פרשני:בבלי:סנהדרין ג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין ג ב

חברותא

דממון  ש"אינו משתלם בראש" הוא - לכן תנא נמי חצי נזק, ד"ממון שאינו משתלם בראש" הוא, שאינו משלם את הקרן אלא פחות, ושניהם שוים בכך שהם "ממון שאינו משתלם בראש", ולכן שנה אותם התנא ביחד, למרות שבחצי נזק אין במשנה שום חידוש.
ואיידי משום דקא בעי למיתני חצי נזק, תנא נמי נזק.
שנינו במשנה: בשלשה והם מומחין,
ודנה הגמרא: שלשה, מנלן!? מאיזה פסוק מן התורה אנו לומדים שצריך לדון בשלשה מומחין.
ומבארת הגמרא: דתנו רבנן: כתוב בתורה בפרשת שומרים (שמות כב): "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (כאן ה"אלהים" הוא ביטוי לדיין), הרי כאן דיין אחד. ועוד כתוב (שם): "עד האלהים יבא דבר שניהם", הרי כאן שנים. ועוד כתוב (שם) "אשר ירשיעון אלהים" הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: ראשון, הפסוק הראשון תחילה נאמר, ואין דורשין "תחילות", הפסוק הראשון אינו ניתן לדרוש ממנו למנין הדיינים, כיון שהוא  13  נדרש להשמיענו את גוף הדין, שצריכין דיינים מומחין, לפי שהלשון אלהים פירושו גדולה ורבנות. אלא, מאיזה דרשה אנו יודעים שצריך שלשה? מהפסוק "עד האלהים יבא דבר שניהם", הרי כאן אחד, ומהפסוק "אשר ירשיעון אלהים", הרי כאן שנים, וכיון שאין בית דין שקול, שאין עושין בית דין במספר זוגי, שהרי צריך בית דין "נוטה" (עם דעת רבים מכרעת) כמו שנאמר "אחרי רבים להטות", לכן מוסיפין עליהן עוד דיין אחד, הרי כאן שלשה.

 13.  כן פירש רש"י ועיין בתוס' מה שהקשו עליו, ועיין שם בהערה מה שתירצו רבינו יונה והר"ן את דברי רש"י. בחידושי הר"ן מבאר שרק במקום שיש "מנין" בתורה היינו כמה פסוקים שמונים אותם, אזי יש מחלוקת אם דורשין תחילות, אבל ודאי בדבר שכתוב בתורה פעם אחת, אינו בא לשום מנין, אלא לגוף הענין.
ועתה הגמרא דנה במחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן, האם הם חולקים במחלוקת כללית בכל התורה כולה אם "דורשין תחילות או אין דורשין".
נימא, האם יש לנו לומר, כי ב"דורשין תחילות" קמיפלגי -
דמר, רבי יאשיה סבר, דורשין תחילות, גם הפסוק הראשון ניתן לדרשה.
ומר, רבי יונתן סבר, אין דורשין תחילות.
ודוחה הגמרא: לא. אין חייבים לומר כן, אלא, דכולי עלמא, לכל הדעות בכל התורה כולה אין דורשין תחילות. ומה שדרש כאן רבי יאשיה את הפסוק הראשון "ונקרב בעל הבית אל האלהים", אמר לך, יסביר לך רבי יאשיה, שכאן, הפסוק הזה בהכרח הוא בא לדרוש ממנו למנין הדיינים, דאם כן, אם אינו בא לדרוש ממנו, נימא קרא, היה לו לכתוב לומר בלשון רגילה, "ונקרב בעל הבית אל השופט". מאי, למה שינה הכתוב לשונו ואמר "אל האלהים", שמע מינה, למנינא, ללמוד ממנו את מנין הדיינים, ולכלול את הפסוק בין שלשת הפסוקים שלומדים מהם שצריך שלשה דיינים.
ועתה הגמרא מבארת מה רבי יונתן עונה על טענת רבי יאשיה:
ורבי יונתן סובר, שאין בכך שינוי לשון, ומה שאמרה התורה "אל האלהים", לישנא דעלמא נקיט, לשון המדובר בין אנשים הוא, כדאמרי אינשי, כמאמר אנשים "מאן דאית ליה דינא, תביעה, ליקרב לגבי דיינא", והיינו, שאין האנשים קוראים לדיין "שופט", אלא דיין, ו"אלהים" גם הוא לשון דיין, ולכן, ואין כאן שינוי לשון לדרוש ממנו.
ולכן חולקים רבי יאשיה ורבי יונתן אם ה"אלהים" שבפסוק ראשון ניתן לדרשה או לא, אף שבכל התורה כולה הם סוברים ש"אין דורשין תחילות".
נמצא, שרבי יונתן סובר שיש שני פסוקים על שני דיינים, והשלישי נלמד מהדין ש"אין בית דין שקול". ומשמע, שרבי יאשיה, הסובר שצריך שלשה פסוקים, סובר שאפשר להעמיד בית דין שקול, שאם לא כן, למה כתבה התורה פסוק נוסף לרבות את השלישי. אלא משמע, שאם כתבה שנים, היינו מעמידין בית דין של שנים, ולכן מקשה הגמרא -
וכי רבי יאשיה לית ליה, האם הוא אינו סבור שצריך לעשות בית דין נוטה, שיהיה דיין אחד שדעתו תכריע אם הדיין אחד מזכה והשני מחייב?!
דהיינו, אמנם פחות משלשה אי אפשר להעמיד לרבי יאשיה, כי למד שצריך לפחות שלשה משלשה "אלהים" הכתובים בפרשה, אבל האם יכשיר רבי יאשיה לדון בבית דין זוגי, של ארבעה או ששה.
והתניא, הרי למדנו בברייתא שדורשין מן התורה  14  שצריך לעשות דוקא בית דין נוטה: דתניא, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר מה כוונת התורה בפסוק: "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות"? - התורה אמרה, עשה לך בית דין נוטה! הרי שצריך בית דין נוטה.

 14.  כן כתב המהר"ם. ולפי זה עיקר התירוץ הוא שרב יאשיה דורש את הפסוק לדיני נפשות כמבואר במסקנת הגמרא, אלא שאם לא היו מוצאים שרבי יהודה מחלק בין סנהדרי גדולה לשאר דינים, לא היינו אומרים כן לרבי יאשיה, ולכן מקדימה הגמ' להוכיח מדברי רבי יהודה (תורת חיים).
ומתרצת הגמרא: רבי יאשיה אינו סובר כרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (והפסוק "לנטות אחר רבים להטות נדרש לדעתו לדרשה אחרת, לקמן בגמרא), אלא סבר לה רבי יאשיה כרבי יהודה, דאמר, מנין דייני הסנהדרין הוא שבעים, שהוא מספר שקול (זוגי).
וכמו דתנן במשנתנו: סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, אלו הם דברי חכמים, ורבי יהודה אומר: של שבעים. הרי שרבי יהודה סובר שאפשר להעמיד בית דין שקול, על אף שיתכן שיתפלגו שבעים הדיינים באופן שוה, לשלשים וחמשה מול שלשים וחמשה.
אך מקשה הגמרא, הרי אפילו רבי יהודה בעצמו סובר כי "אין בית דין שקול".
אימר דשמעת ליה לרבי יהודה שאפשר לעשות בית דין שקול, רק בסנהדרי גדולה, משום דכתיבי קראי, שנאמר בתורה "שבעים איש", שהוא מספר זוגי.  15  אך בשאר בי דינא, בבתי דינים אחרים, שלא נאמר בהם במפורש מספר הדיינים, מי שמעת ליה, וכי שמענו מרבי יהודה שאפשר שיהיה בהם בית דין שקול!? ואיך אמרו שרבי יאשיה סבר כרבי יהודה.

 15.  ומקשה התוס' יו"ט דמה בכך שכתוב קרא, הרי כאן המקשה סובר שאף שכתוב בתורה שתי פעמים אלהים, בכל זאת מוסיפים עוד אחד, ואם כן גם בשבעים יוסיפו. והר"ן בחידושיו תירץ, שעד כאן לא אמרנו שמוסיפים אלא אם כתוב בדרך דרשה כגון "זקניך זקניך" אבל אם כתוב במפורש "שבעים" אין כח בדין של אין ב"ד שקול להוסיף על המנין.
וכי תימא, שמא תרצה לתרץ, שסבר רבי יאשיה כי לרבי יהודה לא שנא, אין חילוק בדבר, אלא לומדים מסנהדרין גדולה שבכל בתי הדינים אפשר להעמיד בית דין שקול - הרי אין זה נכון, כי מצינו משנה וברייתא לגבי שאר בתי דינים, שמודה בהן רבי יהודה שאין עושים בית דין שקול.
והתנן, שנינו במשנתנו: סמיכת זקנים, דייני הסנהדרין, על פר העלם דבר של ציבור, ועריפת עגלה בשלשה, דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר בחמשה.
ואמרינן בברייתא, מאי טעמא דרבי יהודה שהצריך בהם חמשה? לפי שנאמר בפרשת פר העלם דבר "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר", ודורש רבי יהודה "וסמכו", לשון רבים, הרי כאן שנים. "זקני" לשון רבים, הרי כאן עוד שנים, וכיון שאין בית דין שקול, לכן מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה.
הרי שרבי יהודה בעצמו סובר אין בית דין שקול.
ומתרצת הגמרא: דרבי יאשיה - עדיפא מדרבי יהודה. כלומר, רבי יאשיה חיזק את דבריו יותר מרבי יהודה. דאילו רבי יהודה, בסנהרי גדולה הוא דלית ליה, רק לגביה הוא סובר שאין צורך בית דין נוטה, הא בשאר בי דינא, בכל שאר בתי דינים, אית ליה, הוא סבור שיש צורך בבית דין נוטה דוקא. ואילו רבי יאשיה, אפילו בשאר בי דינא נמי לית ליה.
אך מקשה הגמרא, האיך ידרוש רבי יאשיה את הפסוק "לנטות"? (כי בשלמא רבי יהודה, דורשו בכל שאר בתי דין, חוץ מסנהדרין גדולה).
ואלא, האי "לנטות", שמשמע ממנו שצריך בית דין נוטה, מאי עביד ליה, מה ידרוש בו רבי יאשיה.
ומתרצת הגמרא: -
מוקים לה, הוא מעמיד את הפסוק בדיני נפשות,  16  שבית דין של כ"ג, שהוא סנהדרי קטנה, כאשר הוא דן דיני נפשות, אז הוא צריך להיות נוטה. אבל בדיני ממונות, לא צריך שיהיה בית דין נוטה אלא אפשר לדון גם בבית דין שקול, של ארבעה או ששה, וכדומה.

 16.  והטעם שסובר שהפסוק מדבר דוקא בדיני נפשות כתבו רש"י והיד רמ"ה, לפי מה ששנינו במשנה "ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי לרעות וכו' לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה". ולכן, כיון שדרשנו מהפסוקים שדיני נפשות צריכים הטייה לזכות על פי אחד, לכן צריכין ב"ד נוטה. אבל התוס' מבארים שבפסוק "לנטות" משמע שהמדובר בדיני נפשות, עיי"ש בתוס'. והר"ן מפרש מכח סברא, שבדיני נפשות אנו מחמירים יותר, לכן צריך ב"ד נוטה.
אך עתה מקשה הגמרא: בשלמא לפי רבי יונתן, מכריעים הדין על פי רוב דעות, שהיות וצריך בית דין נוטה, הרי שמתפלגים הדעות, וההכרעה היא על פי הרוב. אבל לרבי יאשיה, שאין צריך בית דין נוטה, והצורך בשלשה דיינים לפחות נלמד משלשה פסוקים של "אלהים", אם כן נאמר, שיצטרכו בכדי לזכות או לחייב את דעת כל שלשת הדיינים!?  17 

 17.  כן פירש הר"ן את קושית הגמרא וכן משמע ברש"י, אבל היד רמה והמאירי מפרשים שבשלמא לרבי יונתן כתוב בתורה מפורש רק שנים לכן אפשר להכריע ע"י שנים אבל לרבי יאשיה הרי כתוב שלשה, ואיך יוכרע הדין על פי שנים.
אלא אם כן, הא דתנן, זה ששנינו במשנה (לקמן כט א): שנים אומרים זכאי, ואחד אומר חייב - הרי הוא זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי - הרי הוא חייב,  18  משום שהולכים אחר הרוב. האם נימא שמשנה זו היא דלא כרבי יאשיה.

 18.  מדברי המשנה זכאי מוחלט וחייב מוחלט, בלי ספק, מזה למדה הגמרא שהכרעת הרוב מכרעת (חידושי הר"ן).
ומתרצת הגמרא: גם רבי יאשיה מודה שהולכים אחר הרוב ואין צורך בדעת כל השלשה.
אפילו תימא, אפשר לומר שמשנה זו היא כרבי יאשיה, כי גם הוא סובר שדי בהכרעת הרוב, ומייתי לה, והוא לומד זאת בלימוד של קל וחומר מדיני נפשות:
מה, כמו דיני נפשות, דחמירי, בכל זאת אין צריך להכרעת הדין לדעת כל עשרים ושלשה הדיינים הנצרכים לדיני נפשות, אלא אמר רחמנא, זיל בתר רובא, שדי להכרעת הדין דעתם של רוב הדיינים מתוכם.
דיני ממונות, הקלים, לא כל שכן!  19  בודאי שהולכים אחר הרוב ואין צורך בדעתם של כל שלשת הדיינים!

 19.  והקשו הראשונים (רבינו יונה והר"ן והמאירי) אם לומדים מדיני נפשות, נימא דיצטרכו שנים להכריע לחיוב כמו בדיני נפשות (דיו לבא מן הדין להיות כנדון). ותירצו, שבדיני ממונות לא שייך זכות וחובה, כי מה שהוא זכות לתובע הוא חובה לנתבע, ומה שהוא זכות לנתבע הוא חובה לתובע, כמו שכתבו התוס' ד"ה מוקי.
ולסיכום: רבי יאשיה סובר שבית דין נוטה צריך רק בדיני נפשות, לפי שרק לגביהם נאמר בפסוק "לנטות", ולא בדיני ממונות.  20  והכרעת הרוב, הוי הכרעה גם בדיני ממונות, מקל וחומר מדיני נפשות.

 20.  ואי אפשר ללמוד בית דין נוטה מק"ו מדיני נפשות, דבשלמא בדיני נפשות החמור החמרנו שצריך בית דין נוטה, ולא בדין ממונות הקל (יד רמ"ה).
שנינו במשנה: דיני ממונות בשלשה.
ומביאה הגמרא ברייתא, ובה שיטת רבי, הסובר שהם נידונים בחמשה.
תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה.
רבי אומר: בחמשה מתחילים לדון, כדי שיגמר הדין בשלשה. כדי שיהיה רוב מכריע (שלשה דיינים), ונלך אחרי הרוב.
אך מקשה הגמרא - אטו, וכי אם יתחיל הדין בתלתא, מי לא גמר בתרי, שהם הכרעה של רוב.
ומבארת הגמרא: הכי קאמר רבי: מפני שצריך שגמר דין צריך שיהיה בשלשה.
ומדייקת הגמרא: אלמא, קסבר רבי, תלתא כי כתיבי, שלשת ה"אלהים" הכתובים בתורה, בגמר דין כתיבי, ולא לגבי הדיון עצמו, ולכן צריך להתחיל בחמשה, כדי שהכרעת הרוב תהיה, לכל הפחות, בשלשה.
מגדף  21  בה בסברא זו רבי אבהו: אלא מעתה, אם אתה סובר שהפסוקים מדברים לגבי גמר דין, אם כן תהא סנהדרי גדולה צריכה להיות בשעת התחלת הדין מאה וארבעים ואחד, כדי שיגמר הדין ברוב של שבעים ואחד. וכן תהא סנהדרי קטנה צריכה להיות בשעת התחלת הדין של ארבעים וחמשה, כדי שיגמר הדין לכל הפחות ברוב של עשרים ושלשה.  22  ולא מצינו שרבי יחלוק גם בהם.

 21.  פירש בערוך: "מראה בידו תימה גדולה כאדם שגורף מן הקערה".   22.  הקשו הראשונים, איך עלה בדעת רבי אבהו לומר כן? הלא בתורה כתוב שרק עשרה הם עדה שופטת ועשרה הם עדה מצלת, ואי אפשר לומר שגמר הדין יהיה בהכרעת עדה שופטת ועדה מצלת ביחד. ומתרצים היד רמ"ה ותוס' הרא"ש, שהווה אמינא היתה שחייבה התורה שבגמר דין יהיו כל העדות בדעה אחת. והקשה הר"ן, דאכתי אינו מתורץ, כי אם כן, די לנו במ"ג כדי שההכרעה תהיה עפ"י שתי ה"עדות" שהם עשרים ועוד שנים להכרעה לרעה, וכנגדם עשרים, שתי העדות, ואין ב"ד שקול הרי מ"ג. וביותר קשה, שגם בל"ט די, וההכרעה לזכות תהיה בעשרים, שהם שתי העדות, ולחובה יהיה עשרים ושלשה נגד י"ח. ומתרץ הר"ן, שחייבים לומר (וכן משמע בתוס') שהקושיא היא מסנהדרי גדולה, והקטנה נקט דרך אגב.
אלא, בהכרח, מודה רבי, כיון ש"אספה לי שבעים איש לדון", אמר רחמנא, מוכח שמשעת אסיפה יהיו שבעים, ולא מאה ארבעים ואחד. וכן גבי סנהדרי קטנה, שאמרה תורה "ושפטו העדה, והצילו העדה", משמעותו משעת שפיטת העדה, מתחילת המשפט יהיה המנין של כ"ג (עדה שופטת ועדה מצלת).
ואם כן, טוען רבי אבהו, הכי נמי בדיני ממונות, מה שכתבה התורה "ונקרב בעל הבית אל האלהים", משמעותו היא, שמשעת קריבה צריכין שלשה ואין צורך בחמשה!
(ולפי רבי יונתן, "עד האלהים יבא דבר שניהם" - משעת ביאה שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד  23 ).

 23.  יד רמ"ה ועיין בהערה הבאה.
ואם כן, חוזרת הקושיה, מה הטעם של רבי שמצריך חמשה דיינים לתחיחלת הדין.
ומתרצת הגמרא: אלא, היינו טעמא דרבי, לפי שהוא דורש את הפסוק "אשר ירשיעון אלהים", ירשיעון בלשון רבים, הרי תרי.
נאמר "אלהים" למטה, בסוף הפרשה, "אשר ירשיעון אלהים", ונאמר אלהים למעלה,  24  "עד האלהים יבא דבר שניהם". מה, כמו האלהים אשר נאמר למטה הוא שנים (שהרי "ירשיעון אלהים" בלשון רבים נאמר, אף "אלהים" שנאמר בפסוק למעלה, הרי הוא שנים. הרי כאן ארבעה.

 24.  ורבי סובר שאין דורשין תחילות לכן אינו דורש את הפסוק הראשון. ובאמת שבהוה אמינא סברה הגמרא שרבי סובר כרבי יאשיה, דאם סובר כרבי יונתן הרי לא כתבה התורה אלא שנים, והשלישי הוא מטעם ב"ד נוטה, ואם כן יהיה די בשלשה כדי שגמר הדין יהיה בשנים. אלא שבמסקנא סוברת הגמרא שרבי סובר כרבי יונתן. ועיין בחידושי הר"ן והגהות רעק"א וערוך לנר.
וכיון שאין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה.  25 

 25.  ומה שאמר רבי "כדי שיגמר הדין בשלשה", כוונתו לומר שכיון שמן התורה למדנו לארבעה, הרי יתכן שיתפלגו לשנים שנים, לכן מוסיפין עוד אחד כדי שיגמר הדין בשלשה ויהיה מוכרע הדין. יד רמ"ה.

דרשני המקוצר