טומאת מקדש וקדשיו

טומאת מקדש וקודשיו היא האיסור על כניסה למקדש או על אכילת בשר קורבן על אדם הנמצא במצב של טומאה. אדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קרבנות) בהיותו טמא – חייב כרת.

איסור זה נקרא בלשון חז"ל‏^[1] "טומאת מקדש וקודשיו" (קודשיו = הקרבנות). אף שהמקדש אינו נטמא בפועל עקב כניסתו של אדם טמא לתוכו, בלשון התורה מתוארת כניסת אדם טמא למקדש כטימוא המקדש.

קרבן כפרה לחטא

מי שעבר על איסור זה בשוגג - מביא קרבן חטאת. מלבד זאת, קבעה התורה שהציבור צריך להביא קרבנות חטאת בתאריכים קבועים, כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש.

הקלות בדיני טומאה זו

מצד שני, קיימת בתורה שורה של הקלות בדיני הטומאה: חלקן הקלות המאפשרות כניסה למקדש והקרבת קרבנות גם כשיש חשש של טומאה, וחלקן הקלות בדיעבד על מי שחטא בשגגה והיה במקדש או אכל קדשים בהיותו טמא.

1. בניגוד לעבירות אחרות שהעושה אותן במזיד חייב כרת, והשוגג בהן צריך להביא "חטאת קבועה" (חטאת בערך קבוע, ללא תלות במצבו הכלכלי של האדם), בטומאת המקדש משתנה שווי החטאת לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("קרבן עולה ויורד", עולה או יורד בערכו): אם היה עני – יכול הוא להביא זוג עופות לקרבן, במקום כבשה או שעירה. ואם גם העופות אינם בהישג ידו – יכול הוא להביא קורבן מנחה בלבד ("מנחת חוטא").
2. בדרך כלל, העושה עבירה בשגגה חייב קרבן גם אם מעולם לא ידע על עבירה זו, ורק לאחר מעשה נודע לו עליה. לעומת זאת בטומאת המקדש אין אדם מתחייב בקרבן אלא אם ידע מתחילה שהוא טמא, ושהאוכל שלפניו הוא קרבן, ואחר כך שכח זאת ואכל, ושוב נזכר. בכך מתבטלת האפשרות שאדם שנטמא ללא ידיעתו יביא קרבן.
3. קרבן שנטמא והוקרב בטומאתו – כשר בדיעבד (קרי: לאחר מעשה), אם הדבר היה בשוגג, משום שהציץ שבראש הכהן הגדול מכפר על חטא זה של הקרבת קרבן טמא.‏^[2] קולא זו חריגה, והציץ איננו מכפר על שום ליקוי אחר בהקרבת הקרבנות, כגון פיגול.
4. כאשר רוב הציבור טמא, או רוב הכהנים, או רוב כלי המקדש – מותר לכתחילה להקריב קרבנות מסוימים בטומאה. מדובר דווקא בקרבנות שהתורה קבעה תאריך קבוע להקרבתם, כמו קרבן תמיד ומוסף, או קרבן פסח. דין זה נקרא טומאה דחויה בציבור.
5. קולא נוספת בהלכות הטומאה, שאינה קשורה למקדש בדווקא, היא דין ספק טומאה – בדרך כלל, כאשר קיים ספק האם מעשה מסוים מותר או אסור מן התורה – אסור לעשותו: ( "ספק דאורייתא – לחומרא" (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג ע"ב). לעומת זאת, בטומאה הכלל הוא שאם נמצאה טומאה כלשהי במקום ציבורי, ויש ספק האם העוברים ושבים שם נטמאו ממנה מבלי משים ("ספק טומאה ברשות הרבים") – הרי הם טהורים. לעניין זה, גם ספק בטומאה שהתרחש בעזרה נחשב כ"ספק ברשות הרבים", והוא טהור.‏^[3] גם במקום פרטי, אם בשעת התרחשות הספק לא היה במקום אדם בר דעת, שיכול היה לשים לב מה בדיוק קרה – מוכרע הספק לקולא.

באופנים אלה הושג איזון בין הרצון לשמור על טהרת המקדש והקרבנות מחד, לבין היכולת של הציבור לעמוד בכללים אלו מאידך.

הערות שוליים