פרשני:בבלי:סנהדרין נג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין נג א

חברותא

ומקשה הגמרא: בשלמא לדעת רבי יונתן, מובן מדוע הנאמר "מות יומת" היינו מיתת חנק, כדקא מפרש רבי טעמא, שהוקשה מיתה בידי אדם למיתה בידי שמים.
אלא לדעת רבי יאשיה קשיא, שכן לדבריו ההכרח לפרש שמות יומת היינו חנק הוא מכך שזו המיתה הקלה ביותר.
ממאי דאיכא חנק בעולם, מנין לו שחנק הינה אחת ממיתות בית דין, הרי יתכן שמן התורה ישנם רק שלושה מיתות בית דין - סקילה שריפה וסייף, ואם כן אימא, ש"מות יומת" היינו סייף, שהיא המיתה הקלה ביותר המוזכרת בתורה?
ומתרצת הגמרא: אמר רבא, ארבע מיתות, גמרא גמירי להו נאמרה הלכה למשה מסיני שישנם ארבעה מיתות בית דין, סקילה שריפה הרג וחנק.
ומאחר ולא נתפרש מיהם המומתים בחנק, למד רבי יאשיה שזו המיתה הקלה ביותר. ואדרבה, משום כך נאמר בכל מקום "מות יומת" ללא פירוש באיזו מיתה, כדי שממילא נדע שהמיתה היא בחנק, שזו המיתה הקלה ביותר.
ומבארת הגמרא את לשונו של רבי יונתן שאמר "לא מפני שהיא קלה".
מאי "לא מפני שהיא קלה"?
ומפרשת הגמרא, כי רבי יאשיה ורבי יונתן קמיפלגי בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן שהובאה במשנה בתחילת הפרק.
רבנן נקטו שסדר המיתות לפי חומרתן הוא סקילה שריפה סייף וחנק, וכך סבר רבי יאשיה שחנק היא המיתה הקלה ביותר.
ורבי שמעון סבר, סדר המיתות הוא שריפה סקילה חנק והרג. ורבי יונן סבר כמותו במה שאמר שחנק אינה מיתה קלה, דמשמע שסייף קלה ממנה.
במשנה הבאה הובא פירוט של שמונה עשר חייבי סקילה. בחמישה מתוכם נאמר מפורש בתורה שדינם בסקילה, ואילו בשאר נאמר "מות יומתו דמיהם בם".
ובגמרא להלן (נד א) נתבאר שהוקשו כל חייבי סקילה שנאמר "בהם מות יומתו דמיהם בם", לאוב וידעוני שנאמר בהם "מות יומתו באבן ירגמו אותם, דמיהם בם".
מה אוב וידעוני דינם בסקילה אף כל אלו שנאמר בהם מות יומתו דמיהסם בם דינם בסקילה.
אמר ליה רבי זירא לאביי: שאר הנסקלין דלא כתיב בהו סקילה במפורש, אלא דגמרי מאוב וידעוני, בהיקש.
במאי גמרי, מאלו תיבות הקישה הגמרא את חייבי הסקילה לאוב וידעוני, האם בתיבות "מות יומתו" גמרי, או ב"דמיהם בם" גמרי.
אמר ליה אביי: ב"דמיהם בם דמיהם בם" גמ רי".
משום דאי ב"מות יומתו" גמרי, יקשה, "דמיהם דמיהם" למה לי, לשם מה נאמר בכולם דמיהם בם?
ומשום כך צריך לומר שההיקש הוא מ"בדמיהם בם". (עד כאן תשובתו של אביי.)
תמהה הגמרא על דבריו: אלא מאי, ההיקש הוא ב"דמיהם דמיהם" גמרי, אם כן תיקשי להיפך, "מות יומתו" למה לי, לשם מה נאמר בכל חייבי סקילה "מות יומתו", מאחר שכבר נלמד חיוב סקילה מ"דמיהם בם"?
ומבארת הגמרא: לעולם הלימוד הוא מתיבות "דמיהם בם", ומה שנאמר בכולן "מות יומת" נדרש לדבר אחר.
כדתניא, שנינו בבריתא, נאמר בדין רוצח, (במדבר לה כא) "מות יומת המכה רוצח הוא".
אין לי אלא שחייבים להמיתו במיתה הכתובה בו, - סייף, כדדרשינן לעיל ממה שנאמר "נקם ינקם".
אך מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר: "מות יומת המכה", מכל מקום.
בגמרא מקודם מבואר שרבי זירא הקשה לאביי מאלו תיבות מקישים את חייבי סקילה לאוב וידעוני, וענה לו אביי שהלימוד הוא מדמיהם בם. ומתוך דברי רבי זירא נראה שאם ההיקש היה מתיבות "מות יומת", היה קשה לו על כך. וכעת מנסה הגמרא לבאר מה הוקשה לו.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא:
ואי ב"מות יומתו" גמרי, מאי קא קשיא ליה לרבי זירא?
אילימא, אם תאמר שמיתת אשת איש קא קשיא ליה, שכן נתבאר בגמרא לעיל כי המקור לכך שהבא על אשת איש מיתתו בחנק הוא ממה שנאמר "מות יומתו" ללא פירוט באיזו מיתה להמיתם.
ואם נאמר שההיקש של חייבי סקילה לאוב וידעוני נלמד מתיבות "מות יומתו", תיקשי, מנין שהבא על אשת איש מיתתו בחנק, הלא עלינו למיתי ולמיגמר "מות יומת" מאוב וידעוני, מה להלן מות יומת היינו בסקילה, אף כאן הבא על אשת איש מיתתו בסקילה?
זו אינה קושיה, שכן מדאמר רחמנא הבא על ארוסה בסקילה, משמע מכלל זה דהבא על נשואה, מיתתו לאו בסקילה, ועל כן ניתן לפרש שמיתתו בחנק כדאמרינן לעיל.
ואלא צריך לומר, שהוקשה לרבי זירא על חיוב מיתת מכה אביו ואמו קא קשיא ליה.
שכן נאמר (שמות כא טו) ומכה אביו ואמו מות יומת. ודרשה הגמרא להלן שמיתתו בחנק. ואילו אם נאמר שכל חייבי סקילה הוקשו לאוב וידעוני מתיבות מות יומתו, אם כן גם מכה אביו ואמו עלינו למיתי ולמיגמר מאוב וידעוני, מה אוב וידעוני נאמר בהם מות יומתו דהיינו סקילה, אף מכה אביו ואמו יומתו בסקילה?
אלא שאף זו אינה קושיה, משום שכבר מצינו מקום שנאמר בו מות יומת והיינו חנק דהיינו אשת איש, ואם כן עד דגמרי מאוב וידעוני, ליגמרו מאשת איש, דאי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה.
וכיוון שכך, הקשה רב אחא מדוע לא ניחא לרבי זירא להקיש את חייבי סקילה לאוב וידעוני בתיבות "מות יומתו"?
אמר ליה רבינא לרב אחא, לרבי זירא שאר הנסקלין גופייהו קא קשיא ליה, מנין שכל אלו שנקטה המשנה שהם מן הנסקלים חייבים סקילה, דאי הקישם לאוב וידעוני הוא ב"מות יומת" גמרי, הלא אדרבה, עד דגמרי "מות יומת" מאוב וידעוני לחיבם סקילה, ליגמרו מות יומת מאשת איש לחייבם חנק.
וענה לו אביי שההיקש הוא מתיבות "דמיהם בם", ולכן כל אלו שנאמר בהם דמיהם בם הוקשו לאוב וידעוני וחיובם בסקילה, אבל אשת איש לא נאמר בה דמיהם בם, אלא רק מות יומתו, וכל מקום שנאמרה בו מיתה סתם, עלינו להמיתו בחנק, או מצד סברת רב יאשיה או מצד דינו של רבי נתן.
מתניתין:
אלו הן הנסקלין: קיימא לן שאין עונשים אלא אם כן מזהירין, ולכן הוקדם פסוק לאזהרה לכל חייבי סקילה. באיסורי עריות הוזכרו האזהרות בפרשת אחרי והעונשים בפרשת קדושים.
א. הבא על האם. מקור האיסור - האזהרה (ויקרא יח ז) "ערוות אביך וערוות אמך לא תגלה, אמך היא לא תגלה ערוותה". אבל עונש לא נאמר בה, ובגמרא נחלקו חכמים ורבי יהודה מנין נדרש חיוב מיתה בבא על אמו.
ב. ועל אשת האב שאינה אמו. אזהרתה - (שם יח ח) "ערות אשת אביך לא תגלה, ערות אביך היא". והעונש - (שם כ יא) "איש אשר ישכב את אשת אביו, ערות אביו גילה מות יומתו שניהם דמיהם בם".
ובגמרא נתבאר שכל מקום שנאמר בו דמיהם בם הכוונה למיתת סקילה.
ג. ועל הכלה. אזהרתה - (שם יח טו) "ערות כלתך לא תגלה, אשת בנך היא לא תגלה ערותה". והעונש - (שם כ יב) "ואיש אשר ישכב את כלתו, מות יומתו שניהם, תבל עשו, דמיהם בם".
ד. ועל הזכור. אזהרה - (שם יח כב) "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה". עונש - (שם יג) "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם".
ה. ועל הבהמה. אזהרה - (שם יח כג) "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לזרע".
עונש - (שם כ טו) "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה, מות יומת".
ו. והאשה המביאה את הבהמה עליה. אזהרה - (שם יח כג) "ואשה לא תעמוד לפני במה לרבעה".
עונש - (שם כ טז) "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה, והרגת את האשה ואת הבהמה, מות יומתו דמיהם בם".
ז. והמגדף. אזהרה - (שמות כב כז) "אלהים לא תקלל".
עונש - (ויקרא כד טז) "ונוקב שם ה' רגום ירגמו אותו באבן".
ח. והעובד עבודת כוכבים. אזהרה - (שמות כ ה) "לא תעבדם".
עונש - (דברים יז ה) "וסקלתם באבנים ומתו".
ט. והנותן מזרעו למולך. אזהרה - (ויקרא יח כא) "ומזרעך לא תתן להעביר למולך".
עונש - (שם כ ב) "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן".
י. ובעל אוב. אזהרה - (שם יט לא) "אל תפנו אל האבות ואל הידעונים".
עונש - (שם כ כז) "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם".
יא. וידעוני. (שם).
יב. והמחלל את השבת. אזהרה - (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה.
עונש - נאמר במקושש (במדבר טו לו) "וירגמו אותו".
יג. והמקלל אביו ואמו. אזהרה - (ויקרא יט יד) "לא תקלל חרש".
עונש - (ויקרא כ ט) "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו".  58 

 58.  ברש"י מבואר הטעם מדוע החמיר הכתוב במקלל אביו ואמו יותר מבמכה, משום שבמקלל יש תרתי לרעותא, קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה.
יד. והבא על נערה המאורסה. אזהרה - (ויקרא יח כ) "אל אשת עמיתך לא תקרב".
עונש - (דברים כב כד) "וסקלתם אותם באבנים ומתו".
טו. והמסית את היחידים. אזהרה - (דברים יג יא) "ולא יוסיפו לעשות עוד".
עונש - (דברים יג יא) "וסקלתו באבנים ומת".
טז. והמדיח את הרבים, כגון המדיח את אנשי עיר הנידחת. אזהרה - (שמות כג יג) "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך".
עונש - ונלמד ממסית בגזירה שווה "הדחה הדחה", שכן במסית נאמר "כי בקש להדיחך", ובמדיח נאמר (דברים יג ו) "להדיחך מן הדרך".
יז. והמכשף. אזהרה - (דברים יח י) "לא ימצא בך ... מנחש ומכשף".
עונש - (שמות כב יז) "מכשפה לא תחיה".
יח. ובן סורר ומורה. אזהרה - (ויקרא יט כו) "לא תאכלו על הדם".
עונש - (דברים כא כא) "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת".
ומביאה המשנה כמה מקרים בהם נתחייב אדם על ידי מעשה אחד בכמה איסורי סקילה:
הבא על האם (בזמן שהיא נשואה לאביו) בשוגג, חייב עליה שתי חטאות,  59  אחת משום אם, ואחת משום אשת אב.

 59.  רש"י פירש שמדובר בבא בשוגג, מפני שאם בא במזיד ונתחייב מיתה אי אפשר להרגו פעמיים. ובירושלמי מבואר שגם במזיד ישנה נפקא מינה במקרה שבא על אמו והתרו בו משום אשת אב, שאף על פי שאינו נסקל משום אמו, הרי הוא נסקל משום אשת האב.
רבי יהודה אומר, אינו חייב אלא חטאת אחת משום האם בלבד.
אבל אם נתגרשה אמו, לכולי עלמא אינו חייב עליה אלא משום אמו בלבד.
הבא על אשת אב שאינה אמו, כגון שנשא אביו אשה אחרת, אם בא עליה בזמן שהיא נשואה לאביו חייב משום אשת אב, ומשום אשת איש.  60 

 60.  התוספות הקשו מדוע לא נאמר מעיקרא הבא על אמו כשהיא נשואה לאביו עובר משום אמו ומשום אשת אב ומשום אשת איש. ותירצו שהרישא מדברת רק בבא על אמו לאחר מיתת אביו. ובמאירי הביא יש אומרים שבבא על אמו אינו עובר משום אשת איש, ודחה את דבריהם.
ואם מת אביו אינו חייב משום אשת איש אבל מצד אשת אב חייב בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, שכן לא פקע ממנה דין אשת אביו.
וכן איסור אשת אב נאמר בין מן האירוסין בין מן הנישואין של אביו לאשתו.
הבא על כלתו בשוגג, חייב עליה שתי חטאות, משום כלתו, ומשום אשת איש, כל זמן שהיא נשואה לבנו.  61 

 61.  הקשה הר"ן מאי קא משמע לן שעובר משום כלתו ומשום אשת איש? ותירץ שיש כאן שני חידושים. א. שהיא נקראת כלתו גם אם מת בנו ונשאת לאחר. ב. שחל איסור אשת איש על איסור כלתו גם למאן דאמר אין איסור חל על איסור. ועיין ערוך לנר שביאר מדוע לא הקשה הר"ן על הפיסקא הקודמת - הבא על אשת אביו חייב משום אשת אב ומשום אשת איש.
ואם מת בנו, אינו חייב משום אשת איש, אבל מצד כלתו חייב בין בחיי בנו ובין לאחר מיתת בנו, משום שהיא נקראת כלתו גם לאחר מיתת בנו.
וכן הוא אסור בכלתו בין מן האירוסין בין מן הנישואין של בנו.
גמרא:
במשנה הובאה מחלוקת בדין בא על אמו בשוגג, לדעת חכמים חייב שתי חטאות, משום אמו ומשום אשת אביו, ולדעת רבי יהודה אינו חייב אלא משום אמו.
ומביאה הגמרא ברייתא שבה הובאו דברי רבי יהודה באופן שונה ממשנתנו.
תניא, רבי יהודה אומר:
הבא על אמו חייב משום אמו ומשום אשת אביו, אבל אם לא היתה אמו ראויה לאביו, כמבואר בהמשך הגמרא, אינו חייב אלא חטאת אחת משום האם בלבד, אבל משום אשת אביו פטור.
ודנה הגמרא: מאי "אינה ראויה לו", איזו אשה נקראת אינה ראויה לאביו?
אילימא שנשא אביו אשה שהיא אחת מחייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין, שאין תופסים בה קידושין.
אם כן משמע מכלל זה, דרבנן החולקים על רבי יהודה בכך שאינם מחלקים בין אמו הראויה לאביו ובין אינה ראויה, סברי, שאם בא על אשת אביו שהיא מחייבי כריתות ומיתות בית דין חייב עליה משום אשת אב, אף על גב דאינה ראויה לו.
והרי זה לא יתכן, דהא לית ליה קידושין בגווה, אין בה תפיסת קידושין ואינה אשת אביו?
אלא על כרחך כוונת רבי יהודה באומרו "אשה שאינה ראויה לו" היינו שאותה אשה היא אחת מחייבי לאוין. כגון אלמנה לכהן גדול או ממזרת ונתינה לישראל.
ורבי יהודה סבר לה כרבי עקיבא דאמר - אין קידושין תופסין בחייבי לאוין.
ומקשה הגמרא ממקום אחר בו מבואר שרבי יהודה אינו סובר כרבי עקיבא:
מתיב רב אושעיא: נאמר (דברים כה ה): "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו יבמה יבא עליה ויבמה. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ונגשה אליו וחלצה נעלו מעל רגלו".
ובמסכת יבמות דרשה הגמרא ממה שנאמר "עליה" שאם יש על היבם איסור כרת אינו מיבם ולא חולץ.
אבל אם יש עליו רק איסור מצוה ואיסור קדושה, חולצות ולא מתייבמות.
ודרשינן ממה שנאמר יבימתו יבימתו, יש לך יבמה אחרת שאינה עולה ליבום אבל עולה לחליצה, ואיזו, זו חייבי לאוין.

דרשני המקוצר