פרשני:בבלי:סנהדרין קח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קח ב

חברותא

אמרו: אם כן, לא נפנה את דרך הכרמים, אלא נמשיך ונלך בה. כלומר, לא נחזור מסורנו, אלא נלך ונקלקל השורה, בדרכים משובשות בקוצים וברקנים, כעין שבילי כרמים  854 .

 854.  כך פירש רש"י. והמהרש"א פירש על פי דרכו לעיל, שאמרו: אין אנו מפנין דרך כרמים להפסיק מלאכתנו, אלא נמשיך לעסוק בה. עיי"ש.
דרש רבא: מאי דכתיב: "לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל"?
מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים.
והיו אנשי דורו מבזין אותו. אמרו לו: זקן! תיבה זו שאתה בונה, למה? לאיזה צורך היא?
אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול.
אמרו לו: מבול של מה יביא עלינו הקדוש ברוך הוא? אם מבול של אש, יש לנו דבר אחר ו"עליתה" שמה, שאין האש שולטת בו  855 .

 855.  בערוך גרס: יש לנו מין עוף אחד ואליתא שמו. ופירש, שהוא מין חיה שהיה מכבה את האש. וכיון שבאו - נסתלק. והמהרש"א כתב, שאפשר שהוא סלמנדרא. ונקראת עליתה, משום שעולה מן הכבשן אחת לשבע שנים.
ואם מבול של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא אותו - יש לנו עששיות של ברזל (חתיכות של ברזל) שאנו מחפין בהם את הארץ.
ואם מן השמים הוא מביא אותו, יש לנו דבר ו"עקב" שמו, ואמרי לה: "עקש" שמו, והוא יגן עלינו מפני המבול  856 .

 856.  בערוך פירש, שהוא מין ספוג ששואב את המים. ואמרו שיניחו אותו על ראשם לבלוע המים. עוד כתב במהרש"א, שאפשר לפרש עקב ממש. דהיינו, שנשים את העקב על התהום שלא יוכלו המים לצאת. עיי"ש.
וזהו שנאמר במקרא "לעשתות שאנן". "עשתות" הם מחשבות, כמו עשתונות. והיינו, שהיו יושבין שאננים, וחושבים מחשבות רעות.
אמר להם נח: הוא מביא את המבול מבין עקבי רגליכם. דהיינו, בשכבת זרע שלכם (היוצאת מבין רגליכם) הוא יכול למחות אתכם  857 . שנאמר בסוף המקרא דלעיל: "נכון למועדי רגל".

 857.  עוד פירש רש"י, מרגלכם ממש יכול להוציא מים אם הוא רוצה, ואין אתם יכולים לכפות רגליכם בעששיות.
תניא: מימי המבול קשים כשכבת זרע (דהיינו, שהיו רותחין ועבין כשכבת זרע), שנאמר: "נכון למועדי רגל".
אמר רב חסדא: ברותחין, בשכבת זרע, קלקלו בעבירה, וברותחין נידונו.
ומנין לנו שברותחין נידונו?
כתיב הכא, גבי מי המבול: "וישכו המים", וכתיב התם, גבי המלך אחשורוש: "וחמת המלך שככה". כשם שגבי אחשורוש, הכוונה היא שהוא נח מרתיחתו, הוא הדין כאן, שנחו המים מרתיחתן. מכלל שמתחילה היו רותחין.
"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ". מה טיבם של אותם שבעת הימים?
אמר רב: אלו שבעת ימי אבילות של מתושלח.
ללמדך, שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא  858 .

 858.  כי בשעת ההספד, הצדיק הנספד נמצא שם (כדאיתא במס' שבת קנג א), ולכן מתעכבת הפורענות. עיון יעקב.
דבר אחר: מהו "לשבעת הימים" - ששינה עליהם הקדוש ברוך הוא את סדר שבעת ימי בראשית. שבזמן המבול היתה חמה יוצאת ממערב - ושוקעת במזרח.
דבר אחר: שקבע להם הקדוש ברוך הוא בתחילה זמן גדול שיוכלו לחזור בהם, והיינו מה שנאמר בתחילה: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ואחר כך, משלא שבו כל אותן מאה ועשרים שנה, קבע להם זמן קטן, שבעה ימים.
דבר אחר: "לשבעת הימים" - שהטעימם הקדוש ברוך הוא את אנשי דור המבול מעין העולם הבא, שיבוא לאחר שבעת אלפים שנה (ונקראו "שבעת הימים", כי יומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא)  859 , כדי שידעו מה (איזו) טובה מנעו מהן.

 859.  כמו שיום השביעי הוא שבת, כך הטעימם מעין עולם הבא, שהוא יום שכולו שבת. עיון יעקב.
כתוב שציוה הקדוש ברוך הוא לנח: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו". ויש לתמוה: אישות לבהמה מי אית לה? (וכי יש אישות לבהמה? הרי נקבה אחת נשכבת לכמה זכרים, ואין זה נחשב אישות).
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: ציוה הקדוש ברוך הוא לנח לקחת מאותם שלא נעבדה בהם עבירה. שנזקקו רק לבן זוגם  860 .

 860.  כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב: "לא נזקקו לבן זוגם - לאו דווקא. כיון דמינו הוא, היינו בן זוגו". והקשה בהפלאה שבערכין, אם כן, לא תהא תשובת רשב"נ מעין הטענה! שהרי השאלה היתה "אישות לבהמה מי אית לה", משום שנשכבת לכמה זכרים, ומה הועילה תשובתו שנזקקת רק לבני מינה, סוף סוף נשכבת לכמה זכרים, ולא שייך בה אישות! ובערוך כתב, שכך היתה תשובתו של רשב"נ: באמת אין שייך אישות בבהמה. אלא, אותן שלא חטאו, ולא באו על מין אחר, עשה להן כבוד, וכתב להן אישות כבאדם.
מנא (מנין) ידע נח מיהם אותם שלא נעבדה בהם עבירה?
אמר רב חסדא: שהעבירן לפני התיבה. כל שהתיבה קולטתו - בידוע שלא נעבדה בהם עבירה. וכל שאין התיבה קולטתו - בידוע שנעבדה בה עבירה.
רבי אבהו אמר: מאותן הבאין מאיליהן הכניס. שרק אותם שלא נעבדה בהם עבירה באו אליו מאליהן.
"עשה לך תבת עצי גפר". מאי גופר?
אמר רב אדא, אמרי דבי רבי שילא: זו מבליגה (מין עץ). ואמרי לה: זה גולמיש (גם כן מין עץ)  861 .

 861.  רש"י בחומש פירש, ששמו של העץ הוא "גופר". ונצטוה נח לבנות את התיבה מעץ זה, על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו. ובאבן עזרא שם כתב, שהוא עץ קל מאוד.
"צהר תעשה לתבה". אמר רבי יוחנן: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: קבע בה בתיבה אבנים טובות ומרגליות, כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים  862 .

 862.  דעל כרחך אין הכוונה לחלון, שהרי בזמן המבול לא שמשו המזלות, ולא היה אור שמש. ולשון "צהר" משמע שנעשה לאור. מהרש"א.
"ואל אמה תכלנה מלמעלה" - דבהכי הוא דקיימא (שבאופן כזה יכול מבנה התיבה להתקיים. כי אילו היתה רחבה למעלה כלמטה, לא היתה יכולה לעמוד במים, אלא היתה מתהפכת לכאן ולכאן)  863 .

 863.  כך כתב ביד רמה. וכן כתב באבן עזרא על החומש. וברש"י שם כתב, שעשה כך כדי שיזובו המים לכאן ולכאן. וכתב המהרש"א שזו כוונת דברי הגמרא כאן "דבהכי הוא דקיימא".
"תחתים שנים ושלשים תעשה".
תנא: תחתיים (קומה תחתונה) - לזבל.
אמצעיים (קומה אמצעית) - לבהמה.
עליונים (קומה עליונה) - לאדם  864   865 .

 864.  מסברא נתחלקו כך, לפי החשיבות. מהרש"א.   865.  אף שהיו רק נח ובניו ונשיהם, מכל מקום הוצרכו מקום גדול כל כך, כי הביא אתו מכל מאכל אשר יאכל. ועוד, שבסמוך אמרינן שעופות טהורים היו אצלו. עיון יעקב.
"וישלח את הערב". אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח. אמר  866  לו: רבך (הקדוש ברוך הוא) שונאני (שונא אותי) - ואף אתה שנאתני.

 866.  כתב ביד רמה (להלן, ד"ה אורשינא) שכל מה שהגמרא מביאה כאן, שדיברו בהמות וחיות, אין זה מעשה נסים, אלא אף להם יש שיחה, שמדברים בה זה לזה. ואין זה דיבור ממש, אלא סימנים. ומי שמכיר בכך, יודע להבין שיחתן. כפי שמצינו במס' בבא בתרא (קלד א) שרבי יוחנן בן זכאי היה יודע שיחת דקלים. וכל שכן נח שהיה חכם ונביא.
רבך שונאני - שהרי אני מן העופות הטמאים. ומן הטהורין ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס לתיבה שבעה, ואילו מן הטמאים ציוה להכניס רק שנים. ואף אתה שנאתני - שאתה מניח ממין שבעה, ושולח ממין שנים. ואם פוגע בי שר חמה או שר צנה ואמות, האם לא יהא נמצא העולם חסר בריה אחת?  867 

 867.  זו עיקר התשובה הניצחת שהשיבו. אבל זה שאמר: לו רבך שונאני ואתה שונאני - אין זו טענה. דאדרבה, "הלא משנאיך ה' אשנא"! עיון יעקב.
או שמא לאשתי אתה צריך, ולכן אתה שולח אותי?
אמר לו נח: רשע! במותר לי, באשתי, נאסר לי עתה, בזמן המבול  868 . במה שנאסר לי תמיד, בהמה חיה ועוף, לא כל שכן שאסור לי עתה?!

 868.  איתא במדרש תנחומא, דהיינו כדי שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם, והם יבנו. ועוד, מפני שהעולם שרוי בצער. יפת תואר.
ומנלן דנאסרו נח ובניו בתשמיש בזמן שהיו בתיבה?
דכתיב כשנצטוו להכנס אל התיבה: "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך". משמע, האנשים לחוד, והנשים לחוד. שנאסרו בתשמיש. וכשנצטוו לצאת מן התיבה כתיב: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך"  869 . כאן הוזכרו איש ואשתו. הרי שהותרו שוב בתשמיש. ואמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה בזמן שהיו בתיבה.

 869.  ואף על גב דכתיב ביציאתם מהתיבה "ויצא נח ובניו", היינו כדאיתא במדרש, שלא רצה נח לשמש מיטתו, עד שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שלא יביא מבול לעולם. עיון יעקב.
תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו. ואלו הם: כלב, ועורב, וחם.
כלב - לקה בכך שהוא רגיל להיות נקשר על ידי בעליו.
עורב - רק (רוקק זרע מפיו לפי הנקבה).
חם - לקה בעורו. שיצא ממנו כוש, שעורו שחור  870 .

 870.  כך כתב רש"י. ובבראשית רבה (פרשה לו) איתא: לפיכך יצא חם מפוחם. ועיי' בעץ יוסף. (עוד איתא התם: וכלב מפורסם בתשמישו).
כתוב לגבי שילוח היונה: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים". ואילו גבי שילוח העורב לא כתוב "מאתו". משמע שרק היונה היתה מצויה ליד נח. אמר רבי ירמיה: מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים. שהעופות הטהורים מכירים בצדיקים (כפי שמצינו בכמה מקומות בש"ס), ורוצים לדור עמם.
"ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה".
ויש להבין, לשם מה הביאה עמה עלה זית, הרי נח סיפק לה את כל צרכי מאכלה!  871  אמר רבי אלעזר: רמז נתכוונה לרמוז לו. וכך אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא:

 871.  כך ביאר ביד רמה את הענין.
רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית, ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש, ומסורים ביד בשר ודם  872 . והיינו "זית טרף בפיה", שהיתה מבקשת בפיה מזון טרף ומר של זית.

 872.  כתב בעץ יוסף: ואשמועינן קרא בזה, ללמד אדם דעת ליקח מוסר ודרך ארץ מן היונה, וכהא דכתיב: ומעוף השמים יחכמנו. והוא, שיש לאדם ליהנות מיגיע כפו, ולצמצם עצמו במזונות על ידי הדחק, כדי להתרחק בכל יכלתו מליהנות מן הבריות. שהרי היונה, אף כי בתיבה היה לה מזונות בהרווחה, לא רצתה ליהנות משל אחרים, ואמרה שמוטב לה מזונות מרורים ועל ידי עצמה. ואם כך מדת היונה, קל וחומר לאדם הנברא בצלם אלקים, שיש לו לבטוח בקונו, ולהתרחק מהנאת הבריות. ועיי' במהרש"א מה שכתב בזה.
מאי משמע דהאי "טרף" - לישנא דמזוני הוא? דכתיב: "הטריפני לחם חקי".
"למשפחתיהם יצאו מן התבה". אמר רבי יוחנן: כך נדרשת המילה "למשפחתיהם": למשפחותם, ולא הם. משמע, שהיו בעלי החיים שבתיבה שרויין משפחות משפחות, שכל אחד ואחד היה אוכל בפני עצמו, ולא כולם מאבוס אחד  873 .

 873.  כך כתב רש"י. וביד רמה כתב: "למשפחותם" - שלא חסר מהם אפילו אחד. "ולא הם", שלא יצאו בריאים כמו שהיו, לפי שצער גדול היה להם בתיבה, כשהיו מזונותיהם מסורין בידי בשר ודם. וכעין זה כתב בפירוש הטור הארוך על התורה, "למשפחותם ולא הם", שרק משפחותם, שנולדו מהם מיד אחר שיצאו, נשארו חיים. ולא הם עצמם נשארו בחיים, שאלו שיצאו מהתיבה מתו מיד, מחמת הצער הגדול שהיה להם בתיבה. והמהרש"א כתב לפרש לענין האי דאמרינן שנאסרו בתשמיש בתיבה. ואמר ר' יוחנן, שמדכתיב "למשפחותיהם יצאו", ולא כתב "הם יצאו", משמע ששוב הותרו בתשמיש, שיצאו כל אחד עם מינו ובת זוגו. ובבאר שבע כתב: לא ידענא פירושו וכו'. ויתכן לפרש עפ"י האמור בחולין (נח א): כל בריה שאין בו עצם, אינו מתקיים י"ב חדש. והבן. וביאר בעץ יוסף דבריו, שאם כן, הרי שבריות שאין בהם עצם שנכנסו לתיבה לפני המבול, לא יצאו הם עצמם, שהרי עברו יותר מי"ב חודש, אלא משפחותיהם (תולדותיהם) יצאו. וזהו: למשפחותם - ולא הם. ולפי זה צריך לומר, שמה שנאסר תשמיש בתיבה, היינו באותם שיכולים להתקיים עד אחרי המבול, שיכולים להעמיד תולדות לאחר מכן. אבל לאלו שלא יתקיימו עד אחר המבול - לא נאסר. דאם כן, יהא העולם חסר כמה בריות מהנבראים בששת ימי בראשית.
אמר רב חנא בר ביזנא: אמר ליה אליעזר עבד אברהם לשם רבא (הגדול  874 ), בנו של נח, כתיב: "למשפחתיהם יצאו מן התבה"  875 , אתון היכן הויתון (אתם היכן הייתם)? כלומר, היאך הייתם יכולים להכין ענייניהם כך, כשכל מין לחוד, לעשות לכל אחד חפצו?

 874.  כך כתב כאן רש"י. והעיר הב"ח, שבגמרא לעיל (סט ב) איתא, שלא היה שם גדול בשנותיו מחם ויפת, אלא בחכמתו היה גדול מהם. והמקרא שסידר שמותם "שם חם ויפת" - דרך חכמתם סידרם. עיי"ש. וביד רמה כתב, שעל שום חשיבותו קרא לו "רבא".   875.  כתב ביד רמה, שאף שעדיין לא ניתנה תורה, היתה קבלה בידם, שכך כתוב בתורה. ועוד יש לומר, שכל התורה כבר היתה כתובה ביד אברהם, אלא שלא נצטוו עליה עד שבא משה. ועיי' במהרש"א.
אמרו ליה לאליעזר: אכן, צער גדול היה לנו בתיבה. בריה שדרכה להאכילה ביום - האכלנוה ביום. שדרכה להאכילה בלילה - האכלנוה בלילה.
האי זקיתא  876 , לא הוה ידע אבא מה אכלה (אותה בריה, ששמה "זקיתא", לא ידע נח אבינו מהו מאכלה).

 876.  במוסף הערוך כתב, שנראה שהיא מין חיה השואפת רוח. ויש כותבים שהיא נזונת מרוח. שתרגום רוח - זיקא. ובטנה מלא רוח כנוד.
יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא (יום אחד היה אבינו יושב וחותך רימון). נפל תולעתא מינה (נפלה תולעת מתוך הרימון) - ואכלה אותה הזקיתא  877 . מיכן ואילך הוה גביל לה חיזרא (מאז אותו יום היה אבינו מגבל סובין במים), כי מתלע - אכלה (וכאשר הסובין היו מתליעים, היתה הזקיתא אוכלת את התולעים).

 877.  ביאר ביד יוסף, שבהיות שלא היו לפניה תולעים - לא אכלה, כי הזקיתא היא מהמינים היכולים לחיות זמן רב בלי אוכל. ובגלל שהיה פיה פתוח תמיד, ומלאה את בטנה רוח כדרכה, חשב נח שמחיתה מן הרוח, ולכן לא דאג עבורה. ורק כאשר יום אחד נפלה תולעת, שזהו באמת מאכלה, ואכלה אותה, ידע נח שעיקר מאכלה הוא תולעים, והאכילה מהם.
עוד סיפר שם לאליעזר:
אריא (האריה) - אישתא זינתיה (אחזתו חמה), ומחמת חולי זה לא היה דורס משאר הבהמות שבתיבה.
דאמר רב: לא בציר משיתא (לא פחות מששה ימים), ולא טפי מתריסר (ולא יותר משנים עשר יום) זינא אישתא (החמה יכולה לזון). כלומר, אין לך חמה שלא תוכל לזון לפחות ששה ימים, שלא ימות בלא מאכל ומשתה. ואין לך חמה שזנה יותר משנים עשר יום  878 .

 878.  כתב בענף יוסף, שלפי זה מבואר האי דאיתא במדרש על הפסוק "וישאר אך נח", שפעם אחת איחר מזונות לאריה - והכישו. ולכאורה קשה, מנא ליה שהיה זה אריה, אולי היה דוב או זאב? ולפי האי דאמרינן הכא - אתי שפיר. שהאריה אישתא זניתיה. וכפי שהגמרא אומרת, היינו לא פחות מששה ימים, ולא יותר משנים עשר. וגם נח ידע דבר זה, אבל היה מסופק כמה זנתיה בין ששה לשנים עשר, ולכן בא ביום השביעי לזונו. ולא רצה האריה, כי עדיין זנתיה האישתא. וחזר נח להאכילו רק בתשיעי או בעשירי. והיות ובאמת האישתא זנתיה רק עד שמיני, הכישו על שאיחר לו מזונו. עיי"ש.
עוד סיפר שם:
אורשינה (מין עוף הוא. ובלשון המקרא שמו "חול", ואינו מת לעולם), אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא (מצאו אבא, נח, כשהוא שוכב בחדר הספון לו בתיבה), ולא בא לדרוש מאכל.
אמר ליה אבא: לא בעית מזוני (וכי אינך צריך למזונות)?
אמר ליה: חזיתיך דהות טרידא, אמינא לא אצערך (ראיתי שאתה טרוד, ואמרתי בליבי שלא אצערך).
אמר ליה אבא: יהא רעוא (יהי רצון) דלא תמות  879  . שנאמר: "ואמר עם קני אגוע, וכחול ארבה ימים". הרי שעוף זה, ששמו "חול, מרבה ימים  880 .

 879.  כתב ביד רמה, שאין הכוונה שאינו מת כלל, אלא שמרבה ימים יותר משאר חיות.   880.  ובבראשית רבה (פרשה כ) איתא: "ותקח מפריו ותאכל. הכל שמעו לה ואכלו, חוץ מעוף אחד ושמו חול. הדא הוא דכתיב וכחול ארבה ימים. אלף שנים הוא חי, בסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטים, ומשתייר בו כביצה, וחוזר ומגדל איברים וחי". וכתב בתורת חיים, שאעפי"כ, אילו לא ברכו נח, היה מת כשאר בעלי החיים, שהרי גזר הקדוש ברוך הוא למחות את כל דור המבול, מאדם עד בהמה ועד עוף השמים. עיי"ש.
אמר רב חנה בר לואי: אמר שם רבא לאליעזר עבד אברהם, כי אתו עלייכו מלכי מזרח ומערב (כאשר באו מלכי מזרח ומערב להלחם בכם, בזמן מלחמת המלכים, כשרדפו אחריהם אברהם וילידי ביתו), אתון היכי עבידיתו (אתם היאך עשיתם, במה ניצחתם אותם)?
אמר ליה: אייתי הקדוש ברוך הוא לאברהם, ואותביה מימיניה (הביא הקדוש ברוך הוא את אברהם והושיבו בצד ימינו), והוה שדינן עפרא - והוו חרבי (והיינו זורקים עפר - והפך לחרבות), גילי - והוי גירי (היינו זורקים קש - והפך לחיצים).
שנאמר: "מזמור לדוד נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איבך הדם לרגליך". הרי שהושיב הקדוש ברוך הוא את אברהם לימינו עד שניצח את אויביו.
וכתיב: "מי העיר ממזרח צדק, יקראהו לרגלו, יתן לפניו גוים, ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו". "ממזרח" זה אברהם, שבא מארם נהריים, שהוא במזרח.
נחום איש גם זו, הוה רגיל דכל דהוה סלקא ליה (שכל מאורע שהיה קורה לו), ואפילו על מאורע שנראה רע בעיני הבריות, אמר: גם זו לטובה  881 .

 881.  לכאורה משום כך נקרא "איש גמזו". אמנם בערוך ערך גמזו פירש בשם יש מפרשים, שנקרא איש גמזו על שם המקום. וכתב המהרש"א: ולא ידענא מי הכריחו לסתור פירוש התלמוד כאן ותענית פ"ג, ודו"ק.
יומא חד בעו ישראל לשדורי דורון לקיסר (יום אחד רצו ישראל לשלוח דורון לקיסר).

דרשני המקוצר