ישיבת מרכז הרב
|
|
| ישיבת מרכז הרב | |
|---|---|
 מבנה הישיבה במשכנה הנוכחי בשכונת קרית משה | |
| סוג | ישיבה גבוהה |
| תאריך יסוד | תרפ"ג- תרפ"ד |
| מיקום | ירושלים |
| השתייכות (זרם) | הציונות הדתית |
| מייסדים | הרב אברהם יצחק הכהן קוק |
| ראש הישיבה כיום | הרב יעקב שפירא |
"הישיבה המרכזית העולמית מיסודו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל", הידועה יותר בשמה ישיבת מרכז הרב (או בקיצור "מרכז" במלעיל), היא ישיבה גבוהה בירושלים, הנחשבת בעיני רבים כ"ספינת הדגל" של הציונות הדתית.
ישיבת "מרכז הרב" נוסדה ע"י הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) בשנת ה'תרפ"ד. הישיבה ממוקמת כיום בשכונת קרית משה בירושלים, ברחוב הרב צבי יהודה. בעבר היא שכנה בבית הרב, שברחוב הרב קוק, במרכז העיר, בין רחוב יפו לשכונת גאולה.
הישיבה נחשבת "לאם הישיבות הציוניות", זאת משום שרוב הישיבות הציוניות שקיימות היום, הוקמו ע"י רבנים שלמדו בה, או תלמידים של רבנים שלמדו בישיבת מרכז הרב.
תולדות הישיבה
יסודה
חלום הקמת ישיבה בירושלים ליוה את הרב קוק כבר בהיותו צעיר לימים. גם כשכיהן כרבן של יפו והמושבות (תרס"ד - תרע"ד). בשנת תרע"ט נתמנה להיות רבה של ירושלים, ולאחר מכן נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. במסגרת תפקידו ביקש להקים תנועה בשם "דגל ירושלים" אשר אחת ממשימותיה העיקריות היו הקמת ישיבה שתהווה מרכז רוחני אוניברסלי שתאופין בשילוב תורת ישראל עם תחיית האומה בארץ ישראל. הישיבה בחזונו של הרב קוק היתה יעד לאומי ממדרגה ראשונה.
ניצניה הראשונים של הישיבה החלו בשנת תרפ"א בחוג מצומצם של כ-25 תלמידים שהגיעו מישיבות ירושלמיות והתכנסו יחדיו על מנת לשמוע שיעורים מהראי"ה בהלכה ובאגדה. אולם, בעיות כלכליות מנעו את פתיחת הישיבה במשך כשנתיים, עד שהנדיב הרי פישל, בנה את "בית הרב" ובו גם בית מדרש. ביום י"ב בסיון תרפ"ג נערכה חנוכת בית הרב. בבית זה נקבע דירתו הפרטית של הרב, בית המדרש ללימוד תורה ותפילה, חדר קבלת אורחים וחדר לימוד פרטי. בשנת תרפ"ד הוקדש בית המדרש למשכנה של ישיבת "מרכז הרב".
בזכרונותיו של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), שהיה תלמידו המובהק של הראי"ה, משנת תרפ"ג ישנה עדות מרגשת על הניצנים הראשונים של כינון הישיבה: "בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד - היתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה". שני הבחורים האלו היו הרבנים שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה ומבעלי התפילה שבה, ואריה בוריאנסקי.[1]
הישיבה בימי הראי"ה
תוכנית הלימודים ומגמות החינוך בישיבה נכתבו לראשונה באחד מערבי חנוכה בשנת תרפ"ב על-ידי הרב הנזיר, על פי בקשת רבו. תוכנית זו היתה מקיפה מאד והיוותה חידוש נועז ומרחיק לכת בעולם הישיבות של היישוב הישן. חדשנות זו מתבטאת הן בהיקף הידיעות שנדרשו מתלמידי הישיבה בתחומי הנגלה (תלמוד בבלי, הלכה) והנסתר(לימוד קבלה), והן בתכני הלימוד עצמם שכללו לימוד תנ"ך, התמודדות עם בקורת המקרא והעמקה במחשבת ישראל לדורותיה.
הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים, אך הונהג בה חידוש מהפכני, בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי אמונה, שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה והרב הנזיר. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, רבה של שכונת שערי חסד בירושלים, הרב שלום נתן רענן חתנו של הראי"ה ועוד. כראש ישיבה, לצד הראי"ה], התמנה הרב אברהם אהרון בורשטיין, "הגאון מטבריג", שעלה לארץ בשנת תרפ"ד, ולשעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לחוגי הישיבה. בתקופה זו היו מגעים להזמנתו של הרב שמעון שקופ לשמש בצוות ההוראה של הישיבה, אך לבסוף לא יצא הדבר לפועל. כמו כן מצוי מכתב, שבו ביקש הרב יחזקאל אברמסקי, בהיותו בלונדון, לשמש כר"מ בישיבה.
הלימוד עצמו בישיבה היה בנוי בצורה שכל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים בכך יכולים היו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו.
עם הקמתה מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים. חלק מהתלמידים היו בוגרי ישיבות מפורסמות ברוסיה, פולין וארצות אחרות, והגיעו לישיבה מלאים במטען תורני רב היקף, אולם חלק מהתלמידים הגיע כשהם בעלי רקע בסיסי בלבד.
לישיבה הגיעו עילויים מובחרים מישיבות אירופה ובעיקר מפולין וליטא כגון ישיבת טלז (בראשות הרב יוסף יהודה לייב בלוך ובה לימד גם הרב שקופ), ישיבת כנסת ישראל (המשכה העיקרי בישיבת חברון וכן בישיבת סלבודקה ובראשה עמד הרב נתן צבי פינקל), ישיבת כנסת בית יצחק (בראשות הרב ברוך דוב ליבוביץ), ישיבת קלאצק (בראשות הרב איסר זלמן מלצר והרב אהרן קוטלר), ישיבת מיר (בראשות הרב אליעזר יהודה פינקל), ישיבת ראדין (בראשות הרב נפתלי טרופ והרב ישראל מאיר הכהן-בעל החפץ חיים), וישיבת מינסק (בראשות הרב יהושע צימבליסט). לצידם, תלמידים מובחרים מישיבות ירושלים כמו ישיבת עץ חיים (בראשות הרב מלצר לאחר שעלה לארץ), ישיבת תורת חיים (בראשות הרב זרח אפשטיין והרב שמחה וינוגרד - הגיס והאח של הרב יצחק והרב יוסף אליהו וינוגרד שייסדו את הישיבה) וישיבת מאה שערים (בראשות הרב יצחק יעקב וכטפויגל).
על גדולי תלמידי הישיבה בזמן הרב קוק נמנו: הרב אליהו יצחק פריסמן[2], הרב יצחק זונדל ריף[3], הרב שמעון סטרליץ[4], הרב שלום נתן רענן[5], הרב משה דוד בקשט[6], הרב שמואל אליעזרי[7], הרב יצחק שולזינגר[8], הרב שלום אליהו ננקנסקי, הרב יהודה גרשוני[9], הרב שאול ישראלי[10], הרב יעקב ז'ולטק[11], הרב שמעיה שאנן[12], הרב מאיר הכהן קפלן[13] והרב שבתי שמואלי.[14]
יחד עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא איפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה לשמונים תלמידים. אולם בשל מאורעות תרפ"ט (1929) והמשבר הכלכלי העולמי, המצב הכלכלי הקשה של הישיבה נמשך עד לפטירת הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935).
יחסו החיובי של הראי"ה קוק לישוב ארץ ישראל, השקפתו הלאומית-דתית ויחסי הקירבה שרחש לציבור החילוני, השפיעו במידה רבה על חלק מבני הישיבה להשתתף בפעילות אקטיבית במחתרות, ואחדים הפכו להיות דמויות מפתח בהתארגנויות אלו, כשהמפורסם ביניהם הוא תלמיד הישיבה דוד רזיאל הי"ד, מפקד האצ"ל. התגייסות משמעותית חלה בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929).
בשנת תרצ"ב הקים הרב קוק את מכון הרי פישל לדרישת התלמוד, כדי לתת מענה לצורת הביקורת המדעית של האוניברסיטה העברית על ידי לימוד מדעי ביקורתי הנעשה מתוך כבוד וקדושה.
ב-ג' באלול תרצ"ה הסתיים פרק רב משמעות בחייה של הישיבה, עם הילקחו של הרב קוק לגנזי מרומים. צער עמוק ליוה את תלמידי הישיבה, אך יחד עמו תחושת שליחות ורצון לממש את החזון הגדול שטווה הראי"ה קוק.
הישיבה בימי הרב יעקב משה חרל"פ
הרב יעקב משה חרל"פ, רבה של שכונת "שערי חסד" בירושלים ו"איש ברית קדשו" של מרן הרב זצ"ל, ששימש כראש הישיבה עוד בתקופת חייו של הראי"ה קוק, המשיך בתפקידו זה גם לאחר פטירתו של מרן הרב זצ"ל. מצבו הבריאותי המעורער של הרב חרל"פ הוסיף קושי על המצב הכללי הירוד של הישיבה בתקופה זו, שהיתה קשה ליישוב היהודי כולו, בשל התנכלות הערבים והשפל הכלכלי.
בשנת ה'תש"ה (1946), בעקבות בקשתו של הרצי"ה, הצטרף הרב אברהם שפירא, שלימים שימש כראש הישיבה ורב ראשי לארץ ישראל, לצוות הישיבה. בשנת ה'תש"ח, בפרוץ מלחמת העצמאות, גוייסו רבים מבני הישיבה ושרתו במסגרת "ההגנה" ולאחר מכן בצה"ל. בז' בכסליו ה'תשי"ב (1952) נפטר הרב יעקב משה חרל"פ. מעט לפני כן, אחר שחלה הרב חרל"פ במחלתו האחרונה, החל הרב אברהם שפירא להעביר שיעורים כלליים בישיבה.
הישיבה בימי הרב צבי יהודה הכהן קוק
עם פטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ, בשנת ה'תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה, כשמנהל הישיבה היה הרב שלום נתן רענן, חתנו של הראי"ה.
בתקופה זו הגיעה לישיבה קבוצה ראשונה מבני הישוב החדש, מתלמידי ישיבת כפר הרא"ה, בראשות הרב יעקב כלאב, אשר הגיעה לירושלים כדי להקים את ישיבת משכן ישראל, והשתלבו בישיבת מרכז הרב. בין התלמידים של אותה קבוצה נמנו הרב דב ליאור, הרב פרופ' נחום רקובר, הרב יהושע רוזן, וחברים נוספים שנודעו לאחר מכן כרבני הציבור. הם הפצירו ברב צבי יהודה שילמדם את משנתו של הראי"ה, וכך נקשרו לתורתו של מרן הרב זצ"ל.
כשנתיים לאחר מכן, הגיעה לישיבה קבוצה של חברי גחל"ת (גרעין חלוצי לומד תורה), בני שבט "איתנים" של בני עקיבא, וגם הם תרמו תרומה מכרעת לביסוסה של הישיבה. צעירים אלו, שהיו חדורי חזון וארצישראליות, והיתה להם השפעה רבה בסניפים, ראו ברצי"ה קוק את מורם ורבם, ובכך הפכוהו לדמות דומיננטית יותר בצוות ההוראה ובקרב בני הנוער של הציונות הדתית בכלל.
בשנת ה'תשי"ט (1959) פנה הרב צבי יהודה אל הרב שאול ישראלי וביקשו כי ישא שיעור כללי בישיבה, בנוסף לשיעור הכללי שנשא באותה העת הרב אברהם שפירא. על אף עיסוקיו הרבים, ולאחר ששימש תקופה ארוכה כרבו של מושב כפר הרא"ה בעמק חפר, הסכים הרב ישראלי לקבל אחריות זו ונשא בה עד סוף ימיו.
ב-ה' באלול ה'תש"ך (1960) הונחה אבן הפינה לבניינה החדש של הישיבה, ובחודש אלול ה'תשכ"ד (1964) החלה ה"ישיבה המרכזית" את לימודיה במבנה החדש בשכונת קרית משה בירושלים. הישיבה הכפילה את מספר תלמידיה והגיעה לכמאתיים תלמידים. מערך השיעורים התרחב וכלל שיעורים של הרצי"ה בענייני אמונה, שיעורים של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר") בספר "אורות הקודש", שיעור תלמודי מפי הרב מרדכי פרום, שיעור כללי מפי הרב אברהם שפירא וכן מפי הרב שאול ישראלי, שיעור בתנ"ך מפי הרב יהושע בכרך ושיעור בענייני מוסר מפי הרב שלום נתן רענן, ששימש כמנהל הישיבה. שיעוריו של הרצי"ה התפרסו על פני קשת רחבה של נושאים, אך בשיעורי פרשת השבוע שקיים בכל מוצאי שבת, נתגלה כוחו בכל תוקפו. מטרת השיעור היתה לראות את המגמה הכוללת המסתמנת לאורך פרשיות התורה, ובתוך הדברים היה הרב מתרכז ברעיונות מרכזיים שהיוו עקרונות יסוד בגיבוש עולמם של תלמידי הישיבה. מרכיב משמעותי בתהליך ההשפעה החינוכית של הרב צבי יהודה קוק היתה הדוגמא האישית. יעידו על כך הספרים הרבים ודברי הזיכרון אודותיו, המדגישים את הפן האישי, החווייתי.
הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר הכוזרי, מסילת ישרים, ובספר אורות, אורות התורה, ואורות התשובה. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, רמי"ם וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.
הרב צבי יהודה היה מאפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתכני הלימוד, אך הקפיד מאוד שתלמידי הישיבה ילמדו את הספר "שמירת הלשון", העוסק בדיני לשון הרע, ואף קבע לכך "סדר" מיוחד כחצי שעה בכל יום לפני תפילת מנחה.
במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הראשון שהוא ראה לנכון לאפשר לו לתת שיעורים לציבור הרחב היה הרב חיים דרוקמן. כמו כן הטיל הרב צבי יהודה בשנת ה'תש"ל (1970) על הרבנים הרב אריה שטרן והרב יוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו של הראי"ה, על מנת להשלים את המפעל של אביו. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לרמי"ם ומלמדי אמונה בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים הרב צבי ישראל טאו, הרב יהושע צוקרמן, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב חיים שטיינר, הרב מרדכי שטרנברג, הרב עמיאל שטרנברג, הרב מיכאל הרשקוביץ, הרב עודד וולנסקי והרב יעקב לבנון. עם הזמן שלח הרב צבי יהודה את הרבנים הרב חיים דרוקמן, הרב אליעזר ולדמן, הרב דב ליאור, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב צפניה דרורי ואחרים, להקים ישיבות נוספות, צעד שהביא להקמתם של מוסדות ישיבתיים דתיים רבים, ותרם גם לחיזוק מעמדה של הישיבה.
בשדה החינוך הקימו בני הישיבה מספר מוסדות חינוכיים בתקופה זו. המוסד הראשון שהוקם בשנת ה'תשכ"ד (1964) הוא "ישיבת ירושלים לצעירים", שקמה ביוזמתו של הרב אברהם שפירא, שהיה אז מראשי צוות ההוראה בישיבת מרכז הרב. המוסד השני - בית הספר התורני "נעם", הוקם בראשית שנת הלימודים ה'תשל"ב (1972). מוסד נוסף שהוקם על-ידי אברכי הישיבה ובוגריה מתוך מגמה לחזק את החינוך התורני כבר בגיל הרך הוא "תלמוד תורה מורשה", שנוסד בשנת תשל"ז (1977). מוסד חינוכי נוסף שהוקם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשעה שצעירים לא דתיים רבים חפשו את זהותם היהודית, הוא ישיבת "מכון מאיר" לבעלי תשובה. כל זאת מלבד הקמת הישיבות כאמור לעיל.
בעקבותמלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יש"ע. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית, מנחיתות כלפי החילונים, להרגשה של מנהיגות והובלה. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי-לאומי, ובציבור הישראלי בכלל.
מעורבות תלמידי הישיבה במאורעות "כלל ישראליים" התרחבה גם לפעילות מאסיבית למען עליית יהודי ברית המועצות דאז. דוגמא בולטת לפעילות זו היתה מעורבותם במאבק למען שחרור אסיר ציון נתן שרנסקי(אנטולי).
מדי שנה ביום ירושלים נערכת בישיבה עצרת מרכזית גדולה לציון יום ירושלים, בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב. במשך שנים רבות היו מגיעים לעצרת נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, שרים וחברי כנסת. בשנים האחרונות, בעקבות מדיניות ממשלתית המנוגדת לההלכה ביחס למסירת חלקים מארץ ישראל התמעטו הגעות אלו. לאחר סיום העצרת ישנה תהלוכה מסורתית של תלמידי הישיבה לאורך ירושלים עד הכותל המערבי.
בהסכם השלום בין ישראל ומצרים גילו המנהיגים חולשה והסכימו למסור את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. ממשלת ישראל החליטה לגרש מבתיהם את כל תושבי חבל ימית, ולהרוס את בתיהם עד היסוד. בני הישיבה הביעו מחאה נמרצת ופעלו בדרכים שונות לביטול רוע הגזירה. הבשורות הקשות על גירוש התושבים החמירו את מצבו הבריאותי של הרב, שעבר ניתוח קשה זמן מה קודם לכן, וביום י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) עלה ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק לגנזי מרומים.
לאחר פטירת הרצי"ה
לאחר פטירת הרב צבי יהודה, כיהנו בראשות הישיבה הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והגאון הרב שאול ישראלי, שעוד בחיי הרצי"ה העבירו שיעורים כלליים בישיבה. בשנת ה'תשמ"ג (1983) נתמנה הרב אברהם שפירא לכהן כרב הראשי לישראל, יחד עם הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל בשנים אלו לחם הרב בעוז להעמיד את תורת ישראל על תלה, בכל תחומי החיים במדינת ישראל. כאשר נתגלו סדקים בכונות על שמירת שלמות הארץ אצל מנהיגי המדינה, גילו שני ראשי הישיבה דעתם בתקיפות כי אין למסור שום חלק מארץ ישראל לידי נוכרים. בתקופה זו היו בני הישיבה פעילים מאד והביעו מחאות נמרצות בדרכים שונות. עיקר המאמצים בישיבה כוונו בתקופה זו לעולם העשייה החינוכית ופיתוח מנהיגות רוחנית והלכתית. בכל רחבי הארץ קמו ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר, ישיבות תיכוניות ואולפנות לבנות. הכל בעידודם ובתמיכתם של ראשי הישיבה. בכל שבוע הועברו שני שיעורים כלליים לבני הישיבה מפי שני ראשיה. שיעור מיוחד היה מתקיים בבית הרב אברהם שפירא בכל מוצאי שבת. שיעור זה, בספר קצות החושן, אבני מילואים, מנחת חינוך, מחנה אפרים, ובחודש אלול בהלכות תשובה לרמב"ם, לא היה מוכן מראש, ולעתים היו מחליטים זמן מועט לפני השיעור סביב איזה סימן יעסוק השיעור. כאן זכו התלמידים לראות כיצד לומדים תורה. הרב היה מקשה ומתרץ שואל ומפרק בונה וסותר והתלמידים היו מטים אוזן ומביטים ברבם הגדול ולומדים לקח.לאחר השיעור היה עונה הרב שפירא לבני הישיבה על שאלות שונות, וכן היה מתיחחס למאורעות השעה.
בחורף ה'תשנ"ה (1995) חלה הרב שאול ישראלי, וב-י"ט בסיון של אותה שנה, בבוקר יום השבת פרשת "שלח-לך", נתבקש לישיבה של מעלה. אחר הסתלקותו המשיך עמיתוהרב אברהם שפירא בראשות הישיבה.
בשנת ה'תשנ"ז פרשו מהישיבה ששה מרבניה (הרב צבי טאו, הרב עמיאל שטרנברג, הרב מרדכי שטרנברג, הרב יהושע צוקרמן, הרב עודד וולנסקי והרב יעקב לבנון) יחד עם קבוצה מתלמידיהם, והקימו את "ישיבת הר המור" בירושלים. הסיבה לפרישה זו אינה ברורה דיה, והגרסה המקובלת היא כי הרבנים הפורשים התנגדו לרעיון שהועלה להקים במתחם הישיבה מכון להכשרת מורים[15]. בקבות הפילוג, קיימת עד היום מתיחות בין שני הצדדים.
בתקופת הסכמי אוסלו והסכם וואי פרסם הרב שפירא את דעת התורה לפיה אסור לחייל לעבור על דברי תורה ועליו לסרב למלא פקודת גירוש של יהודים מביתם. בתקופה בה זממו לגרש יהודים מביתם בגוש קטיף על-מנת למסור את הקרקע לנוכרים, עמד הרב שפירא בעוז כאריה על משמרתו, ולעומת כל המגמגמים והתוהים נלחם ללא חת על שלמות ארצנו הקדושה. אך באותה מידה עמד בתוקף לאחר הגירוש על כך שצריך לומר הלל ביום העצמאות ולא לשנות דבר בתפילה לשלום המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו", ושעצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא עניין רוחני עצום, על ידה מתקיימת מצות ישוב ארץ ישראל.
בבוקר יום טוב ראשון של חג הסוכות, ט"ו בתשרי ה'תשס"ח (2007), לאחר מספר חדשים בהם הלך ונחלש בשל מחלה, עלה לישיבה של מעלה. הוא נטמן בהלוויה רבת משתתפים בהר הזיתים, סמוך לקברו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק וסמוך לקבריהם של קודמו בראשות הישיבה - הרב צבי יהודה הכהן קוק, ושל קודמו ברבנות הראשית - הרב שלמה גורן.
לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא, נמסר כי בצוואתו הוריש לבנו הרב יעקב שפירא את תפקיד ראש הישיבה.
הפיגוע בישיבה
בר"ח אדר ה'תשס"ח חדר לספריית הישיבה מחבל תושב שכונת ג'אבל מוכאבר שבמזרח ירושלים, ירה והרג שמונה תלמידים מהישיבה ומהישיבה לצעירים. המחבל חוסל בידי הרב יצחק דדון, אברך בישיבה, ועל ידי דוד שפירא, קצין צה"ל שהתגורר בסמוך. לזכרם של הנרצחים מוציאים קבוצת תלמידים מהישיבה סדרת חוברות לימוד יומי לנוער - "בשביל הנשמה"[16], כל חוברת עסקת בנושא אמוני כגון תפילה, צניעות ותשובה.
ראשי הישיבה לדורותיה
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) – רבה האשכנזי הראשי הראשון של ארץ ישראל, ראב"ד האשכנזים בירושלים ומייסד הישיבה וראשה בשנים תרפ"ד-תרצ"ה (1924-1935).
- הרב אברהם אהרון בורשטיין (הגאון מטבריג) – מחבר ספר "נר אהרון" ראש הישיבה לצד הרב קוק בשנים תרפ"ד-תרפ"ו (1924-1925).
- הרב יעקב משה חרל"פ – רבה של שכונת "שערי חסד", וראש ישיבת "בית זבול", ראש הישיבה בשנים תרצ"ה-תשי"ב (1935-1952).
- הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה) – בנו של הראי"ה וראש הישיבה בשנים תשי"ב–תשמ"ב (1952-1982).
- הרב שאול ישראלי - רבו של מושב כפר הרוא"ה, חבר בית הדין הגדול, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, וראש הישיבה בשנים תשמ"ב–תשנ"ה (1982-1995).
- הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (רב אברום) – הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג) וראש הישיבה בשנים תשמ"ב–תשס"ח (1982-2007).
- הרב יעקב שפירא - בנו של הרב אברהם שפירא. נמסר כי בצוואתו הוריש הרב אברהם שפירא לבנו הרב יעקב שפירא את תפקיד ראש הישיבה.
רבני הישיבה הבולטים בתולדותיה
לימודי גמרא והלכה
- הרב יצחק אריאלי - מחבר ספרי "עינים למשפט" על הש"ס, "משגיח" בישיבה.
- הרב שלום נתן רענן - חתנו של הראי"ה קוק, ר"מ ומנהל הישיבה.
- הרב יעקב כלאב - ר"מ לשעבר בישיבה.
- הרב מרדכי פרום - חתנו של הרב שלום נתן רענן, היה ר"מ בישיבה.
- הרב זלמן ברוך מלמד - רבה של בית אל, וראש הישיבה שם, ר"מ לשעבר בישיבה.
- הרב מרדכי שטרנברג - ראש ישיבת הר המור, ר"מ לשעבר בישיבה.
- הרב עמיאל שטרנברג - ראש ישיבת הר המור, ר"מ לשעבר בישיבה.
- הרב אריה שטרן - ראש מכון הלכה ברורה ובירור הלכה, ר"מ לשעבר בישיבה.
- הרב חיים כ"ץ - לשעבר ראש ישיבת הכותל, ר"מ לשעבר בישיבה.
- הרב יהושע מגנס - ראש האולפנית בתל אביב ואחראי על תוכנית "הסדר מרכז", ר"מ בישיבה.
- הרב חיים שטיינר - ר"מ בישיבה ובמקומות נוספים, מרבני מפלגת תקומה.
- הרב אברהם יצחק כלאב- לשעבר דיין ור"מ בישיבה. בנו של הרב יעקב כלאב.
- הרב איתמר אורבך- רב הישוב חשמונאים, ר"מ בישיבה
- הרב פנחס מונדשיין- ר"מ בישיבה, מח"ס "שערי עיון" (שני כרכים).
- הרב מיכאל הרשקוביץ- רב היישוב נריה. ר"מ בישיבה.
- הרב יאיר גזבר - ר"מ בישיבה
- הרב אבינועם זומר - ר"מ בישיבה
- הרב יגאל לרר- דיין בפ"ת, ר"מ בישיבה.
- הרב אברהם ישראל סילבצקי- ר"מ בישיבה (חתנו של ראש הישיבה הרב שפירא).
- הרב מאיר פרימן- דיין בביה"ד בחיפה, ראש הכולל בישיבה
- הרב מנחם עמי רוטנברג- מראשי הכולל בישיבה
- הרב יורם מושקוביץ- ר"מ בישיבת מעלה אליהו ובמרכז הרב.
לימודי אמונה
- הרב דוד כהן, "הרב הנזיר" – לימד אמונה בישיבה מייסודה ועד לפטירתו בשנת תשל"ב.
- הרב חיים דרוקמן - ראש ישיבת אור עציון, לימד אמונה בישיבה.
- הרב צבי טאו - נשיא ישיבת הר המור, לימד אמונה בישיבה.
- הרב עוזי קלכהיים – מחבר הספרים "אדרת האמונה", "שירת האומה לארצה", "באר מגד ירחים", ו"ארץ מול שמים", לימד אמונה בישיבה.
- הרב יעקב פילבר - מחבר הספרים "איילת השחר", "חמדת הימים", "קדושה ומלכות", וביאור ל"אורות התשובה", מלמד אמונה בישיבה.
- הרב יהושע צוקרמן - מלמד אמונה וגמרא בישיבת הר המור, לימד אמונה וגמרא בישיבה.
- הרב עודד וולנסקי - מלמד אמונה בישיבת הר המור, לימד אמונה בישיבה.
- הרב אליקים לבנון - רב היישוב אלון מורה, לימד אמונה בישיבה.
- הרב יעקב לבנון - מלמד אמונה בישיבת הר המור, לימד אמונה בישיבה.
- הרב דוד חי הכהן - ראש ישיבת לנתיבות ישראל ורב שכונה בבת ים, מלמד אמונה בישיבה.
- הרב אלישע וישליצקי - ראש בית מדרש "מהות", ראש תנועת אל עמי, מלמד אמונה בישיבה.
- הרב אלישע אבינר - ראש הכולל בישיבת מעלה אדומים, לימד אמונה בישיבה.
- הרב איתן שנדורפי - ר"מ בישיבת ירושלים לצעירים, מלמד תנ"ך בישיבה
- הרב יצחק בן שחר - ראש ישיבת קדומים. מלמד אמונה בישיבה.
מוסדות הישיבה
- ישיבת ירושלים לצעירים- ישיבה תיכונית הסמוכה לישיבה
- מכון הלכה ברורה ובירור הלכה- מכון העוסק בכתיבה, עריכה והוצאה של כרכי התלמוד עם "הלכה ברורה ובירור הלכה", כחזונו של הרב קוק.
- "המכון על שם הרצי"ה קוק" (או "מכון הרצי"ה")- מכון להוצאת ספרים שע"י הישיבה, העוסק בעיקר בהוצאה לאור של כתבי הרב קוק והרב אברהם שפירא.
- "כולל נחמת רחל"- כולל לתלמידי הישיבה הפועל מדי בוקר במתחם קבר רחל.
- כולל בשכונת "רמת שלמה" בירושלים בראשות הרב מיכאל לוצקי
- בית מדרש קהילתי בפתח תקווה בראשות הרב חגי קורץ (הוקם בשנת תשע"ד)
- "מדרשת בת ציון"- מדרשה לבנות בשכונת קרית משה בראשות הרב יהושע מגנס
מבוגרי הישיבה
תקופת הרב קוק והרב חרל"פ
- הרב שאול ישראלי- ראש ישיבת מרכז הרב, רבה של כפר הרא"ה, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.
- הרב יוסף קאפח - חבר בית הדין הגדול.
- הרב שבתי אטון- ראש ישיבת ראשית חכמה.
- הרב משה צבי נריה - ראש ישיבות בני עקיבא.
- הרב ישעיהו משורר- אב"ד פתח תקווה, חבר בית הדין הגדול בירושלים, רב שכונות מחנה יהודה ושעריה בפתח תקוה.
- הרב גדליה אייזמן- משגיח בישיבת קול תורה
- הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי- רבה של רמת גן
- דוד רזיאל - מפקד האצ"ל שנהרג בפעולה בעיראק.
- עזריאל קרליבך - המייסד והעורך הראשון של העיתון מעריב.
- יחיאל אהרון אליאש- מייסד תנועת הנוער הציונית דתית בני עקיבא, הפלוגות הדתיות בהגנה ותנועת הספורט אליצור.
בתקופת הרב צבי יהודה - הדור הראשון
- הרב דב ליאור - רבה של חברון וקרית ארבע, וראש ישיבת ניר קרית ארבע.
- הרב פרופ' נחום רקובר - חתן פרס ישראל, ומשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
- הרב יהושע רוזן - ר"מ לשעבר בישיבת ירושלים לצעירים.
- הרב יעקב פילבר- מייסד וראש ישיבת ירושלים לצעירים ורב קיבוץ חפץ חיים.
- הרב חיים דרוקמן - ראש ישיבת אור עציון, וראש ישיבות בני עקיבא.
- הרב צבי ישראל טאו - נשיא ישיבת הר המור.
- הרב אליעזר ולדמן - ראש ישיבת ניר קרית ארבע.
- הרב יעקב אריאל - רבה של רמת גן ונשיא הישיבה שם.
- הרב זלמן ברוך מלמד - רבה שלבית אל, וראש הישיבה שם.
- הרב חיים שטיינר - ר"מ בישיבת מרכז הרב.
- הרב צפניה דרורי - רבה שלקרית שמונה וראש הישיבה שם.
- הרב יוסף ברמסון - איש חינוך, ממייסדי ישיבת ירושלים לצעירים. מחבר סדרת ספרי "ימות עולם" ועוד.
- הרב משה לוינגר - ממחדשי היישוב היהודי בחברון, ומראשי "גוש אמונים".
- הרב איסר קלונסקי - רבה של שכונת גבעת מרדכי בירושלים.
- הרב ישראל הס - רב הקמפוס באוניברסיטת בר אילן ומחבר ספרים רבים באמונה.
- הרב איתן אייזמן - ראש מוסדות "צביה" ומוסדות "נעם".
- הרב בנימין הרלינג הי"ד - ראש הכולל באלון מורה.
- הרב יוחנן פריד - רב המושב בית מאיר, לשעבר מנהל האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך.
- הרב דוד חי הכהן - ראש מוסדות "אורות התורה" בבת ים, וראש ישיבת נתיבות ישראל בבת ים.
- הרב יעקב פרידמן- מייסד ישיבת תפרח ומראשיה.
- הרב בנימין אייזנר- איש חינוך ידוע
- הרב מיכאל הרשקוביץ- רב הישוב נריה ור"מ בישיבה
- הרב הושע רבינוביץ'- מחבר הספפר "מאורות הרצי"ה"
- הרב שלמה גילת
בתקופת הרב צבי יהודה - הדור השני
- הרב ירחמיאל ויס- ראש ישיבת ירושלים לצעירים
- הרב עודד וולנסקי - מלמד אמונה בישיבת הר המור ובישיבת שבי חברון.
- הרב אליקים לבנון - ראש ישיבת ברכת יוסף באלון מורה, ורב היישוב אלון מורה-שכם.
- הרב יחזקאל דאום - רבה של תנובה ומושב רמת מגשימים
- הרב זאב סולטנוביץ' - ר"מ בישיבת הר ברכה ועוד.
- הרב יעקב לבנון - מלמד אמונה בישיבת הר המור ובישיבת שבי חברון.
- הרב יוסף בדיחי- עוזרו האישי של הרב צבי יהודה.
- הרב יעקב שפירא- ראש הישיבה כיום
- הרב יהושע מגנס- ר"מ בישיבה
- הרב חיים אביהוא שוורץ - ר"מ בישיבת בית אל, ומלמד אמונה בישיבת מרכז הרב.
- הרב חיים גנץ - ראש ישיבת מעלה אליהו בתל אביב.
- הרב מנחם ליבמן - ראש כולל האידרא.
- הרב אלישע וישליצקי - ראש בית המדרש "מהות" ומרצה ליהדות.
- הרב משה בלייכר - ראש ישיבת שבי חברון.
- הרב חיים כ"ץ - ר"מ בישיבת בית אל וראש ישיבת הכותל לשעבר.
- הרב אליעזר מלמד - ראש ישיבת הר ברכה ורב היישוב, ומייסד תנועת הנוער אריאל.
- הרב צבי קוסטינר - ראש ישיבת מדברה כעדן במצפה רמון.
- הרב שמואל אליהו - רב העיר צפת.
- הרב שבתי סבתו - ראש ישיבת מאור טוביה וישיבת נתיבות יוסף במצפה יריחו
- הרב יהודה חזני - מראשי גוש אמונים.
- הרב חנן פורת - ח"כ לשעבר, וראש "תנועת אורות".
- הרב שלמה אבינר - ראש ישיבת עטרת כהנים, ורבה של בית אל א'.
- הרב אלישע אבינר- ראש הכולל בישיבת ברכת משה
- הרב אלי סדן - ראש המכינה קדם צבאית "בני דוד" ביישוב עלי.
- הרב יצחק וולברשטין - ראש הכולל בעצמונה, ועתה בשומריה.
- הרב ראובן פרינס - ראש ישיבת הדרום ברחובות
- הרב יעקב פינגבוים - ראש המכינה הקדם צבאית קשת יהודה.
- הרב עדיאל דומוביץ' - ראש הכולל בגוש טלמונים.
- הרב שמעון אדלר - מנהל האגף לחינוך דתי במשרד החינוך.
- הרב פרופ' אליאב שוחטמן - דיקן מכללת שערי משפט.
- הרב פרופ' נריה גוטל - נשיא מכללת אורות ישראל.
- הרב שלמה שפירא - דיין בבית הדין בנתניה.
- הרב יגאל לרר - דיין בבית הדין בפתח תקווה ור"מ בישיבה.
- הרב יוסף שלמה וייצן - רבה של פסגות ור"מ בישיבת בית אל.
- הרב דוד סתיו - רב היישוב שוהם וראש ארגון "צהר".
- יעקב כ"ץ (כצל'ה) - יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי, מייסד ערוץ 7.
- אפי איתם - חבר כנסת ושר לשעבר, תא"ל במיל' בצה"ל, יו"ר מפלגת "ציונות דתית לאומית מתחדשת".
- הרב בנימין אלון - חבר כנסת ושר לשעבר, יו"ר מפלגת מולדת.
- הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ - לשעבר שר המדע והטכנולוגיה, רב שכונת נחלאות ודיקן הפקלוטה למתטמתיקה בטכניון. נשיא אוניבסיטת בר אילן
- פרופ' בן ציון אליאש - עו"ד ומרצה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
- הרב משה ביגל- רב הישוב מיתר
- הרב אברהם שר שלום- רב מושב אלוני הבשן
- הרב ציון טוויל- ראש ישיבת נצר מטעי באריאל
- הרב דוד אביחיל- ראש ישיבת רמות ירושלים
- הרב יצחק דור- ראש ישיבת חורב בירושלים
- הרב משה הררי- מחבר ספרי "מקראי קודש"
- הרב מאיר פרימן- דיין בחיפה וראש הכולל בישיבה
לאחר תקופת הרב צבי יהודה
- הרב פנחס מונדשיין- ר"מ בישיבה
- הרב יאיר גזבר- ר"מ בישיבה
- הרב אבינעם זומר- ר"מ בישיבה
- הרב אברהם ישראל סילבצקי- ר"מ בישיבה
- הרב יורם מושקוביץ- ר"מ בישיבה ובישיבת מעלה אליהו
- הרב אורי רותם- ר"מ בישיבה
- הרב יואל מנוביץ'- ראש ישיבת הגולן בחספין
- הרב נעם ולדמן- ראש ישיבת ניר בקרית ארבע
- הרב יונתן דון יחיא- רב מושב הזורעים
- הרב אברהם צבי גאופטמן- רב קהילה בהר חומה וראש הכולל לדיינות בישיבה.
- הרב מיכאל לוצקי- ראש הכולל של הישיבה בשכונת "רמת שלמה"
- הרב שמיר שיינטופ- מראשי הכוללים בישיבה
הערות שוליים
- ↑ ראו הרב שבתי שמואלי, "מגד ירחים", גיליון 146, חשוון תשע"ב, עמ' 4.
- ↑ הגיע ל "מרכז הרב" מישיבת טלז בתרפ"ח. נולד בריטובה בתרס"ב שבליטא לאליעזר זאב פריסמן, תלמיד ישיבות סלבודקה וטלז ופעיל למען יישוב ארץ ישראל. כשעזב את ישיבת טלז, ליווה אותו ראש הישיבה, הרב יוסף יהודה ליב בלוך, כבוד שמעטים זכו לו. הרב קוק למד איתו לעתים בחברותא. הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהכיר את משפחתו מהשנים שבהן כיהן כאב"ד ריטובה ולימד כתשעה חודשים ב"מרכז הרב", אמר עליו שהוא היחיד שמבין את כל דבריו בשיעור. היה מעשרת התלמידים שנבחרו בידי הרב קוק כדי להקים את "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד", ובהמשך היה חבר במערכת "הלכה פסוקה" על חלק חושן משפט של שולחן ערוך ב"מכון למשפט התורה" שהקים הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. עבודתו נכללה בכרך הראשון של המפעל שיצא לאור בתשכ"ב. השתתף בכתיבת תיקונים והערות לחלק ב' של "שיטה למועד קטן" לתלמיד רבי יחיאל מפאריש (ירושלים תרצ"ז) ובכתיבת הגהות וביאורים לכרך ד' של 'ראבי"ה' (עם הרב שאר ישוב כהן, שם תשכ"ה). כתב ערכים עבור הכרכים הראשונים של "האנציקלופדיה התלמודית". היה מבאי ביתו של הרב צבי פסח פרנק והיה שותף בעריכת כתביו. הרב פרנק מזכירו כמה פעמים בספריו כ'הגר"א פריסמן'. נפטר בירושלים בי"ג באדר ב' תשל"ו ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. בנו הוא אליעזר זאב אפרסמון. עליו כותב הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "מבני העלייה", עמ' 464-459.
- ↑ הגיע בתרפ"ג מישיבת סלבודקה (שהמשכה בישיבת חברון) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת "מרכז הרב". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה. נולד בוולוז'ין לרב ישראל (על האב ראו ב'אלה אזכרה: אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה', בעריכת הרב יצחק לוין, ניו יורק תשט"ז, כרך ראשון, עמ' 322-318) ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא שהיה אחי סבו. למד בישיבת כנסת ישראל בסלבודקה. היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, בי"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות.("אלה אזכרה", כרך ראשון, עמ' 322-321). נודע כתלמיד חכם וכדרשן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש מפעם לפעם בבתי כנסת בירושלים. נספה בשואה יחד עם קהילתו ומשפחתו, בערב יום הכיפורים תש"ב (1941). דברים עליו ודברי תורה שלו בספר "נר יצחק" (עליו בעמ' 20-7) וכן כותב עליו הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "נר לאחד", עמ' 458-449.
- ↑ הגיע בתרפ"ו מישיבת קלצק בראשות הרב איסר זלמן מלצר (לפני עלייתו לירושלים). נולד בתרס"ו בעיירה ליובאן הסמוכה לסלוצק, במחוז מינסק, בלארוס. כן היה מבאי ביתו של הרב הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז) מבריסק לאחר שהגרי"ז עלה לירושלים. הגרי"ז שהיה מתנגד חריף לציונות אמר עליו שהוא אוהב אותו מאוד, אף שהוא ציוני, כיוון שבכל מקום ששואלים אותו הוא משיב כהלכה, וכשאינו יודע אומר "איני יודע". הצטיין בשקידה גדולה בלימוד, בבקיאות רחבה, בהבנה ישרה, במידות טובות ובאצילות נפש. כמו כן ניחן בכישרון כתיבה והסברה מרשימים. בתרצ"ב היה מעשרת מייסדי "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד" שבחר הרב קוק שהתבססו על עילויים מישיבתו. במסגרת זו היה מהמוציאים לאור של פירוש "בית הבחירה" של המאירי למסכתות מועד קטן, מכות, ושבועות, וכתב מקורות והערות. עם תחילת ההוצאה לאור של האנציקלופדיה התלמודית, היה הרב סטרליץ מחברי המערכת שלה. לאחר פטירתו יצא הספר "שם משמעון" ובו מרוכזים מאמריו על מסכת מעשרות ומאמרים נוספים בנושאים תלמודיים. עם כל עיסוקו בשדה התלמוד וההלכה, היה הרב סטרליץ גם איש הגות ומחשבה, ונטה אחר הגותו של הרב קוק. סייע לרב דוד כהן "הנזיר" בעריכת "אורות הקודש" ("אורות הקודש" חלק א', עמ' 410). מאמרו "התשובה לאור הסתכלותו של רבינו" צורף למהדורות רבות של הספר אורות התשובה של הרב קוק. מאמריו ומכתביו ההגותיים, כונסו לאחר פטירתו בספר "מהמקור : דברי מחשבה". נפטר בדמי ימיו בז' בטבת תשט"ו. עליו כתב הרב נריה ב'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "האציל שבחבורה", עמ' 512-498; 'ליקוטי הראי"ה' ג', 'הרב שמעון סטרליץ ז"ל', בהוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה תשנ"ה, עמ' 429-423.
- ↑ חתן הרב קוק שמונה לתפקיד מנהל הישיבה בידי חותנו. מראשוני תלמידי הישיבה שהגיע לישיבה יחד עם הרב שמואל אליעזרי והרב יוסף בורובסקי. מלזכרו נערך ספר הזיכרון "בשמן רענן" הכולל שני כרכים ובו מדברי תורתו. לפי רשימות בפנקסו נכתב הספר "נתן תורה" ובו דרשות הרב קוק על פרשות השבוע ודרשות נוספות. נולד בתר"ס ונפטר בתשל"ב.
- ↑ למד לפני בואו לישיבת "מרכז הרב" בישיבת כנסת בית יצחק של הרב ברוך דוב ליבוביץ בגלותה בקרמצ'וק שבאוקראינה בזמן מלחמת העולם הראשונה ובוילנה לאחריה (שהתה שם תרפ"ו שבה עברה לקמניץ). בט"ו בשבט תרפ"ה הגיע למרכז הרב והיה משלושת התלמידים הראשונים שהגיעו לישיבה בהזמנתו של הרב קוקוהיה אחד משלושת התלמידים הראשונים בישיבת מרכז הרב. נולד באיביה שברוסיה הלבנה. התייתם בגיל 4 מאביו. עקב האיסור על לימוד תורה בקרמנצ'וג ניסה לברוח לפולין, אך נעצר והושם במאסר במינסק. בסופו של דבר הגיע לפולין וגם שם נאסר יחד עם בני ישיבות אחרים, כשהשלטונות רצו להחזירם לברית המועצות. הרב אברהם קלמנוביץ, ראב"ד ראקוב, פעל לשחרורם וגזרת הגירוש התבטלה. משה דוד הגיע בסופו של דבר לוילנה ושם למד שוב בישיבת "כנסת בית יצחק". בה'תרצ"ב היה אחד מעשרת התלמידים הבולטים בישיבת מרכז הרב שבחר הרב קוק כדי שיהוו את הגרעין הראשון של "מכון הרי פישל". השתתף בכתיבת ערכים במפעל האנציקלופדיה התלמודית בכרכים ה'-ח'. במשך תקופה קצרה עבד גם במערכת "אוצר הפוסקים". למד קבלה מפי הרב קוק ועסק בנושאים אלה גם עם המקובל הרב שלמה אלישיב בעל ה"לשם שבו ואחלמה". נפטר בערב סוכות ה'תשמ"ג ונטמן בהר הזיתים. בשנת תש"ן יסדו בני משפחתו בית מדרש ללימוד הדף היומי בשכונת בית וגן בירושלים על שמו והוא נקרא "למד דעת" על שם חיבורו. חיבר את "למד דעת :... חדושי תורה בהלכה, אגדה, מוסר", בהוצאת "למד דעת - בית מדרש ללימוד הדף היומי", ירושלים תשנ"ג.
- ↑ *הרב שמואל אליעזרי - נולד בכ"ב בתשרי תרס"ה בעיירה שומיאץ' (כיום תת-מחוז) שבמחוז סמולנסק להוריו ר' אליעזר שנדרוב ולאמו גינסה (לבית פבזנר), כבן שביעי מבין אחד-עשר ילדים. בתרע"ה נדד ה"חפץ חיים" מראדין עם ישיבתו, וישב בשומיאץ' כ-3 שנים. ואסף לישיבה תלמידים מוכשרים מבני העיירה, ובתוכם את הנער שמואל, שכבר אז בלט בכשרונותיו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהישיבה התפצלה לשניים נדד ביחד עם הח"ח לסמילוביץ שבמחוז מינסק, ומאז לא פגש יותר את בני משפחתו, ונדד מישיבה לישיבה ולמד תורה מהרב אלחנן וסרמן, הרב אליהו דושניצר, הרב ברוך דב בר לייבוביץ והרב חיים עוזר גרודזנסקי. עוד בווילנה, שאף לעלות לארץ ולשם כך יצר קשר עם ישיבת "מרכז הרב" ובט"ו בשבט תרפ"ה עלה ארצה בהזמנת הרב קוק יחד עם הרב משה דוד בקשט והרב יוסף בורובסקי, ללמוד בישיבת "מרכז הרב". היה מבכירי תלמידי הישיבה, ועימו למד הרב בחברותא כשהכין את שיעוריו. בצאתו לחופשות, לקח עימו הראי"ה את שמואל כדי לא לבטל את הלימוד ביחד. בתרפ"ו שינה את שם משפחתו משנדרוב לאליעזרי לזכר אבי לאחר פטירתו. בתרפ"ח נישא לבתיה, בתם של חוה (לבית טייטלבוים) והרב ישראל זאב הלוי איש-הורביץ. הוסמך לרבנות ולדיינות בידי הראי"ה, הרב חרל"פ, הרב צבי פסח פרנק והרב מלצר. בתרפ"ט היה הראשון מבוגרי "מרכז הרב" שיצא לשמש ברבנות, ונבחר לרב שכונת "בית וגן" בירושלים ובמשרה זו שימש במשך 29 שנים עד שנת תשי"ח. בתרצ"ב נבחר על ידי הרב קוק ביחד עם תשעה מחבריו, להקים את מכון הרי פישל לדרישת התלמוד שהתבסס בעיקר על עילויים מ"מרכז הרב". במסגרת זאת, היה שותף בין היתר בהוצאה לאור עם ציוני מקורות, ביאורים והערות של "שיטה על מועד קטן" של תלמידי רבי יחיאל מפריז, וכן "בירורי הלכה" על מסכת ביצה, במסגרת "הלכה ברורה ובירור הלכה". הרב אליעזרי היה גם מכותבי הערכים לאנציקלופדיה התלמודית בראשית דרכה. עסק והעמיק בנושאי המצוות התלויות בארץ והקים את "המכון לחקר הלכה" שעסק בנושאי שביעית ומצוות התלויות בארץ, כמו כן היה ממקימי אגודת הרבנים מורי ההוראה בירושלים. היה פעיל מאוד בגיבוש האופי היהודי ציוני של היישוב", והיה מקורב לרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. במסגרת עיסוקו במצוות התלויות בארץ הביא לבית הדפוס את הספר "תרומת חלה" על מסכת חלה במשנה הכולל את דברי המשנה, שינוי נוסחאות, "עין משפט", "מסורת המשנה" ו"משנת ראשונים" (פירושי הראשונים על המסכת), עם פירוש יצחק בן מלכי צדק סמפונטי השלם בהוספת הגהות, ביאורים והערות מהרב אליעזרי, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ט. בגיל 44 עם קום המדינה התגייס לצה"ל כדי להשתתף בייסוד הרבנות הצבאית, ולקח חלק בניסוח פקודות מטכ"ל בנושאים יהודיים, התקפות עד היום. שירת בצה"ל כרב צבאי עד שנת תשט"ז, ואף כיהן כחבר בבית הדין הצבאי העליון. עם פרישתו מצה"ל בגיל 52, מונה כדיין בבית הדין הרבני בתל אביב והיה גם רב הקהילה בשיכון "הפועל המזרחי" בשכונת "יד אליהו" בתל-אביב. פרש לגמלאות מהדיינות בתשל"ה. חיבר מאמרים רבים שהתפרסמו בתקופונים הלכתיים כגון: "כרם ציון", "שערי ציון", "קול תורה", "תורת ארץ ישראל", "נעם", "התורה והמדינה", "שבילין" ועוד. פרסם פסקי הלכה בנושאי צבא ודיני אישות וכן בירורי הלכה במצוות התלויות בארץ. חיבר את הספר ההלכתי "מלאכת שמואל". נפטר בג' באדר תשנ"א. הותיר אחריו כתבי יד שלא הספיק להגיה ולהוציא לאור. נפטר כחצי שנה מיום שזכה להיפגש לאחר 72 שנות פירוד עם אחד מאחיו שהגיע לביקור בארץ לאחר נפילת מסך הברזל. הוליד חמישה ילדים (שני בנים ושלוש בנות). על שמו קרויים, רחוב בשכונת בית וגן, ובית הכנסת "משכן שמואל" בשכונת יד אליהו.
- ↑ היה מטובי המתמידים והשקדנים בישיבת ראדין לפני בואו לישיבת הרב קוק, וראש הישיבה, הגרנ"ט, אמר עליו שמעולם לא ראה שקדן כזה. שימש כרב ושוחט בכפר גנים ליד פתח תקווה, ובהמשך ראש השוחטים ופוסק בענייני שחיטה בחיפה. מחבר "אמרות יצחק : על התורה" ו"אמרות יצחק" בענייני הלכה (לחיבור זה מצורף החיבור "תולדות יצחק" ובו חידושים ופלפולים מבני המחבר שהביאו הספר לדפוס, בני ברק תשל"ד.
- ↑ למד לפני בואו לישיבה בישיבת שער התורה בגרודנה אצל הרב שקופ (לפני הגעתו לטלז), בישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ ובישיבת מיר. נסע בהמשך לארה"ב והקים את "ישיבת ארץ ישראל" שלמדו בה כמה עשרות תלמידים. חיבר "חוקת הפסח" על הלכות קרבן פסח לרמב"ם בשני חלקים, משפט המלוכה על הלכות מלכים לרמב"ם, "חוק ומשפט" על הלכות סנהדרין לרמב"ם (ירושלים תשמ"ו), שיטה מקובצת על מסכת פסחים בשלושה כרכים, "חכמת גרשון" - חידושי תורה בעניינים שונים (ירושלים תשנ"ז קובץ מאמרים על עניינים שונים, "שערי צדק" - דרשות על פרשות השבוע (ירושלים תשנ"ה), קובצי המאמרים בהלכה ובמחשבה "קול יהודה" (ירושלים, תש"ן) ו"קול צופייך" (ירושלים, תש"ם).
- ↑ נולד בכ"ה בתמוז תרס"ט בסלוצק לרב בנימין איזראליט, ראב"ד קוינדוב בפרבר מינסק, ולמד שם בתלמוד תורה ובישיבה קטנה בראשות הרב איסר זלמן מלצר כשהרב יחזקאל אברמסקי שותף בהנהלת הישיבה. למד אחרי כן בישיבות מחתרתיות תחת המשטר הקומוניסטי שסגר את מוסדות התורה, במינסק בבית הכנסת "שואבי מים" עם שיעורים מפי הרב יהושע צימבליסט (שם למדו גם הרב משה צבי נריה והרב דוד סולומון, ובבית הכנסת "משכיל לאיתן" עם שיעורים מפי הרב אברהם אליהו מייזס (בהמשך מראשי העדה החרדית בירושלים). בשנת ה'תר"צ הוא הגיע למסקנה שבמגבלות הקשות שהוטלו על לימוד התורה ברוסיה אין הוא יכול להמשיך לחיות בה, ולכן החליט לעבור למוסקבה כדי לקבל אישור להגר מברית המועצות. אולם כל הניסיונות כשלו, והרב ישראלי החל לתכנן יציאה בלתי חוקית יחד עם הרב דוד סלומון שלמד אתו במינסק (לימים הרב של כפר אברהם) והרב אברהם שדמי (לימים ראש כולל "בית זבול"). בשל הקשיים במעבר הגבול (שהיה כרוך בסכנת מוות) הם פנו לרב יעקב קלמס במוסקבה (לימים חבר מועצת הרבנות הראשית) שיכריע בעניין. הרב קלמס קיים להם "גורל הגר"א" ונפל על הפסוק "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד נהר הגדול נהר פרת" (דברים א' ו'). על פי זה הם החליטו לחצות את הגבול על אף הסכנה הכרוכה בכך. בכ"ג בשבט תרצ"א בלילה רוסי חורפי ומושלג הם כיסו עצמם בסדינים לבנים והחלו להתגנב דרך נהר פרוט הקפוא הגובל עם פולין עם ספר תורה, אולם מיד נתפסו על ידי משמר הגבול הפולני והובאו למעצר בבורשטשוב. הפולנים רצו למסור אותם לידי הרוסים, דבר שהיה בעבורם גזר דין מוות. הם פנו לרב קוק שינצל את קשריו ויפעל להשגת "סרטיפיקטים" (אישורי הגירה למדינה זרה). הרב קוק נענה לפנייתם וביקש מהנציב העליון את אישורי עלייה לארץ עבור השלושה. בינתיים, רבה של בורשטוב, הרב הרץ, שהצטרף לפנייתם לרב קוק, פעל עם אחרים להשהיית הסגרתם לרוסיה עד קבלת האישורים ועורר את דעת הקהל בעולם למטרה זו. לאחר קבלת אישורי העלייה לארץ ישראל הם שוחררו, והרב ישראלי למד כחצי שנה בישיבת מיר עד לעלייתו ארצה בתחילת תרצ"ד. בישיבת "מרכז הרב" היה מהשלושה שהרב קוק שיתפם בהכנת השיעור הכללי. בשנים תרצ"ח-תשכ"ה שימש כרבה של כפר הרא"ה (על שם הרב קוק), ובשנים תשכ"ה-תש"ם כיהן כדיין בבית הדין הגדול בירושלים, ולשם כך עזב את משרת הרבנות ועבר להתגורר סמוך לישיבת "מרכז הרב". בתשמ"ב לאחר פטירתו של הרצי"ה התמנה לראשות ישיבת "מרכז הרב" לצדו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. זכה בפרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב. היה מומחה גדול בתחום השמיטה. חיבר את "ארץ חמדה : בהלכות ארץ ישראל, לבירורה של הלכה ולהדרכתה בחיים החקלאיים"; דרשות לימי הפסח; דרשות לימים הנוראים; "הרבנות והמדינה" (אסופת מאמרים, נאומים, שיחות ורשימות על רבנות ארצישראלית, הציונות הדתית, מדינת ישראל וארץ ישראל); "זה היום עשה ה'" (לקט דרשות ומאמרים ליום העצמאות); "חוות בנימין" (מאמרים, בירורים ועיונים הלכתיים בעינייני התורה והארץ, התורה והמדינה, התורה והמועדים, דיני תורה, משפטי תורה, אורחות תורה, ועיוני תורה); "מאורות לחנוכה" (דרשות לימי החנוכה); "משפטי שאול" (פסקי דין אשר נידונו בבית הדין הגדול בירושלים); "עמוד הימיני" (ברורי הלכה בענייני מדינה, שו"ת ובאורי סוגיות בכמה מקצועות התורה); "שערי שאול" (שיעורים על מסכת פסחים שנשא בישיבת 'מרכז הרב'); "שאלו שלום ירושלים" (לקט דרשות שנשא בעצרות יום ירושלים בהיכל ישיבת 'מרכז הרב' ובמכון 'ארץ חמדה'); "שיח שאול" (על התורה, שיחות שנשא בכפר הרא"ה); "פרקים במחשבת ישראל" (לקט מקורות במחשבת ישראל שערך). נפטר י"ט בסיוון תשנ"ה.
- ↑ לפני בואו לישיבה למד בישיבות "תורת חיים" בורשה אצל הרב צבי גליקסון, בישיבת קלצק אצל הרב אהרן קוטלר, ובישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ בראשות ר' ברוך בר. למרות היותו תלמיד חכם מובהק לא שימש במשרה רבנית ועבד לפרנסתו בחברת סולל בונה באזור חיפה.
- ↑ הגיע ל"מרכז הרב" באדר א' תרצ"ג לאחר מכתב בקשה שלו לרב קוק. השגת אשרת העלייה הושגה בסיוע הרב יחזקאל אברמסקי וגורמים בינלאומיים כהצלב האדום. למד לפני כן בישיבת מינסק, אך עקב האיסור הקומוניסטי נאלץ ללמוד בסתר ועבר ממקום למקום. למד במחתרת בקיבוץ הבחורים במינסק, בקיבוץ הבחורים בחרקוב, ובשקלוב אצל הרב מרדכי פיינשטיין, אחיו הצעיר של הרב משה פיינשטיין. נשא לאישה את בת הרב חיים שלמה קום. גדול בתורה, במידות ובצניעות שהתרחק מפעילות ציבורית ומשרה תורנית, אך לימד תורה והורה הלכה במשך כחמישים שנים כרב בית כנסת ברמת-גן. לאחר שהפסיק ללמד עבד באנציקלופדיה התלמודית והיה חבר ב"מכון התלמוד הישראלי השלם". שקד על תלמודו גם בייסורים קשים, וסירב לקחת משככי כאבים כי הם מרדימים ומפריעים ללימוד. לזכרו הוציאה המשפחה את הספר "נר לשמעיה" בעריכת בנו הרב חיים שלמה שאנן (רב ודיין), בני ברק תשל"ט, והרב נריה כתב עליו ב'ליקוטי הראי"ה' ג', הוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה, תשנ"ה.
- ↑ מחבר "דברי מאיר : חידושים בש"ס, הסברים ברמב"ם ודברי מחשבה בעניני התקופה" (תל אביב תשכ"ז; "מצות התוכחה"; "שערי מאיר : על התורה" (יצא רק חלק א' על בראשית ושמות ומאמרים על חנוכה, פורים, פסח, הכותל ועל שמחת חתן וכלה), ירושלים תשמ"ג; ו'שערי מאיר : חידושים בש"ס ובשולחן ערוך אורח חיים ואבן העזר והסברים ברמב"ם וענינים שונים'.
- ↑ לרוב האמורים יוחדו פרקים בספר 'בשדה הראי"ה' של הרב נריה, וכן יוחד פרק לשבתאי דון-יחיא. על הרב אליעזרי, הרב שמואלי, הרב גרשוני הרב ישראלי, הרב ננקנסקי והרב שאנן כתב הרב נריה בקצרה בספרים אחרים ובהם ב'מועדי הראי"ה' וב'ליקוטי הראי"ה' חלק ג'.
- ↑ גרסה זו נשללת מכל וכל על ידי אנשי מרכז הרב (ראה הרב אברהם שפירא, ראיון עיתונאי שהודפס בספר "מורשה" חלק א'; הרב יוסף בדיחי, "יוסף לקח" עמ' 61-62; דברי הרב דוד חי הכהן בתשובה באתר 'ישיבה'.
- ↑ אתר בשביל הנשמה - http://www.bishvilhanshama.wip.co.il/
שגיאת ציטוט: התג <ref> בעל השם "חרות" המוגדר בתוך קבוצת ה־<references> בשם "" אינו מכיל תוכן.