך מה דאת אמר: (הושע ד') על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו. ובחדש הזה אתם נגאלים שנאמר: החדש הזה לכם.

ר' יודן בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור' חוניא בשם ר' אליעזר בן יעקב מפרשים את הפסוק אחרת, אך עדין נשארים קשורים לחודש הזה - הוא חודש ניסן:קול דודי הנה זה בא - זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין... הדא הוא דכתיב: החדש הזה לכם ראש חדשים.

אך גם בפסוקים הבאים עוסק המדרש ביציאת מצרים. על הפסוק :דומה דודי לצבי כתב: " מה צבי זה, מדלג מהר להר ומבקעה לבקעה, מאילן לאילן, ומסוכה לסוכה, ומגדר לגדר. כך הקדוש ברוך הוא, קפץ ממצרים לים, ומים לסיני, ומסיני לעתיד." ובפסוק : הנה זה עומד אחר כתלנו הוא מדבר על מעמד הר סיני כאמור:"אחר כתלנו של סיני. הדא הוא דכתיב: ^[27] כי ביום השלישי ירד ה'. משגיח מן החלונות וירד ה' על הר סיני, אל ראש ההר. מציץ מן החרכים וידבר אלוהים את כל הדברים. ענה דודי ואמר לי מה אמר לי ? אנכי ה' אלהיך.

"קול דודי" - לעתיד לבוא

במאמר הרביעי והאחרון שבפסיקתא ^[28] שבא מצוטטים המדרשים לעיל מתוארת הגאולה לעתיד לבוא:^[29]

"ר' יודן בשם ר' ליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ר' חונה בשם ר' ליעזר בן יעקב: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא" זה מלך המשיח, בשעה שהוא בא ואומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. הם אומרים לו: רבינו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין?! לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדינו בשבעים אומות! והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גלה לברבריה ואחד מכם לסרמטיה, כגון שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הרשעה הזאת מכתיבת טירונין (מגייסת חיילים) מכל אומה ואומה. כותי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו. כושי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו. ובחדש הזה אתם נגאלין "החדש הזה לכם ראש חדשים".

מבארת תמר קדרי :" האמוראים ר' יודן ור' חונה מתארים את הגאולה בעתיד על פי הדגם התנאי של גאולת מצרים. כשם שגאולת מצרים הגיעה טרם זמנה, כך יקרה גם לעתיד לבוא. גם בעתיד לא ימצה הקב"ה את מלוא עומק הדין, ובכל אחד מן המקרים ינהג לפי הדרך הבאה:

• בעניין פיזור עַ ם ישראל בארצות רחוקות – הקב"ה יראה בגלותם של יחידים כאילו גלתה האומה כולה.
• ובעניין שעבוד מלכויות – הקב"ה יראה בגַּ יס שנשלח לרדות בישראל, מימוש שעבוד עם ישראל על ידי שבעים אומות, שכן הגיס מורכב מחיילים מאומות שונות וכל חייל מייצג את אומתו. על ידי זה יקצר הקב"ה את אורך שעבוד המלכויות.

הבית היהודי

בפרשת השבוע אנו עומדים על החשיבות של שמייחסים לבית היהודי. מוצג לנו עימות בין שתי השקפות עולם: משה רבנו דורש מפרעה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ" ^[30]. ופרעה, מלך מצרים, משיב לו:" לֹא כֵן לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים (י"א). ובכך מסתיימת הפגישה:" וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן ^[31] מסביר שפרעה סבור כי המשך קיומו של עם ישראל תלוי - בעיקר בגברים - הם הממשיכים את המסורת, הם העובדים את א-להיהם. לנשים אין שום תפקיד בתחום זה. לכן הואממשיך וטוען: לכו נא הגברים. לנשים ולילדים בלאו הכיהרי אין תפקיד.

משה מסביר לו שלעם ישראל יש תרבות שונה - גם לנשים יש תפקיד, גם לילדים. כל המשפחה עובדת את ד'. בעצם, עבודת ד' היא עבודתו של הבית כולו ומשום כך נצטוו ישראל לתת מדם הפסח על המזוזות והמשקוף - והיה הדם לכם לאות על הבתים. הבית היהודי הוא בחינת מזבח, הוא מקדש מעט. כל בני הבית כוהנים במקדש מעט זה. כולנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

משך גלות מצרים

אורכה של גלות מצרים היא נושא בו דנו פרשני המקרא, שכן בספר בראשית ברית בין הבתרים נאמר:" "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.(ט"ו, י"ג,). ואילו בפרשתנו:"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ^[32], דהיינו 430 שנה. ובפועל לפי סדר עולם רבה - 210 שנה. מחבר מדרש רבה הסביר את משמעות 400 שנה וכתב:"שכל זמן שזרעך בארץ לא להם ת' (שנה) ועבדום, אלו ימי השעבוד.

רש"י מנה את ארבע מאות שנה מהולדת יצחק אבינו וכתב: כי גר יהיה זרעך - "משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה". הוא גם מסביר מדוע לא יכול להיות שבני ישראל היו במצרים 400 שנה:"ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת, ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלוש מאות וחמישים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה" - סכום חיי שלושת האנשים הוא 350 שנה והרי היו תקופות חופפות בינהם.

ב"סדר עולם" ^[33] מובא החישוב הבא: לאברהם נאמר כח גר יהיה זרעך. זרעו הוא יצחק אבינו שהיה בן 60 שנה שנולד יעקב אבינו. יעקב אבינו חי 130 שנה - יוצא שניהם 190 שנה משנת 2,048 לבריאת העולם עד שנת 2,238 לבריאה. במצרים היו 210 שנים, עד 2,448 לבריאה.

הרמב"ן הסביר כיצד נוספו ל-400 השנה עוד 30 שנה ^[34]. הוא מוסיף 20 שנה, מ"ברית בין הבתרים" , שהיה לדעתו בן 80 שנה ^[35], עד הולדת יצחק אבינו שהיה בן 100 שנה. ועוד עשר שנים ממיתת יעקב אבינו עד יציאת מצרים, אשר הוא דוחה אותה לשנת 2,458 לבריאת העולם.

גירסה אחרת של הרמב"ן תורמת את תוספת 30 השנה לחטאי בני ישראל במצרים. והוא מוסיף ש"בני אפרים" עמדו לצאת אחרי 400 שנה שהסתיימו בשנת 2,428 לבריאה והם לא ידעו כי בגלל החטאים של בני ישראל במצרים, הגלות התארכה ב-30 שנה. על בני אפרים נאמר :" וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם" ^[36] ורש"י מבאר:"בני אפרים. שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ"

יציאת מצרים כדגם לגאולה הצפויה

יציאת מצרים נחשבת דגם של הגאולה העתידה, כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנונפלאות". אך תהיה שונה ממנה. ציאת בני־ישראל ממצרים הייתה בחיפזון, כמו שנאמר: "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". בגמרא ובמדרש נאמר שהחיפזון היה משולש – חיפזון של השכינה, חיפזון של בני־ישראל וחיפזון של מצרים.

עלון חב"ד לפרשת בשבוע מבחיו בהבדלים ביניהן. אחד מהם הוא החיפזון – גאולת מצרים הייתה בחיפזון, ואילו הגאולה העתידה לא תהיהבחיפזון, כמו שנאמר: "לא בחיפזון תצאו", אלא היא תהיה דווקא "בשוּבה ונחת".

והסיבה לכך לחיפזון בגאולת מצרים נבע משקיעתם של בני־ישראל במ"ט שערי טומאה, ומהצורך לחלץ אותם משם במהירות האפשרית. קודם מתן־התורה עדיין לא היה לעם־ישראל הכוח להתמודד עם הרע, והדרך הנכונה הייתה לברוח ממנו. לכן יציאת מצרים הייתה בבחינת בריחה – "כי ברח העם".

לעומת זה, הגאולה העתידה תבוא לאחר בירור העולם הגשמי, ולכן לא יהיה צורך לברוח מהרע, אלא להפך, העולם עצמו יסייע לגאולה. כך תהיה הגאולה מתוך מנוחה, "בשוּבה ונחת", ועד ל"מנוחה לחיי העולמים".

הפטרות השבת

לפי האכנזים והספרדים ההפטרה היא מספרר ירמיהו ^[37]. נושא הוא בואו של מלך בבל למצרים  :" כְּתָבוֹר בֶּהָרִים, וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא." והנביא מציע לה: " כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת בַּת-מִצְרָיִם: כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה, וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב". ולעם ישראל מובטח:"וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל--כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם; וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד. .. כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה, וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ"

התימנים מפטירים בספר ישעיהו^[38]:"מַשָּׂא, מִצְרָיִם: הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל-עָב קַל, וּבָא מִצְרַיִם, וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו, וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ" - אף הוא על מפלת מצרים. הנביא מסיים בברכה לישראל ולארצות השכנות:"בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה, לְמִצְרַיִם, וּלְאַשּׁוּר: בְּרָכָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' צְבָאוֹת, לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי, יִשְׂרָאֵל"

הערות שוליים