פרשני:בבלי:סנהדרין עה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין עה א

חברותא

ואם איתא ואם יש לבן נח חיוב למסור את עצמו להריגה - לא לימא ליה, לא יאמר לו: "לך לשלום", ולמה הודה לו? מוכח שאין על בן נח חיוב למסור את עצמו על קדושת ה'.
הגמרא דוחה את הראיה: כיון שנעמן ה"אנוס" השתחווה בצינעה, כי לא היו ישראלים בבית רימון, ואף בני ישראל לא נצטוו אלא לקדש את ה' בתוך בני ישראל, ולא בין גוים  1 .

 1.  כן כתב רש"י. ומוסיף הר"ן, שרש"י לא התכוון לומר דוקא בין ישראלים, כי מה הטעם לומר כן, והלוא עשרה גוים הם גם פרהסיה ביחס לבן נח. אלא, שאצל נעמן לא היה פרהסיה, כיון שכל אלו שבאו בבית רימון השתחוו לעבודת כוכבים, ואינו נקרא פרהסיה. ואין הכי נמי, בן נח מצווה למסור עצמו אף בין עשרה גוים ה"כופרים" בעבודת כוכבים.
הא בצינעה נעמן עשה כן בצינעה, לכן לא היה חייב למסור עצמו להריגה, הא בפרהסיה, שאלתינו היתה על פרהסיה, אם חייב למסור את עצמו, ואי אפשר לפשוט מנעמן שהשתחווה בצינעה  2 .

 2.  זו שיטת רש"י, ולשיטתו לא נפשטה ה איבעיא. והרמב"ן מוסיף לבאר (לשיטתו עיין בעמוד הקודם הערה 23), שרק בישראל נאמר הדין שבשלש העבירות החמורות מצווים למסור את הנפש אפילו בצינעה משום מצוות "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", אבל גוים מצווים רק שלא לחלל את ה' בפרהסיה. והתוס' מפרשים פירוש אחר, וגורסים: "ואם איתא לימא ליה הא בצינעה והא בפרהסיה", כלומר למה לא לימד אלישע לנעמן, שיש חילוק בין צינעה לפרהסיה, משמע, שבכל אופן אינו מחוייב למסור את עצמו להריגה. ולפי פירוש זה נפשטה האיבעיא, ובני נח אינם מצווים על קידוש ה'.
הגמרא חוזרת לדין ישראל.
שנינו שאחת המצוות שחייבים למסור עליהם את הנפש היא גילוי עריות. ועל כך מספרת הגמרא עובדא.
אמר רב יהודא אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, לבעול אותה, וחלה מרוב אהבה, עד שהעלה לבו טינא נטמטם לבו ונימוק -
ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו הרופאים: אין לו תקנה להתרפאות עד שתבעל לו! ובאו ושאלו לחכמים. אמרו חכמים: ימות! ואל תבעל לו!
אמרו הרופאים: לפחות, תעמוד לפניו ערומה!
אמרו חכמים: ימות! ואל תעמוד לפניו ערומה!
אמרו הרופאים: לפחות תספר תשוחח עמו, והיא תעמוד מאחורי הגדר ולא יראנה!
אמרו חכמים: ימות! ולא תספר עמו מאחורי הגדר!
בביאור עובדא זו פליגי בה שני אמוראים, והם רבי יעקב בר אידי, ורבי שמואל בר נחמני -
חד אחד משניהם אמר: האשה אשת איש היתה, לכן אסרו עליה לעשות כן.
וחד והשני אמר: פנויה היתה, ובכל זאת אסרו חכמים עליה לעשות כן. (כמו שיבואר).
ומבררינן: בשלמא למאן דאמר: אשת איש היתה - שפיר מובן למה אסרו עליה חכמים לעשות כן, מפני שהוא איסור גילוי עריות, שלא הותר אף במקום נטילת נפש מישראל.
אלא, קשה, למאן דאמר: פנויה היתה, מאי כולי האי, למה החמירו כל כך?
ומתרצינן: רב פפא אמר: משום פגם משפחה משפחת האשה, החמירו חכמים. שמשפחתה מתביישים בכך.
רב אחא בריה דרב איקא אמר: לכן החמירו כל כך, כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, לעשות דברים מכוערין אלו.
ומקשינן למאן דאמר: פנויה היתה, ולינסבה מינסב, שיתנוה לו בהיתר, בנשואין, ואין חשש על בנות ישראל, אם נאמר בכולן שבמקרה מיוחד זה - במקום חולי, יתנו אותן להם בנישואין, ונציל נפש מישראל.
ומתרצינן: לא יועיל, ולא יתרפא, כי לא מייתבא דעתיה לא תתיישב דעתו, כי תאווה גדולה זו ניתנה לעוברי עבירה, ויתרפא ממחלתו רק אם תעשה כן באיסור -
כמו דאמר רב יצחק -
דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש כשל הכח מרוב דאגות, ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו המותרת לו, לפיכך ניטלה טעם ביאה - וניתנה לעוברי עבירה שיצר הרע תוקף אותן ומרבה להן תאוותן, שנאמר (משלי ט): "מים גנובים ימתוקו ולחם סתרים ינעם", דהיינו לחם שהוא כינויי לאשה, כמו שנאמר אצל פוטיפר (בראשית לט): "כי אם הלחם אשר הוא אוכל". וכשהוא נעשה ב"סתרים" - ינעם.

מתניתין:
ואלו הן הנשרפין:
הבא על אשה ובתה.
הגמרא מביאה מחלוקת של אביי ורבא במה מדברת המשנה.
לפי רבא, יש לגרוס "הבא על אשה שנשא את בתה", והיינו הבא על חמותו.
ואילו אביי מעמיד את גירסת המשנה כמו שהיא. ולפיו, מדברת המשנה במי שבא על אם חמותו ("אשה"), וכן מי שבא על חמותו ("בתה"), שלגביהן שתיהן אמר הכתוב במפורש ("ישרפו אותו ואתהן") שהבא על כל אחת מהן דינו בשריפה.
וכן חייבת שריפה בת כהן שזנתה.  2 

 2.  רק היא נידונית בשריפה, ולא בועלה, שהוא נידון בחנק, כדין הבא על אשת איש שאינה בת כהן.
ועתה חוזרת המשנה להלכה הראשונה, של חיוב שריפה למי שבא על "אשה, ובתה", ומבארת אותה: לפי הגירסא במשנתנו, מסביר אביי (בגמרא) את דברי המשנה כך:  3 

 3.  כאמור, לרבא (בגמרא) יש שיטה אחרת וגירסא אחרת, ולכן הוא מבאר את המשנה באופן אחר.
יש בכלל הנשרפים על עבירת האיסור של הבא על "אשה ובתה", דהיינו אם חמותו וחמותו (המפורשות בתורה, שהבא על כל אחת מהן דינו בשריפה), גם נשרפים נוספים, הנכללים גם הם באיסור "אשה ובתה". וזאת, על אף שלא נאמר במפורש בתורה שדינם בשריפה. ואלו הם:  4 

 4.  והם נלמדים בגזירה שוה מאשה ובתה.
א. הבא על בתו, שאינה מאשתו, אלא היא בת אנוסתו.  5 

 5.  האיסור לבוא על בתו מאנוסתו הוא לאו נפרד (ויקרא יח יא) "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן, כי ערותך הנה". וממנו נלמד איסור ערוה של בתו.
ב. וכן הבא על בת בתו, ועל בת בנו, דהיינו, הבא על נכדותיו שהיו לו מאנוסתו.
ג. וכן הבא על בת אשתו, בין שהיא בתו,  6  ובין שהיא בת שיש לאשתו מאדם אחר (שהיא בת חורגת).

 6.  וחייב עליה שתיים, הן מצד בתו, הן מצד בת אשתו.
ד. וכן הבא על בת בתה, וכן הבא על בת בנה.
ה. וכן הבא על חמותו, וכן הבא על אם חמותו.
ז. וכן הבא על אם חמיו. והגמרא תבאר את הקטע הזה.
גמרא:
שנינו במשנה: הבא על אשה ובתה.
מדייקת עתה הגמרא מלשון המשנה, שבהכרח, מה שאמר התנא "אשה ובתה", כוונתו היא לשתי נשים, שהבא על כל אחת ואחת מהן חייב שריפה. ושתי הנשים הללו הן "אם חמותו", ו"חמותו". ולפי זה, אין אשתו של האדם נכללת בלשון התנא "אשה ובתה".
ודיוק זה בנוי על שלשה דברים:
האחד, על כך שבהמשך המשנה אומר התנא, שכל שאר הנשים הנזכרות במשנה נכללות ב"אשה ובתה". ומזה משמע, שיש "אשה ובתה" הנאמרות במפורש בתורה לחיוב שריפה, והיינו אם חמותו וחמותו, ומהן נלמדות שאר הנשים הנזכרות. ולכן אי אפשר לומר ש"אשה ובתה" היא אשתו ובת אשתו, שהרי לגבי בת אשתו לא נאמר בתורה במפורש חיוב שריפה. ובהכרח, שכונת התנא לחמותו, שנאמר בה שריפה במפורש.
השני, על כך שלא יתכן לומר כי "אשה ובתה" הכונה היא לאשתו ולחמותו, כי אם כן, היה התנא צריך לומר "הבא על אשה ואמה".
והשלישי, על כך שלא יתכן לומר כי "אשה ובתה" היא למי שבא על חמותו ועל אשתו, כי אם כן היה התנא צריך לומר: הבא על אשה שנשא את בתה, ולא לומר "הבא על אשה ובתה", שהרי על ביאת אשתו (בת חמותו) הוא לא חייב כלום.
אלא שבהכרח, כך אמר התנא: הבא על "אשה" שהיא אם חמותו, או הבא על "בתה" שהיא חמותו, על כל אחת ואחת מהן הוא חייב שריפה.
"הבא על אשה, שנשא בתה", דהיינו, הבא על חמותו, לא קתני.
אלא הכי קתני: "הבא על אשה ובתה".
והרי מכלל הלשון הזה למד דתרוייהו לאיסורא. דהיינו, משמעות הלשון הזאת אומרת, שכל אחת משתי הנשים הללו אסורות עליו. ולא מדובר בחמותו שהיא אשה אחת בלבד האסורה, אלא בשתי נשים אסורות, שעל כל אחת משתיהן הוא חייב שריפה.
ומאן נינהו, מי הן שתי הנשים האסורות, כל אחת ואחת באיסור "אשה ובתה" שנאמר בתורה במפורש שחייבים עליהן שריפה?
בהכרח, שהן חמותו, ואם חמותו. שהרי רק בהן אמר הכתוב במפורש שחייבים עליהן שריפה, בעוד שכל שאר הנשים שבמשנה לא נאמר חיוב שריפה במפורש, אלא הוא נלמד מחמותו ואם חמותו.
וקתני "יש בכלל אשה ובתה", מהן נלמד לכל שאר הנשים השנויות במשנה, שחייבים עליהן שריפה.
ומכלל זה אתה למד, דתרוייהו, שתי הנשים הללו, חמותו ואם חמותו, הן כתיבי בהדיא, נאמרו בכתוב במפורש, ואילו הנך, שאר הנשים הנכרות במשנה, חיוב השריפה עליהן מדרשא אתיא, נלמד מגזירה שוה.
ומעתה, דנה הגמרא:
הניחא לאביי, דאמר להלן לגבי מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, "משמעות דורשין", כיצד לדרוש את הכתוב "אתהן", איכא בינייהו. שהוא סובר כי לדברי הכל אם חמותו חיובה הוא בשריפה, אלא שרבי עקיבא סובר שאם חמותו נאמרה במפורש בדברי הכתוב ("אתהן"), ואילו רבי ישמעאל סובר שהיא לא נאמרה בכתוב, אלא היא נלמדת מדרשה (וכפי שיבואר להלן), לפיו שפיר ניתן לומר כי מתניתין מני, משנתנו בשיטת מי אמורה? - רבי עקיבא היא.
אלא לרבא, דאמר להלן כי לדברי הכל לא נאמרה אם חמותו במפורש בתורה, ורק דין חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו, שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אך ורק בשאלה אם ממשיך חיוב המיתה בשריפה בחמותו גם לאחר מיתת אשתו של חמותו, או שלאחר מיתת אשתו אין חיוב מיתה בחמותו, אלא היא אסורה עליו מעתה רק באיסור בעלמא. אם כן, שלדברי הכל אין חיוב שריפה של אם חמותו מפורש בתורה, מתניתין, שמוכח ממנה שחיוב שריפה באם חמותו מפורש בתורה - מני!? כשיטת מי היא אמורה!?
אמר לך רבא, אכן אין שיטה שכזאת, ולכן יש לשנות את המשנה באופן אחר: תני: הבא על אשה שנשא בתה. והיינו הבא על חמותו, שרק בה בלבד נאמר דין שריפה במפורש.
וממשיכה הגמרא לדון ולבאר:
שנינו בהמשך המשנה, כי יש בכלל "אשה ובתה", דהיינו, שיש נשים שלא נאמר בהן עונש שריפה במפורש, אלא הוא נלמד בגזירה שוה מ"אשה ובתה" האמורות בתורה במפורש, ואלו הן חמותו ואם חמותו ואם חמיו.
ולשון זו, קשה בין לאביי ובין לרבא.
לאביי, הרי "אשה ובתה" הן חמותו ואם חמותו עצמן, המפורשות בתורה, ואי אפשר לומר עליהן שהן "בכלל אשה ובתה".
ולרבא שתיקן את לשון המשנה, ושנה בה "הבא על אשה שנשא את בתה" (דהיינו הבא על חמותו), יקשה, כיצד אמר התנא בהמשך המשנה שחמותו היא בכלל הנשים הנלמדות מ"הבא על אשה שנשא את בתה".
ומבארת הגמרא: לאביי, איידי, אגב דקא בעי למיתנא, כיון שהיה התנא צריך לשנות את אם חמיו, שחיוב שריפה שלה לא נאמר בתורה במפורש, תני נמי בדרך אגב, גם את חמותו ואם חמותו.
ואילו לרבא יש לתרץ ולומר, כי איידי דקא בעי למיתנא "אם חמיו, ואם חמותו" שאינן מפורשות בתורה - תני נמי אגב כך, גם את חמותו.
ועתה דנה הגמרא במקור לחיוב השריפה באותן הנשים שלא נאמר בתורה במפורש שעונשן בשריפה:
מנהני מילי? דתנו רבנן: נאמר בפרשת קדושים (ויקרא כ יד) "איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא, באש ישרפו אותו ואתהן".
אין לי חיוב שריפה אלא במי שבא על אשה ואמה.
הבא על בת אשה, ובת בתה ובת בנה, מנין שגם הוא חייב שריפה?
נאמר כאן, בעונש שריפה על חמותו, "זמה".
ונאמר להלן, באזהרת בת אשתו, "ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה, שארה הנה, זמה היא". ולכן יש ללמוד בגזירה שוה של "זמה זמה" שכל איסורי קורבה מחמת בת אשתו דינן בשריפה, כמו חמותו:
מה להלן, באזהרת בת אשתו, בתה ובת בתה ובת בנה נאמרו בפסוק. אף כאן, לגבי עונש השריפה (הנלמד בגזירה שוה של זמה זמה) - בתה, ובת בתה, ובת בנה, כולן בשריפה.
ועתה אומרת הברייתא שלשה דברים סתומים, שתבארם הגמרא:
א. מנין לעשות זכרים כנקבות? -
נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, מה להלן - זכרים כנקבות, אף כאן - זכרים כנקבות.
ב. מנין לעשות למטה כלמעלה? -
נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, מה להלן - למטה כלמעלה, אף כאן - למטה כלמעלה. ג. ומה כאן למעלה כלמטה - אף להלן למעלה כלמטה.
ועתה מבארת הגמרא את שלשת הדברים הסתומים שאמרה הברייתא:
א. אמר מר בברייתא: מנין לעשות זכרים כנקבות.
ודנה הגמרא: מאי, מהו הביאור ב"זכרים כ נקב ות"?
אילימא, אם נאמר שכונת הברייתא באומרה "זכרים כנקבות", היא לומר, מנין לנו חיוב שריפה על בת בנה ("זכרים") של אשתו כבת בתה ("נקבות"),
הרי אי אפשר לומר כן! שהרי חיובי השריפה על בת בנה ועל בת בתה - בהדי הדדי קאתיאן! שניהם נלמדים כאחד, מכך ששניהם נכללים בפסוק יחד עם בת אשתו, שנאמר בו זמה, ולמדים את העונש בגזירה שוה של "זמה זמה" מחמותו.
אלא, שמא תאמר, שכונת התנא לומר, מנין לנו המקור לעונש שריפה על אם חמיו ("זכרים") כאם חמותו ("נקבות").
הרי גם זה לא ניתן לומר! כי השתא, הרי עתה, עדיין חיוב השריפה של אם חמותו לא קמה לן, דין זה עדיין לא "קם" לו לתנא שהוא מפורש בתורה, כי משמע מתחילת דבריו, שהפסוק "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה", מדבר כפשוטו, במי שלוקח אשה, ואחר כך לוקח את אמה של אשתו (חמותו), ואין לנו מקור מפורש לאם חמותו.  7  ואם כן, היתכן לומר כי אם חמיו מיהדר עלה!? הרי לא יתכן שעוד לפני שיודע התנא את המקור לשריפת אם חמותו, הוא מחזר לדעת מהו המקור לשריפת אם חמיו כמו אם חמותו!

 7.  עיין רש"י.

דרשני המקוצר