פרשני:בבלי:סנהדרין ע א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין ע א

חברותא

ומהי הסברה: מפני שהכל מצויין אצלה בעבירה, וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה, סופה כשלא תמצא הרגלה - אף שאין דרכה ללסטם את הבריות - עומדת בפרשת דרכים ומרגלת את הבריות לזנות בשביל אתנן -  1  אלא, למה אין דין סורר ומורה ב"בת" - גזירת הכתוב היא: בן ולא בת  2 !

 1.  בירושלמי (הובא בהקדמה למשנה) איתא, שבבת שייך יותר החשש של עומדת בפרשת דרכים. ועיין תורת חיים.   2.  כתבו הרמב"ם (פרק ז' מהלכות ממרים הלכה יא.) והמאירי: מפני שאין דרכה להימשך באכילה ושתיה כאיש. והקשה הלחם משנה: הלא זה נגד דברי הגמרא שאמרה שאין חילוק בעצם העבירה בין בן לבת? ועוד הקשה: הלא הרמב"ם בעצמו כותב שהבת פטורה מטעם גזירת הכתוב, ואם כן איך נתן טעם? ועיין שם מה שתירץ.
מתניתין:
אמרה התורה: "זולל וסובא". משנתינו מבארת המושג "זולל וסובא" - מהותה, איכותה ושיעורה  3 . אין בן סורר ומורה חייב בכל אכילה ושתיה מרובה, ומאימתי אכן חייב?

 3.  זה לשון המאירי: "ענין הדברים. שהתורה ירדה לסוף דעתו של זה שעושה כן, שאינו מספיק למה שהוא מרגיל בו את עצמו, וילך לבקש למודו - רצון לומר מה שהוא רגיל בו ואינו מוצא ויוצא ומלסטם. ומעתה, אין דבר זה נאמר אלא על אכילה מכוערת ונעשית בסגנון קשה. ורצו חכמים לבאר את ענינה - שלא להיות הדלת פתוחה אצל הכל, לשער זוללות זה לפי דעתם".
ממתי שיאכל שיעור תרטימר (והוא חצי מנה) בשר, וישתה חצי לוג יין האיטלקי מארץ איטליה, והוא יין משובח וטוב, אבל בשאר יינות צריך שיעור גדול יותר  4 . אלו הם דברי חכמים.

 4.  ולא נתפרש השיעור. ערוך לנר. הרמב"ם (שם) השמיט לגמרי שצריך להיות יין ה"איטלקי", וכתבו הרדב"ז והכסף משנה, שהרמב"ם סובר שלאו דוקא איטלקי, והוא הדין לכל יין טוב ומשובח, והמשנה נקטה "איטלקי" לפי שהיה חשוב בזמנם. והיד רמ"ה חולק על רש"י וסובר ש"איטלקי" אינו סוג יין, אלא סוג "שיעור לוג".
רבי יוסי אומר: מנה בשר ולוג יין.
אכילה זו היא רק כשאכל אכילת רשות, אבל אם אכל אכילת מצוה, או אפילו הצטרף באכילתו עם אלו שאוכלין בסעודת מצוה, פטור.
וכמו כן אם אכל אכילת איסור.
והטעם יבואר בגמרא.
אכל את הבשר והיין שקנה ממעות שגנב מאביו בחבורת מצוה סעודת מצוה, וכן אם אכל בסעודה שהיו עושין במנין שהיו נקבצין לעיבור החדש.
וכן אם אכל מעשר שני בירושלים גנב ממעות מעשר שני של אביו וקנה בהן בשר ויין ואכל בירושלים, והיא אכילת מצוה  5 .

 5.  הקשה המנחת חינוך (מצוה רמ"ח): איך משכחת לדין זה, הרי חייב רק אם יגנוב משל אביו, ואילו מעות מעשר שני הן ממון גבוה ולא של אביו. ובמצוה תמב, מבאר באריכות האם יש מצוה באכילת מעשר שני. ועיין בלחם משנה (פרק ז מהלכות ממרים הלכה ב). הקשה בספר "טל תורה" להגר"מ אריק, הרי המעות גנובים הם משל אביו, ואיך תחול קדושת מעשר שני על בשר ויין שקנה במעות גנובים? וכן הקשה ב"צפנת פענח" (הלכות תרומות פרק א). והגרש"ר מבאר, שאף שלא חל קדושת מעשר שני על הבשר ויין, מכל מקום פטור. וראייתו ממה שכתב המאירי על המשנה בגנב טבל (עיין הערה הבאה) שלגבי דין בן סורר ומורה אם גנב טבל וקנה בשר, חל על הבשר דין טבל, והריהו פטור. ודין זה הוא חידוש בדין סורר ומורה. או, שמדובר שהבעלים התייאשו מהם, וקנה בהם בשר ויין, וקנאו ביאוש ושנוי רשות, ככל גזלן.
או אם אכל אכילת איסור, כגון אם אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים,
(אכל (כלומר שתה יין שהוא) טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, שהוא גם טבל, ומעשר שני והקדש שלא נפדו כל אלו הם אכילת איסור)  6 .

 6.  כתבו הרמ"ה והתוס' יום טוב, דאינה גירסא נכונה, כיון שטבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, וכן מעשר שני שלא נפדו, לא שייך בבשר. וכתב הרש"ש, שהכוונה על יין. ועיין עוד שם. ועיין במאירי, מובא בהערה הקודמת.
ולאו דוקא אכילת מצוה ועבירה מדאורייתא, אלא אפילו אכל דבר שהוא מצוה מדרבנן, ודבר שהוא עבירה מדרבנן. בכל אלו פטור.
אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה - עד שיאכל בשר וישתה יין.
שנאמר: "זולל וסובא".
ומנין אנו למדים ל"זולל" שהוא בשר, ול"סובא" שהוא יין, מהמקרא הבא:
ואף על פי שאין מקרא הבא ראיה לדבר, שבכך שבמקרא הבא מזהיר שלמה המלך לא לזלול בשר ולא לסבוא יין, אי אפשר להוכיח הוכחה גמורה שכוונתו דוקא לבשר ויין, ויתכן שגם במאכלים ומשקאות אחרים נקרא זולל וסובא, אלא ששלמה מזהיר על בשר ויין, משום שהם מושכים ביותר -
מכל מקום, יש מהמקרא זכר לדבר! ומה הוא המקרא?
שנאמר (משלי כג): "אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו".
גמרא:
הגמרא מבארת מהו שיעור "תרטימר".
אמר רב זירא: תרטימר זה, איני יודע מהו -
אלא אפשר ללמוד שיעורו מדברי רבי יוסי, מתוך שכפל רבי יוסי בשיעור יין ואמר "לוג" במקום "חצי לוג" שאמר תנא קמא, נמצא כופל אף בבשר, ואמר "מנה" בשר, נמצא ששיעור תרטימר הוא חצי מנה במשקל חמישים דינרים.
הגמרא מוסיפה עוד הלכה.
אמר רב חנן בר מולדה (כך שמו) אמר רב הונא: אינו חייב אם קנה בשר ויין ביוקר, כי אז אינם באים לו בקלות ולא ימשך אחריהם, ומתי חייב -
עד שיקח שיקנה ממעות שגנב מאביו בשר בזול ויאכל  7 , וכן יקנה יין בזול וישתה. וכן אם גנב בשר ויין עצמם אינו חייב.

 7.  כתב היד רמ"ה: אין פירושו שהזדמן לו בשר ויין בזול בשעת היוקר, שאז בודאי לא ימשך אחריהם, שלא בכל יום מזדמן לו "מציאה" כזו. אלא שקונה דברים זולים בשער השוק, דהיינו סחורה גרועה.
ואף שאמר כן מן הסברה, בכל זאת מסמיכו על מה דכתיב: זולל וסובא, "זולל" מלשון "זול".
ועוד אמר רב חנן בר מולדה אמר רב הונא: אינו חייב בכל בשר ויין -
אלא עד שיאכל בשר חי שאינו מבושל, וישתה יין חי שאינו ממוזג במים. כמו שיבואר.
ומקשינן: איני? אין הדבר כן -
והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו שניהם אמרו: אכל בשר חי ושתה יין חי - אינו נעשה בן סורר ומורה  8 .

 8.  כתב הרמב"ם: מפני שזה דרך קרי, (כוונתו, מקרה בעלמא), ואינו נמשך אחרי אכילה כזו. ובתלמוד ירושלמי איתא: שזה דרך כלב!
וקשה על רב הונא המחייב רק בבשר ויין חי.
ומתרצינן: אמר רבינא: אין הדברים סותרים, ושניהם אומרים דבר אחד. בבשר ויין חי ממש, כולי עלמא מודים שהוא פטור. -
ומה שאמר רב הונא: יין חי - היינו מזיג ולא מזיג, מזיגה מועטת - עם מעט מים, דאילו ימזגנו היטיב כשיעור מזיגה, אינו חייב.
וכן מה שאמר רב הונא: בשר חי - היינו בשיל ולא בשיל כל צרכו, דזו דרכם של גנבים למהר לאכול לפני גמר הבישול, אבל אם אכל בשר מבושל כל צרכו, לא ימשך אחריו, כיון שקונה את הבשר ממעות גנובים, ועושה מעשיו בסתר, אין לו פנאי להמתין עד גמר הבישול.
ומה נקרא: "בשיל ולא בשיל" כבשר כיבא על גבי גחלים דאכלי גנבי שדרך הגנבים לאכלו.
הגמרא מביאה עוד הלכה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: אכל בשר מליח שנחלף טעמו במלחו, ושתה יין מגיתו שלא גמר תסיסתו (וכאילו שהוא עדיין בגת)  9  אין נעשה בן סורר ומורה כי אינם חשובים, ולא נמשך אחריהם.

 9.  רש"י תענית (כו ב) מפרש, חדש ומתוק, ואינו טוב כיין ישן, ומשלשל ומזיק.
כמה ימים ישהה במלחו ויקרא "בשר מליח", ועד מתי נקרא היין - "יין מגיתו", לכאורה אפשר ללמוד דבר זה, מהלכה אחרת -.
תנן התם שנינו במסכת תענית: ערב תשעה באב, לא יאכל אדם שני תבשילין בשר ודגים או בשר וביצים שעליו או דג וביצה שעליו  10 , ולא יאכל בשר ולא ישתה יין מפני האבילות על חורבן בית המקדש.

 10.  רש"י תענית (כו ב).
ותנא שנינו שם ברייתא: אבל אוכל הוא בשר מליח שאינו משמח, ואינו סותר את האבילות, ושותה יין מגתו.
ושם ביארו אמוראים את הברייתא:
בשר מליח עד כמה? כמה זמן ישהה במלחו, ויחליף טעמו מטעם בשר לטעם מליח.
אמר רב חנינא בר כהנא: כל זמן שהוא כמו קרבן שלמים  11  שזמן אכילתו הוא שני ימים ולילה אחד, עדיין לחלוחית קיימת בו, ומשמח את הלב, ושלמים משמחים את הלב כמו שנאמר (דברים כז): "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת".

 11.  הטעם שנקטה הגמרא "כשלמים", ולא אמרה בפשטות: "שני ימים ולילה אחד". כתב רש"י, משום שרצתה לפרש שאחרי זמן זה אין בבשר שמחה, וזה בעצם הטעם ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, ולכן שיערו בזמן זה לגבי איסור "שמחה" בערב תשעה באב. אבל הבית חדש (או"ח סימן תקנ"ב) מביא פירוש "אבי העזרי" משום דבשלמים כתיב שמחה, ובאה להוכיח שכל מיני מעדנים - מותרים, ואפילו בשר עוף, ורק בשר אסור. היינו שהדמיון לשלמים אינו לשיעור שני ימים ולילה אחד, אלא לעצם השמחה בבשר בהמה.
ויין מגיתו עד כמה? עד מתי נקרא יין מגיתו -.
כל זמן שהוא תוסס נושך בגרון, מחמת שהוא מחמיץ  12 .

 12.  כן פירש רש"י. והיד רמ"ה מפרש: רותח, ואז אין בו טעם יין.
ומהו זמן תסיסתו?
תניא: יין תוסס אין בו משום איסור גילוי, והוא איסור לשתות יין מגולה מפני סכנת נחש שמא הטיל בו ארס, לפי שהנחשים אינם שותים יין תוסס, וכמה זמן תסיסתו? שלשה ימים.
ומבואר ההלכה לגבי ערב תשעעה באב: בשר מליח הוא כל ששהה במלחו שני ימים ולילה אחד, ויין מגיתו הוא שלשת ימי תסיסה.
והדיון הוא: הכא בדין סורר ומורה מאי? מה שיעור בשר מליח ויין מגיתו, להיות פטור עליהם, כדברי רבה ורב יוסף, האם דומה לדין ערב תשעה באב, או שיש מקום לחלק ביניהם?.
ופשטינן: אכן, יש מקום לחלק בינהם  13 .

 13.  בביאור דברי הגמרא אלו יש במפרשים שלש דרכים. א. הגמרא שואלת: "הכא מאי" ופושטת: "התם משום שמחה, הכא משום אימשוכי". ולמסקנא נפשטה האיבעיא. ב. הגמרא שואלת: "הכא מאי" האם יש מקום לחלק כי "התם משום שמחה ובו"'. ולמסקנא לא נפשטה האיבעיא. ג. הגמרא מקשה: אם אפילו לגבי ערב תשעה באב לא נקרא בשר מליח - בשר, ויין מגיתו - יין, אם כן "מאי" הוצרכו רבה ורב יוסף להשמיענו. למה עלה על דעתנו שיהיה דין סורר ומורה שונה מדין ערב תשעה באב. ומתרצת הגמרא: בכל זאת הוצרכו להשמיענו, שהיינו סוברים שאינם דומים כי "התם משום שמחה הכא משום משום אימשוכי", לכן באים להודיענו שדין בן סורר ומורה הוא כדין ערב תשעה באב, ובשר מליח נקרא אחרי שני ימים ולילה אחד - כשלמים, ויין מגיתו הוא שלשה ימים. היד רמ"ה מפרש כפירוש הראשון. הרדב"ז מפרש בדברי הרמב"ם הכותב: "אכל בשר מליח ביום השלישי למליחתו או שתה יין מגיתו פטור", כפירוש השני. ומקשה עליו, למה פסק לחומרא בדיני נפשות, הרי האיבעיא לא נפשטה. ה"בית חדש" (אורח חיים סימן תקנ"ב) מפרש בדברי הראבי"ה כפירוש השלישי, וכן בדברי הרמב"ם, ומתורץ קושית הרדב"ז. ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קנ"ח).
התם לגבי ערב תשעה באב, טעם איסור אכילת בשר ושתיית יין משום שמחה הוא, ולכן, כל זמן שהוא כשלמים, אף שהפגת טעמו מתחיל אחרי לילה אחד, מכל מקום - נמי אית ביה שמחה אינו מפיג כל כך, והוא משמח, ואילו הכא לגבי בן סורר ומורה, טעם חיובו משום אימשוכי הוא, שימשך אחרי הרגלו, ובכל שהוא אם עבר עליו לילה אחד  14  במלחו לא מימשיך והוא פטור.

 14.  רש"י מפרש "כל שהוא" - לינת לילה אחד. ועיין שם בשו"ת חתם סופר.
וכן ביין אף שאחרי תסיסה של שלשה ימים, עברה עיקר תסיסתו, מכל מקום, עדיין נקרא יין מגיתו עד עבור עליו ארבעים יום, ובפחות מכן לא נמשך אחריו.
אגב שלמדנו ששתיית יין מרובה מושך אחריה מעשים מכוערים, מביאה הגמרא מאמרי תנאים ואמוראים בגנות שתיית יין.
אמר רבי חנן: לא נברא יין בעולם  15 , אלא כדי לנחם בו אבלים וכדי לשלם שכר לרשעים, שמתעדנין בו, ומקבלים שכר מצוותיהם המועטות בעולם הזה.

 15.  המהרש"א מפרש: רב חנן בא לתרץ, אם יין הוא כל כך מגונה, למה נברא?
שנאמר (משלי לא): "תנו שכר לאובד (רשע האובד שכרו לעולם הבא) ויין  16  למרי נפש (אבלים, והיין מפכח צערם)".

 16.  כתב ה"תורת חיים": שכר היינו שתיה מרובה עד שמשתכר, לכן ל"אובד" שהוא רשע, תנו הרבה יין, ואילו באבלים - מרי נפש - השותים לפכח צערם, נאמר: יין, והיא שתיה מועטת.
אמר רבי יצחק: מאי פירוש דכתיב: "אל תרא יין כי יתאדם" -
ודורש: אל תרא אל תתן עיניך בו! אל תימשך אחריו, כי יתאדם, מלשון "אדום"
- שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה  17  מרוב שתייתו, ומלבין פניהם לעולם הבא מרוב בושה.

 17.  הדרשה היא ממה שכתוב: "יתאדם", דאילו היין אינו "מתאדם", אלא "אדום", לכן דרשו: "מאדים" פניהם של רשעים, וכן: "אחריתו דם", בלשון עתיד.
רבא אמר: יתאדם מלשון "דם": אל תרא יין - שאחריתו דם סופו של בן סורר ומורה ליהרג עליו  18 .

 18.  כן פירש רש"י. אבל היד רמ"ה מפרש, שהכוונה למה שנאמר בהמשך (שם): "הכוני (אף אם השכורים הכו אותי) בל חליתי (כשיקיץ מיינו אינו מרגיש), הלמוני (מכות) בל ידעתי (אינו זוכר מי הכהו) ".
רב כהנא רמי הקשה סתירה: כתיב: "תירש" חסר "ויו", וקרינן: "תירוש" -
ומתרץ: זכה לשתות לפי מדה, ונזהר משתייה מרובה - נעשה ראש היין מפקח לבו בחכמה, ולכן קרינן "תירוש" תהא ראש, לא זכה - נעשה רש מלשון "רש ועני", ולכן כתיב "תירש" תהא "רש".
רבא רמי הקשה סתירה: כתיב (תהלים קד) "ויין ישמח לבב אנוש", והכתיבה בלי ניקוד, אפשר לקרותו בשי"ן ימנית, שמשמעותה מלשון "שממה", שהיין משומם אותו ונוטל חכמת לבו, וקרינן: ישמח בשי"ן שמאלית מלשון "שמחה" -
ומתרץ: זכה - היין משמחו, לא זכה - משממהו.
והיינו דאמר רבא: חמרא יין וריחני מיני בשמים - פקחין עשאוני פקח.
אמר רב עמרם בריה דרבי שמן בר אבא אמר רב חנינא: מאי פירוש דכתיב (משלי כג): "למי אוי? למי אבוי (צעקה)? למי מדנים (דין ומריבה)? למי שיח (צער)? למי פצעים חנם?  19  למי חכלילות עינים (עינים אדומות)? למאחרים (מתעכבים) על היין, לבאים לחקור ממסך (חוקרים ובודקים היכן מוכרין יין מעורב בבשמים היטב) -

 19.  המהרש"א מפרש: "פצעים חנם", שבשאר הפצעים יכול לתבוע את המזיק, ואילו שיכור אינו זוכר מי פצעו, או אם נפל מעצמו.
כי אתי כשהגיע רב דימי מארץ ישראל אמר: אמרי במערבא: האי קרא מקרא זה - מאן דדריש ליה מרישיה לסיפיה מתחילתו לסופו - מידריש נדרש יפה. והכי פירושו: למי צער וצעקה מריבות ופצעים ועינים אדומות? למי שלהוט אחר היין.
ומאן דדריש מסיפיה לרישיה מסופו לתחילתו - מידריש גם נדרש יפה, למי שיש לו אוי ואבוי ושיח, דהיינו אבלים, ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם, דהיינו רשע הנלחם עם הבריות, ולמי שיש לו עינים אדומות השוקעות מרוב שומן, להם ראוי להיות מאחרים על היין, להשתכר ולשכוח עמלם.
דרש עובר גלילאה: שלשה עשר ווי"ן אותיות וי"ו ויו"ד, מלשון וי וי, נאמרו ביין -
נאמר (בראשית ט): "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם. וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלו. וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ, ויקח שם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. וייקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן  20 ". ללמדנו ששתיית יין מביאה לצער רב מלשון "וי".

 20.  כתב רש"י: לא מנה אלא את הווי"ם הכתובים על הקללה שהביא היין, ולא על מה שכתוב בהמשך: "ויאמר ארור כנען". וכתבו התוס': "ויפת" אינו מן המנין, כי יפת הוא שמו, ואינה דומה להשאר.
ומענין לענין מבארת הגמרא המעשה עם נח.
נאמר: "אשר עשה בנו הקטן", מה אכן עשה  21 ?

 21.  הגמרא מדייקת מלשון "עשה", שעשה מעשה ממש, ולא רק ראה. יד רמ"ה.
נחלקו בכך רב ושמואל. חד, אחד משניהם ולא נתפרש מי, אמר: סרסו שלא יוליד עוד בנים. וחד אמר: רבעו משכב זכור.
הגמרא מבארת את שתי הדעות:
מאן דאמר: סרסו מבאר: מתוך שחם קלקלו באי הולדת בן רביעי, לכן קללו נח את חם בבנו הרביעי, והוא כנען.
ומאן דאמר: רבעו, גמר לומדו בגזירה שוה: "וירא" "וירא", כתיב הכא: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו", וכתיב התם (בראשית לד): "וירא אותה שכם בן חמור", מה התם שכבה כן הכא שכבו.
ומקשינן: בשלמא למאן דאמר: סרסו, משום הכי קללו ברביעי -,
אלא למאן דאמר: רבעו, צריך ביאור, מאי שנא רביעי למה קלל בנו הרביעי, נלטייה בהדיא למה לא קלל שאר בניו  22 .

 22.  כן פירש היד רמ"ה. וכתב המהרש"א דגרסינן: "דלטיה", ופירושו למה קלל את הרביעי. ולא רצו לגרוס: "נלטיא בהדיא", ולפרש: למה לא קלל את חם. כיון שהקב"ה בירך את חם כמו שנאמר: "ויברך אלקים את נח ואת בניו" ואין קללה במקום ברכה, כמו שכתבו התוס'. וכן פירש המהר"ם.
ומתרצינן: הוא סובר: הא והא הואי, שניהם היה, גם סרסו וגם רבעו.
נאמר שם: "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם", למה נקרא שמו איש האדמה?
אמר רב חסדא אמר רב עוקבא. ואמרי לה ויש מי שמסר שמועה זו בשם מר עוקבא, אמר רבי זכאי: יש במילים "איש האדמה" רמז לאדם הראשון שנברא מן האדמה -
וכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח! האם לא היה לך ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו שנקנסה עליו מיתה, אלא בגלל יין, כמו שיבואר. ולכן נקרא נח כאן "איש האדמה".
ואיך מצינו שיין גרם לאדם הראשון את קללתו?
כמאן דאמר: אותו אילן עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון - גפן היה.
דתניא: רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו - גפן היה.

דרשני המקוצר