טומאה וטהרה

הדף "טהרה" מפנה לכאן. לערך העוסק במדרגה גבוהה בעבודת ה', ראו טהרה (עבודת ה').

הגדרה

מצב רוחני שבו יכולים להיות אדם או חפץ, שאוסר עליהם קרבה לקודשים ולמקדש (הסוגיא בפסחים יד. והלאה באריכות, חגיגה פרק ג במשניות ובגמרא, סוטה כט. והלאה).

לדוגמא, מת, נבילה, זב ושרץ, וחפצים שנגעו בהם.

מקור וטעם

בטעם הטומאה חידש ספר המקנה שהיא נחשבת עונש, ולכן אי אפשר ללומדה מקל וחומר, שאין עונשין מן הדין (ספר המקנה ד-ב אות יב מוכיח מהספרי).

במהות הטומאה חקר הרוגאצ'ובר האם היא מציאות רוחנית שחלה על החפץ הטמא, או רק דינים כגון שאסור להכניסו לבית המקדש ולגעת איתו בתרומה, וכמו חילוק האחרונים (אתוון דאורייתא י) בין חפצא לגברא. והוסיף שאפשר לחלק שכלי חרס הם מציאות וכלי מתכות הם דין, וכן שטומאות מגע ומשא הן מציאות וטומאת אוהל היא דין (ובלשונו "עצם או תואר", וכן לשונו בחקירה בחמץ (מפענח צפונות א-ט), ותלה בר' יהודה ור' שמעון, כמו שתלו האחרונים את חקירתם האם חמץ הוא חפצא או גברא) (מפענח צפונות א-כא. והשערי יושר א-ז (ד"ה ונתבאר) וקובץ עניינים ח"ב (ר' דוד הכהן רפפורט, ז-ב ד"ה והנה) חילקו בין מציאות הטומאה לדיני הטומאה, ומוכח שסוברים שיש בה מציאות. והחינוך (קנט) כתב שטומאה מזיקה לנפש, והכוזרי (מאמר ב אות ס) כתב שהיא מזיקה לפנינים וליינות, ומוכח שהיא מציאות רוחנית).

ונפק"מ לחזקת טומאה, שנחלקו האחרונים האם היא חזקת הגוף, דהיינו מציאות, או חזקת הדין, דהיינו רק דין. ויש לתלות מחלוקת זו בענייננו: האם טומאה היא מציאות רוחנית, שאז היא חזקת הגוף, או רק דין, שאז היא חזקת הדין (קובץ ביאורים ו אמצע ד"ה ולכאורה: חזקת הגוף משום שיש בה מציאות רוחנית. קובץ שיעורים כתובות רסב וחוט המשולש ח"ג כז ד"ה היוצא: חזקת הדין).

ובבית האוצר (ח"א קכד) דן לגבי טומאה דרבנן האם היא חפצא או גברא, לדעה שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא (ומוכח שלגבי טומאה דאורייתא ברור לו שהיא חפצא).

ביחס שבין טומאה לטהרה מסתפק הרוגאצ'ובר האם טומאה חלה על החפץ, וחפץ טהור הוא חפץ שאין עליו טומאה. או להיפך, שטהרה חלה על החפץ, וחפץ טמא הוא זה שאין בו טהרה (וניתן לזה דוגמא מעולם הצבעים: האם חפץ טמא הוא אדום, וחפץ טהור הוא שקוף, או להיפך - טהור הוא כחול, וטמא הוא שקוף). וספק זה הוא בין בהיטמאות ובין בהיטהרות:

1. היטמאות במת - האם המיתה יוצרת טומאה, או שהחיים יוצרים טהרה, ורק כשמת הטהרה נפסקת וממילא טמא. ומזה הביא הרוגאצ'ובר נפק"מ לשני מקרים נדירים: [א] בהמה שנשחטה ועדיין מפרפרת, שבאותו הזמן נחשב שאינה לא חיה ולא מתה (כך משמע מדבריו ו-ג-ד). [ב] שליא כשהאם מתה והוולד חי, שהשליא נחשבת גם חיה וגם מתה יחד (מפענח צפונות ו-ד-א).
2. היטהרות בטבילה - האם הטבילה מסירה את הטומאה, או מחילה את הטהרה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה כוונה, ושם חילק שלהחיל טהרה צריך כוונה, אך להסיר טומאה אין צריך כוונה). והחינוך (קעה בשורשי המצווה) דימה טבילה לניקוי בגד, ומשמע קצת שהיא מסירה את הטומאה.

חקירות רבות חקרו לגבי טומאות שונות, ונחלקם לסעיפים נפרדים - ההיטמאות, המטמאים ואוהל:

טומאה כדבר ממשי או סמבולי

בהגדרת הטומאה, הסביר הכוזרי (מאמר ראשון ס) שאיננה משום נקיות- שהרי אין הצואה טמאה, אלא עניינה ביטול חיים. כמו שאבי אבות הטומאה הוא המת שבוטלו חייו, וכן טומאת קרי וטומאת נידה היא תוצאה מחיים שיכלו להיווצר.

בהסבר מהות הטומאה ישנם מן הראשונים הסוברים שהטומאה היא דבר ממשי הקיים בעולם הגורם לאיסור הטומאה:

• החינוך (מצווה שסב) כתב שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה- שקיים כוח ממשי.
• החזקוני (ויקרא יא,לג) מפרש על הפסוק "ואותו תשבורו" (על כלי חרס)- לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדי- כלומר שיש דבר ממשי בטומאה.
• הרמב"ן (דברים יד,ג) הציפור הנשחטת במצורע- דבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע- רוח ממשית הנכנסת בציפור.
• ספורנו (כוונות התורה) השדים ניזונים מן הטומאות וכאשר מתרחקים מהטומאות מתרחקים גם מהשדים. ולכן בימי בית שני שרבו השדים רבו גם יותר ההרחקות מהטומאות.

טומאה כדבר סימבולי

לעומתם, יש מן הראשונים והאחרונים שראו בטומאה דבר סימבולי המסמל לאדם דברים מסוימים. הרמב"ם (סוף ספר טהרה) לדוגמא, מסביר ש"אין הטומאה טיט או צואה שתשטף במים אלא היא מכלל החוקים וגזירת הכתוב שכיוון שטבל טהור אף על פי שלא נתחדש בגופו דבר". וכן ממשיך בגישתו במורה נבוכים (ג,מז) שם מסביר שענין הטומאות הוא להרחיק את האדם מבית המקדש שלא יבקר בו באופן תדיר וכך לא יהיה קל בעיניו, ומשמע שאין הדבר כוח או רוח ממשית הנכנסת באדם אלא זוהי מערכת חוקים המרחיקה את האדם מזלזול במקדש.

הרש"ר הירש (ויקרא יא מו) הוכיח מהלכות טומאה שאיננה דבר מיסטי אלא איסור סימבולי. הרש"ר טוען שמכיוון שרבים מהלכות הטומאה תלויים בתפיסת האדם את המציאות כמו במחשבת בעלי הכלי האם נחשב כנגמרה מלאכתו או שלא. הטומאה נגרמת מפגישה עם המת המעוררת באדם את התחושה שאינו אלא גוף חומרי חסר בחירה חופשית. האדם הנפגש עם כניעת הגוף לכוחות הטבע מרגיש שאינו אלא גוף ואין בו את הכח לשלוט על גופו ותאוותיו. וממילא ככל שהחיה דומה יותר לאדם היא מטמאת יותר משום שיותר מזכירה לו את עצמו ולכן רק שמונת השרצים שיש להם דם כאדם מטמאים ולא כל השרצים בניגוד לחיות שכולן מטמאות.

הרב קוק (אורות הקודש ב שפ)- מסביר שהמיתה מדגישה לנחשף אליה את גשמיותו של האדם בכך שבסופו אינו אלא בשר מת. אמונת האדם והרגשתו ברוחניות בעולם עלולה להתערער ולכן נטמא וככל שהאדם יותר קדוש הוא צריך להיות בעל קדושה מחשבתית ורוחנית גבוהה ולכן צריך להתרחק יותר מהטומאה.

ההיטמאות

הדין שהדבר טמא בעצמו, והדין שהוא מטמא אחרים, יש לחקור האם הם שני דינים נפרדים, או שהם דין אחד, שמה שהוא מטמא אחרים נובע מכך שהוא טמא בעצמו. ונפק"מ לשאלה האם טומאתו של ראשון לטומאה חמורה יותר מטומאתו של שני לטומאה, שהרי ראשון לטומאה מטמא אחרים ושני לטומאה לא מטמא אחרים, ולכן תלוי בחקירתנו: אם מה שהוא טמא ומה שהוא מטמא אחרים הם דינים נפרדים, א"כ טומאתו של ראשון ושני שוות, ורק בדין לטמא אחרים יש ביניהם חילוק. אך אם מה שהוא מטמא נובע מכך שהוא טמא, א"כ זה שראשון מטמא אחרים ושני לא, היא הוכחה לכך שטומאת ראשון חמורה יותר מטומאת שני (דרכי משה דרך הקודש א-ז).

דבר טהור שנטמא מדבר טמא (ע"י נגיעה בו) - יש לחקור האם חלה בדבר הנטמא טומאה חדשה, או שאותה הטומאה שבדבר המטמא ממשיכה אל הנטמא (רוח אליהו פב).

טומאה בחיבורין - יש לחקור האם נחשב כאילו נגע במת עצמו, או שהמחובר למת יש לו את דיני הטומאה של המת (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד נ).

נגיעה במקצת החפץ מטמאת את כולו (בטומאת מגע) - יש לחקור האם הוא משום שנחשב כאילו נגע בכל החפץ, או שמספיקה נגיעה במקצתו לטמא את כולו (קובץ הערות יט-א,ב, שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קצב בהערה). {{מקור|( כלי חרס מקבלים טומאה מתוכן - לראב"ד הכלי הנטמא מקבל טומאה ע"י תוכו (הדין על מקבל הטומאה), ולרמב"ם המטמא צריך להיות בתוך הכלי הנטמא (הדין על המטמא) גר"ח על הרמב"ם מטמאי משכב ומושב ח-לד).

המטמאים

טומאת ארץ העמים - יש לחקור האם טעמה משום חשש שקברו שם נפלים, או כדי שלא יצאו מארץ ישראל (מאירי עבודה זרה ח: ד"ה שמונים).

טומאת לידה - יש לחקור מי גורם את הטומאה: הוולד או הלידה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה טומאת לידה).

טומאת נבילה - יש לחקור האם היא נגרמת רק ע"י מיתת הבהמה (שלא בשחיטה), או ע"י מיתת הבהמה עם איסור האכילה (גר"ש שקאפ בבא קמא יד ד"ה ולענ"ד).

טומאת גוי כזב - יש לחקור האם הגוי טמא בעצמו כזב, או שרק כל הנוגע בו טמא כאילו נגע בזב (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד כג).

טומאת כלים שנשברו ותקנם - יש לחקור האם היא טומאה חדשה, או שהטומאה הקודמת נשארה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תקנת חכמים (אות סא)).

אוהל

טומאת אוהל - חידש הקונטרסי שיעורים שיש בה שני דינים: גם הביאה לבית מטמאה (פעולה), וגם ההימצאות בבית מטמאה (תוצאה) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כז-ח).

כלי חרס אינו מציל מטומאת אוהל - דן הגר"ח האם הוא כל כלי חרס או רק כלי חרס שמקבל טומאה (גר"ח סטנסיל שצח).

כלי עץ שיש בו מ' סאה נחשב אוהל לטומאה - יש לחקור האם הוא דין כללי בכל כלי עץ שאינו מקבל טומאה (וכן כלי עץ העשוי לנחת) שנעשה אוהל לטומאה, או דווקא כלי עץ שיש בו מ' סאה נחשב אוהל (גר"ח סטנסיל שצט).

טומאת קבר צריך טפח על טפח ושם אוהל. ואינו מדין טפח על טפח ושם אוהל של הבאת טומאה, אלא הוא דין בפני עצמו (גר"ח על הרמב"ם טומאת מת ז-ד ד"ה והנראה).

פרטי הדין

טומאה שבטלה ברוב - הטומאה עצמה לא נתבטלה, אלא רק הדינים והאיסורים הנובעים ממנה (קובץ עניינים ח"ב (ר' דוד הכהן רפפורט) ז-ב ד"ה והנה). והגר"א וסרמן הסתפק בכלי טמא שנתערב בכלים טהורים וטבל את כולם ואח"כ הוכר איזה כלי הוא הטמא - האם הטבילה הועילה לו, משום שבזמן הטבילה היה טהור (מדין התערובת) (קובץ ביאורים בכורות בסופו), ונראה שתלוי בחקירה זו - האם הטומאה בטלה או רק דיני הטומאה.

טומאת משקין - יש לחקור האם משקין לא צריכים הכשר, או שמכשירים את עצמם (דרכי משה דרך הקודש י-יד).

מקרים שטהורים - ר' אריה לייב מאלין חילק שאונס בזב אינו גורם טומאה (אך אינו דין טהרה), אך דם טוהר ביולדת וקושי בזבה (מקשה מחמת לידה) הם דין טהרה (ח"ב סח-א ד"ה אכן).

ראה גם

• הכשר לקבלת טומאה
• טבילה
• ספק טומאה
• טומאה וטהרה - כללים לכללים הבסיסיים של דרגות הטומאה וההיטהרות
• תבנית:הידעת?/כ"ח חשוון ה'תשס"ט