פרשני:בבלי:סנהדרין פז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין פז ב

חברותא

"משפט" - זה הדין  היינו דין בתו מאנוסתו שנלמד מגזירה שוה.
שלא נאמר בתורה במפורש שאסור לאדם לבא על בתו שנולדה לו מאנוסתו אלא רק אם היא בתו מאשתו הנשואה לו, שנאמר (ויקרא יח יז) "ערות אשה ובתה לא תגלה" שאסרה התורה את בת אשתו (ואפילו אם נולדה מבעל אחר), ובכלל זה גם בתו מאשתו.
והרי בפסוק הזה נאמר "אשה" משמע לשון אישות שהיא נשואה לו בקידושין, ואילו בתו מאנוסתו אינה בכלל זה.
אלא שיש פסוק אחר (שם י) "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" וכאן לא נאמר שהיא בת בנו ובת בתו מאשתו, משמע אפילו בת בנו ובת בתו מאנוסתו אסורה.
אלא שבפסוק הזה לא נאמר איסור על בת מאנוסתו, ואנו לומדים זאת מגזירה שוה -  81 

 81.  ואי אפשר ללמוד מקל וחומר שאם בת בנו ובת בתו אסורה קל וחומר בתו, משום שאין עונשין מן הדין. אבל גזירה שוה נחשב כאילו כתוב בו עצמו מפורש, שהרי לכך נכתב "הנה" מיותר. רש"י לעיל נא א. ובערוך לנר הקשה: אם כן גם לפי הזקן ממרא שלא דורש את הגזירה שוה הרי על כל פנים היא אסורה מקל וחומר, ורק אין עליה עונש, ואיך יתכן שהוא יורה להתיר בתו מאנוסתו ? ותירץ שיש נפקא מינה אם היא נפלה לפניו ליבום, שאם אין בה כרת רק לאו בלבד הרי עשה דיבום דוחה את הלאו, ונמצא שהזקן ממרא התיר איסור כרת.
דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבודימי: אתיא "הנה" - "הנה" שבפסוק של "ערות אשה ובתה" נאמרה מלת "הנה" וגם בפסוק של "ערות בת בנך" נאמרה מלת "הנה", ואנו לומדים גזירה שוה זה מזה, שכמו בבת אשתו אסר הכתוב את בתה כמו את בת בתה, כך בבתו מאנוסתו, היא תהא אסורה כמו בת בתו.
וכמו כן אתיא "זימה - זימה" אנו לומדים בגזירה שוה שהבא על בתו עונשם בשריפה, שבפסוק של "ערות אשה ובתה" נאמר "זימה" ואצל עונש שריפה גם נאמר (שם כ יד) "זימה היא באש ישרופו", מה להלן בשריפה אף כאן בשריפה.
ובתו מאנוסתו, הרי כבר למדנו בגזירה שוה מבתו מאשתו, ואם כן אף היא עונשה בשריפה.  82 

 82.  על פי רש"י ביבמות (ג א) ד"ה אתיא, וראה מהרש"א לעיל (עה ב) בפירש"י.
ואם נחלק הזקן ממרא על גזירה שוה זו, ומתיר את בתו מאנוסתו, הרי הוא מתיר דבר שעונשו כרת.
"בין דם לדם" - בין דם נדה, דם לידה, דם זיבה.
דם נדה אפשר שיחלקו בפלוגתא של עקביא בן מהללאל ורבנן -
דתנן במסכת נדה (יט א): אשה שראתה דם הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא לפי שהוא דם נדה.
וחכמים מטהרין משום שאינו דם נדה.
ואם יורה הזקן ממרא כעקביא בן מהללאל בניגוד לבית דין שפסקו כחכמים, יתכן שיצא מזה מכשול כרת, באופן שהאשה תתחיל לראות דם ירוק במשך יומיים, ולאחר מכן תמשיך בראיית דם אדום, והיא תתחיל לספור שבעה ימים מתחילת הדם הירוק ותטבול במוצאי היום השביעי, בעוד שלפי חכמים היא צריכה להתחיל לספור רק מהדם האדום, שהרי הדם הירוק הוא טהור, ואם כן היא צריכה לאחר את הטבילה ביומיים, ואם לאו לא עלתה לה הטבילה והיא נשארה נדה.
דם לידה יתכן שיחלקו בפלוגתא דרב ולוי.
כל יולדת טמאה כנדה במשך שבעה ימים בלידת זכר, ואם ילדה נקבה היא טמאה שבועיים.
לאחר מכן מתחילים "ימי טוהר" שהדם שהיא רואה בהם טהור. ימי הטוהר נמשכים עד ארבעים יום בלידת זכר ובלידת נקבה עד שמונים יום.
לאחר מכן הדם שתראה הוא טמא כרגיל.
דאיתמר: רב אמר: הדם הנובע בימים הראשונים שלאחר הלידה, והדם הנובע בימי הטוהר שלאחריהם מעין אחד הוא מאותו מעין הם באים -
התורה טימאתו בימים הראשונים לאחר הלידה והתורה טיהרתו לאחר מכן בימי הטוהר, ושוב טימאתו לאחר כלות ימי הטוהר.
ולוי אמר: שני מעיינות הן -
נסתם המעין הטמא בסיום ימי הטומאה, ואז נפתח המעין הטהור של ימי הטוהר.
וכמו כן, בהמשך, הרי הם שתי מעיינות, כאשר נסתם המעין הטהור בסיום ימי הטוהר ונפתח המעין הטמא של דם נדה רגיל.
והגמרא במסכת נדה (לה ב) מבארת את הנפקא מינה להלכה בין רב ללוי -
אם היתה שופעת דם ללא הפסק מתוך ימי הטומאה הראשונים אל תוך ימי הטוהר. הרי שלפי רב, הדם של ימי הטוהר הוא טהור למרות שהוא בא כהמשך לדם של ימי הטומאה, שהרי תמיד הוא בא מאותו מעין של הדם הטמא ובכל זאת טיהרה אותו התורה. ואילו לפי לוי הדם של ימי הטוהר אף הוא טמא, כיון שהוא עדיין מאותו מעין של הדם הטמא, אלא אם כן פסק הדם הטמא לזמן מה ונסתם אותו המעין ונפתח המעין הטהור.
וכמו כן אם שפעה דם מתוך ימי הטוהר אל תוך ימי הטומאה שלאחר מכן. לפי רב הדם של ימי הטומאה טמא. ולפי לוי הוא טהור, עד שיסתם המעין הטהור ויפתח המעין הטמא.
ואם נחלקו הזקן ממרא והבית דין במחלוקת זו, הרי שהזקן ממרא גורם למכשול כרת. שאם הוא פוסק כרב הוא מטהר את הדם שבתחילת ימי הטוהר, כשהוא בא בהמשך אחד לימי הטומאה שלפניו, בניגוד לדעת הבית דין שפוסקים כלוי שהדם טמא. ואם הוא פוסק כלוי, הוא מטהר את הדם שבסוף ימי הטוהר, בניגוד לדעת הבית דין שמטמאים אותו.
דם זיבה יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע.
דם שהאשה רואה לפני הלידה בשעה שהיא מקשה לילד וחשה בכאבי הלידה, וכל שכן דם שבשעת הלידה ולאחריה, אינו מטמא משום דם זיבה, דהיינו אם היה זה בתוך אחד עשר יום של ימי הזיבה אין היולדת נעשית זבה, שגם אם תראה שלשה ימים רצופים, היא אינה צריכה לספור שבעה נקיים אחר ימי הלידה אלא היא יכולה לטבול מיד לאחר תום ימי טומאתה כיולדת.
הגמרא לומדת זאת מהפסוק שנאמר אצל זבה (ויקרא טו כה) "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" משמע שרק כאשר הוא "דמה" מחמת עצמה של האשה ולא מחמת הולד.
כל זה רק אם נמשכו הכאבים עד סמוך ללידתה, אבל אם פסקו הכאבים לפרק זמן ורק לאחר מכן היא ילדה, הרי הוכח שהדם הזה שלפני הלידה לא היה מחמת הולד, ולכן הוא מטמא כדם זיבה רגיל.
ונחלקו תנאים בשיעור אותו פרק זמן שמבדיל בין דם הקישוי ללידה -
דתנן (שם לו ב): קישתה לילד במשך שלשה ימים רצופים, ומחמת הקישוי ראתה דם במשך אותם ימים, והיה זה בתוך אחד עשר יום של ימי הזיבה. אם שפתה שקטה מכאבי הלידה מעת לעת, וילדה לאחר אותו מעת לעת ששפתה. בין אם הלידה היתה מתוך קושי ובין אם היה מתוך שופי הרי זו יולדת בזוב שהוכח שהדם שלפני הלידה היה דם זיבה רגיל, ולכן הרי היא זבה, ואינה נטהרת עד שתספור שבעה נקיים דברי רבי אליעזר.
ורבי יהושע אומר: אין די במעת לעת סתם אלא צריך דוקא שהשפייה תימשך לילה ויום מתחילת הלילה עד סוף היום שלאחריו, כמו המעת לעת של לילי שבת ויומו.  83 

 83.  בא לומר, שאם היה היום תחילה ואחר כך לילה גם לא יועיל, עד שיהא הלילה קודם ואחר כך היום, כמו ליל שבת ויומו שקודם הלילה ואחר כך היום. תוס' ד"ה כלילי.
אבל אם המעת לעת היה מחצות היום הזה עד חצות היום הבא אין זה נחשב שופי היות ולא היה יום שלם של שופי שהרי היה קצת קושי ביום השופי הראשון.
והשפייה הזאת שאמרנו היינו ששפתה מן הצער שדי בכך שפסקו הכאבים כדי לעשותה זבה, ולא צריך שתשפות גם מן הדם אלא אפילו ממשיכה לראות דם עד הלידה, נחשבת השפייה מן הצער כהוכחה שאין קשר בין ראיית הדם הקודמת ללידה, והדם הזה הוא דם זיבה.
וכשהזקן ממרא חולק על הבית דין ופוסק כרבי יהושע לקולא, שהיולדת ששפתה מעת לעת רגיל, עדיין נחשב הדם כדם קושי והיא איננה זבה, נמצא מתיר איסור כרת.
"בין דין לדין" - בין דיני ממונות, דיני נפשות, דיני מכות.
דיני ממונות אפשר שיחלקו בפלוגתא דשמואל ורבי אבהו -
דאמר שמואל: שנים דיינים שדנו בדיני ממונות דיניהם דין לפי שמן התורה אין צריך שלשה דיינים בדיני ממונות אלא שנקראין "בית דין חצוף" שעברו על תקנת חכמים שהצריכו שלשה דיינים בדיני ממונות.
ורבי אבהו אמר: שנים שדנו, לדברי הכל ואפילו לדעת התנאים שסוברים שלעשות פשרה די בדיין אחד אין דיניהן דין.  84 

 84.  לכאורה למה נקט דוקא פלוגתא זו שהרי הרבה מחלוקות יש בדיני ממונות? אלא אומר התורת חיים שרצה להשמיענו רבותא שאפילו לא נחלקו בדיני ממונות עצמם אלא רק במנין הדיינים שדנין דיני ממונות, גם כן הוי זקן ממרא. וכן צריך לומר להלן לגבי דיני מכות.
ואם הזקן ממרא יורה כדעת רבי אבהו, בניגוד לדעת בית הגדול שפוסק כשמואל, עלול לצאת מזה מכשול כרת, כגון ששני דיינים יפסקו שראובן חייב ממון לשמעון ויוציאו מראובן את הממון ויתנוהו לשמעון, ושמעון ילך ויקדש אשה באותו ממון. שלפי שמואל האשה מקודשת, ולפי רבי אבהו היא אינה מקודשת, משום שהממון שהוציאו שני הדיינים מראובן הוא שלא כדין וגזל הוא ביד שמעון, וקיימא לן קידשה בגזל אינה מקודשת.
נמצא שהזקן ממרא התיר איסור אשת איש שהיא בכרת.  85 

 85.  באופן שלא היו עדים והתראה, שאם היו עדים והתראה עונשם במיתת בית דין. רש"י.
וכמו כן להיפך, אם הבית דין יפסוק כרבי אבהו, והזקן ממרא יפסוק כשמואל, ולאחר ששמעון קידש את האשה באותו ממון יבא אדם אחר ויתן לה אף הוא קידושין, והזקן ממרא יורה שקידושי הראשון חלו, וממילא קידושי השני בטלים, בעוד שלפי רבי אבהו, אדרבה קידושי השני חלו. נמצא שהזקן ממרא מתיר את אותה אשה להינשא לשוק גם ללא קבלת גט מהשני.  86 

 86.  מהרש"א מדייק מדברי רש"י בסוגיא שבמחלוקות של תנאים לא הקפיד רש"י למצוא שיצא קולא לשני הצדדים כי אפשר שהתנא של הברייתא דלעיל סובר כאותו תנא שמחמיר והזקן ממרא הוא שמקל. אך במחלוקות של אמוראים צריך למצוא קולא לשני האמוראים, שאם לא כן יקשה לאותו אמורא שמקל, מהברייתא הזאת, שאיך יתכן שהזקן ממרא יבא להקל אם יורה כהצד השני, לכן הוצרך רש"י למצוא קולא גם לצד המחמיר.
דיני נפשות אפשר שיחלקו בפלוגתא דרבי ורבנן -
דתניא: רבי אומר: נאמר בתורה (שמות כא כב) "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים (שמשלם הנוגף דמי ולדות לבעל) ואם יהיה אסון (שמתה האשה) ונתת נפש תחת נפש".
וסובר רבי שכוונת התורה שאם יהיה אסון ישלם ממון על הריגת האשה, שיעריכו את שווי האשה וישלם הנוגף ליורשיה.
אתה אומר ש"נפש" היינו ממון, או אינו אלא נפש ממש שהנוגף חייב מיתה על הריגת האשה?
הרי נאמר "נתינה" למעלה לענין דמי ולדות "ונתן בפלילים" ונאמר "נתינה" למטה "ונתת נפש תחת נפש".
ואנו לומדים בגזירה שוה מה להלן ממון אף כאן ממון.
ולא חייבה התורה את הנוגף במיתה, משום שהוא לא התכוון להרוג את האשה אלא את חבירו שהתקוטט עמו, והדין הוא שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה, פטור ממיתה.
וחכמים חולקים על רבי ומפרשים "נפש תחת נפש" נפש ממש, שהנוגף חייב מיתה, כי המתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה.
ומחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת, באופן שיורשי האשה תפסו ממון של הנוגף כתשלום על כך שהרג את האשה, שלדברי רבי התפיסה היא כדין והממון הוא של היורשים, ואם אחד מהם יקדש בו את האשה הרי היא מקודשת לו, ואם יבא אדם אחר ויקדש אותה שוב, אינה צריכה גט ממנו. ולפי חכמים הממון לא שייך ליורשים, וקידושין שלהם לא חלו, והיא צריכה גט מהשני.  87 

 87.  בקצות החשן (תי ד) הביא קושית הטורי אבן, שלפי שיטת רש"י בבבא מציעא (צא א) ד"ה רבא שבקים ליה בדרבה מיניה אף שהוא פטור מממון מכל מקום אם תפס השני לא מפקינן מיניה, אם כן אין נפקא מינה בין רבי לרבנן, שאפילו לרבנן שהוא חייב מיתה ופטור מממון אם תפסו היורשים אין מוציאין מהם? ותירץ הקצות החשן שרש"י סובר שלפי רבנן אין הפטור משום קים ליה בדרבה מיניה אלא משום שבעצם אין כלל חיוב ממון על הריגת אדם כי "אין דמים לבן חורין" (אדם שאינו עבד אין לו ערך כספי). ורק לרבי גילתה התורה בפירוש שיש כאן חיוב ממון, אבל לפי רבנן ש"נפש תחת נפש" היינו נפש ממש, אין כלל חיוב ממון על הריגת האשה. ועוד תירץ שאפילו לשיטות הסוברים שיש דמים לבן חורין וכל הפטור לרבנן הוא רק משום קים ליה בדרבה מיניה, מכל מקום אם הורגים בפועל את האדם גם רש"י יודה שאין מועיל תפיסה על הממון, ודברי רש"י נאמרו רק בשוגג או בלא התראה שאין הורגים את האדם, ובכל זאת הוא פטור מממון (משום תנא דבי חזקיה) שאז מועיל תפיסה על הממון. ואם כן כאן שלפי רבנן הורגים ממש את האדם שהרג את האשה לא תועיל תפיסת היורשים על הממון.
נמצא שהזקן ממרא שהורה כרבי, בניגוד לבית דין הגדול שפסק כחכמים, התיר אשת איש לעלמא.
דיני מכות - יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן -
דתנן בתחילת המסכת: מכות בשלשה שבית דין של שלשה דיינים דנים את האדם לחייבו מלקות על עבירת לאו.
משום רבי ישמעאל אמרו: דנים אותו בפני בית דין של עשרים ושלשה.
ואף מחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת, שלפי דעת רבי ישמעאל, בית דין של שלשה אינם יכולים לחייב אדם מלקות, ואם עשו כן וחייבוהו, הרי שהלוקה את הנידון על פיהם, דינו כאדם שחבל סתם בחבירו שהוא חייב לשלם לו ממון.  88  ואם הנחבל יקדש אשה באותו ממון היא תהא מקודשת. ואילו לפי חכמים אין כאן חיוב ממון, לפי שהמלקות היה כדין, ואם הנלקה יתפוס ממון מהאדם שהלקה אותו יהא גזל בידו, והאשה שהוא יקדש באותו ממון אינה מקודשת.

 88.  בערוך לנר העיר: איך אפשר לחייב את השליח בית דין שהלקה אותו שהרי הוא שוגג, וגם את הבית דין אין לחייב שהרי אין שליח לדבר עבירה?
"בין נגע לנגע" - בין נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים.
נגעי אדם יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי יהושע ורבנן -
דתנן במסכת נגעים (ד יא): אם בהרת קדם לשער הלבן, טמא שהדין הוא, שאמנם הופעת שיער לבן בתוך הנגע הוא סימן טומאה, אך זה רק אם נגע הבהרת קדם לשיער הלבן, אבל אם השער הלבן קדם לבהרת הוא טהור.
וכך מפורש בתורה (ויקרא יג כד) "והנה נהפך שער לבן בבהרת" משמע שהבהרת קדמה לשער הלבן.
ואם היה ספק שאין יודעים אם הבהרת קדמה או השער הלבן טמא.
רבי יהושע אומר: כהה.
ומבארת הגמרא את דבריו מאי כהה?
אמר רבא: כהה הרי הוא כאילו הוכהה מראיתו הלבנה של הנגע, שהוא סימן טהרה, ואף זה טהור.  89  ומחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת, אם יכנס האיש הזה למקדש, שלפי רבנן הוא חייב כרת כדין טמא הנכנס למקדש, ולפי רבי יהושע הוא פטור מכרת.  90 

 89.  רש"י. ותוס' הביאו גירסת ר"ח "רבי יהושע קהה" בקו"ף, מלשון הקהה את שיניו, שרבי יהושע הקשה ודקדק בדבר עד שטיהר. עוד פירשו שהוא מלשון אסיפה כמו "מקהו אקהייתא בשוקא" (יבמות קי ב) שפירושו מאספין אסיפות של בני אדם. שרבי יהושע אסף חכמים שיסכימו עמו לטהר. תוס' ד"ה רבי יהושע.   90.  כך פירש רש"י. והקשו עליו תוס' שעל זה לא חייב זקן ממרא שהרי ילפינן לעיל "דבר" "דבר" מפר העלם דבר של ציבור, ושם לא חייבים הציבור בקרבן אלא על דבר ששגגתו חטאת קבועה, ואילו בטומאת מקדש וקדשיו מביאים קרבן עולה ויורד? אלא צריך לפרש שהנפקא מינה הוא לענין ככר של תרומה כדלעיל בהערה 80. תוס' ד"ה בפלוגתא.
נגעי בתים אפשר שיחלוקו בפלוגתא דרבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן -
דתנן (שם יב ג): רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא בנגעי בתים עד שיראה הנגע בשיעור של כשני גריסין על שתי אבנים ששיעור נגע הוא כגריס על גריס, אלא שבנגעי בתים כתיב (ויקרא יד מ) "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע" משמע שהנגע צריך להיות על שתי אבנים, על כל אבן שיעור נגע, לכן צריך שיהיו שני גריסין על שתי אבנים.
ואותן שתי אבנים יהיו בשתי כתלים סמוכות זו לזו בקרן זוית אבן אחת בכותל זה ושניה בכותל זה. ארכו של הנגע כשני גריסין ורחבו כגריס אחד, והוא מתפשט לארכו על שתי האבנים, נמצא על כל אבן גריס על גריס.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון שהאבנים צריכות להיות דוקא בקרן זוית? משום דכתיב "קיר" בלשון יחיד (שם לז) "ומראיהן שפל מן הקיר". וכתיב "קירות" בלשון רבים (שם) "והנה הנגע בקירות הבית".
איזהו קיר שהוא כקירות?
הוי אומר: זה קרן זוית! ששתי הקירות מתחברות שם לקיר אחד.
ורבנן חולקים על רבי אלעזר ברבי שמעון שאין צריך ששתי האבנים יהיו דוקא בקרן זוית אלא אפילו באמצע הקיר.
ואם יכנס אדם לבית כזה שהנגע מתפשט על שתי אבנים באמצע הקיר, הרי שלפי רבנן הוא טמא, וכשיכנס למקדש הוא יתחייב כרת. ולפי רבי אלעזר ברבי שמעון הוא יהיה פטור מכרת.
נגעי בתים יתכן שיחלוקו בפלוגתא דרבי יונתן בן אבטולמוס ורבנן -
דתניא: רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: מנין <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  לפריחה בבגדים כשפרחה הצרעת והתפשטה לכל הבגד שהיא טהורה? שהרי לא מצינו דין זה אלא בנגעי אדם שנאמר (שם יג יב) "ואם פרוח תפרח הצרעת בעור ... טהור הוא".

דרשני המקוצר