פרשת וישלח

פרשת וישלח היא הפרשה השמינית של ספר בראשית. היא קרויה כשם המילה הראשונה של הפרשה:" וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם" (ל"ב,ד').

מוקדי הפרשה הם שניים:

• האחד, מפגשו של יעקב אבינו עם לבן, קביעת תחומים בינהם לפי שנאמר: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת" (ל"ג,ט"ז-י"ז) - עד אחרית הימים בו ייפגשו שוב (ספר עובדיה,א',כ"א) ^[1] ובסיום הפרשה - בניית העם האדומי
• והשני, יעקב היה לישראל, בואו של יעקב לשכם , שם בנה שווקים וטבע מטבעות ‏‏^[2] וקנה לו "חלקת שדה" - עליה נאמר במדרש רבה: "א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף מערת המכפלה דכתיב (בראשית כג) וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון בית המקדש דכתיב (ד"ה א כא) ויתן דוד לארנן במקום וגו' וקבורתו של יוסף (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה יעקב קנה שכם ", מעשה דינה וסופם של תושבי העיר.

במהלך הפרשה מובאים למנוחות בשנת 2,207 לבריאת העולם - רבקה אימנו, למרות שהדבר לא כתוב המפורש, ^[3] ורחל אימנו בדרך אפרתה במקום בו ממוקם היום קבר רחל ויצחק אבינו נקבר במערת המכפלה בן 180 שנה .

וכך מסכמת הפרשה את מצבה של משפחת יעקב אבינו:"וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵים עָשָׂר. בְּנֵי לֵאָה, בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן; וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, גָּד וְאָשֵׁר" (ל"ה,כ"ג) - התבנית אשר תלווה אותנו עד סוף ספר בראשית עד תחילת ספר שמות. בפרשה זו , מופיע המונח "עם" בפעם הראשונה, כאשר הם יוצאים לשכם הם עדין "בני יעקב" כפי שכתוב "ולא רדפו אחרי בני יעקב" אך מיד אח"כ "ויבא יעקב לוזה… הוא וכל העם אשר עימו" (ל"ה,ו').

הפרשה מסתיימת בתיאור מצבה של משפחת יעקב אבינו, אשר ילווה אותנו עד לתחילת ספר שמות:"וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵים עָשָׂר. בְּנֵי לֵאָה, בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן; וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, גָּד וְאָשֵׁר" (ל"ה,כ"ג) - התבנית אשר תלווה אותנו עד סוף ספר בראשית עד תחילת ספר שמות. בפרשה זו מופיע המונח "עם" בפעם הראשונה, כאשר הם יוצאים לשכם הם עדין "בני יעקב" כפי שכתוב "ולא רדפו אחרי בני יעקב" אך מיד אח"כ "ויבא יעקב לוזה… הוא וכל העם אשר עמו" (ל"ה,ו').‏‏ וכם פעם נוספת :"ויחץ את העם אשר עימו"(ל"ב,ה')

נושאים בפרשה

ניתן לחלק את הפרשה לפי הנושאים הבאים:

1. ההכנות למפגש עם עשו - חז"ל שמו לב לביטוי "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (ל"ב,ח')- הרב דוד צבי הופמן כתב כי לפי כפל הלשון מסתבר כי יעקב חשש מפני מלחמת אחים, גם אם היא תסתיים בנצחונו. הוא מצטט ממדרש תנחומא: "למה שני פעמים? וַיִּירָא - שלא יהרוג וַיֵּצֶר - שלא ייהרג." רש"י הגדיר את ההכנות לפגישה בצורה קלסית:" התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה". הפרשנים כבר למדו מכאן כי על האדם לפזר את רכושו: " "תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד" ‏‏^[4]
2. איסור אכילת גיד הַנָּשֶׁה - הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול בעקבות מאבקו של יעקב אבינו במלאך. יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע על ירכו עקב פגיעה בגיד הנשה. הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחה על הנושא:"ויאבק איש עימו" ‏‏^[5] מביא את המדרש הבא ‏‏^[6]:"שכל הצומות שאנו צמים בקשר לחורבן (הבית), נגרמו בשל הפגיעה בגיש הנשה כפי שנרמז בפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל" - כלומר יצומו באותם הימים הרמוזים במילים "את גיד", כדלקמן: אב תשעה, ג בתשרי יבטבת וי"ז תמוז - רמוז בגימטריא של "גי"ד" וה"נשה" - אותו שנה". כתוצאה מהמאבק יעקב היה ישראל - "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (ל"ב,כ"ט) - עכשיו יעקב מוכן למערכה.
3. המפגד עם עשו - מתוכנן היטב, לעשו 400 איש (לאברהם אבינו היה 318 איש ועימם ניצח 4 מלכים). הוא מחלק את בני ביתו למחנות ושולח מנחות - 550 (או 580)- בהמות שי לאחיו. המפגש הצליח ועתה נותר להתרחק ממנו מהר וכך הוא פונה לעשו: "יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה"(ל"ג,י"ד). גם שלב הפרידה מתוכנן היטב והוא יוצא לארץ ישראל.
4. בואו לשכם - הוא קונה "חלקת שדה" וקובע בה את ביתו. אך לא די בכך, הכתוב לומד מהפסוק:" וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר"(י"ח) כי הוא הקים שווקים ואף טבע מטבעות. מדרש רבה והוא מפרט: "התחיל מעמיד הטליסין ומוכר בזול הדא אמרת, שאדם צריך להחזיק טובה למקום, שיש לו הנאה ממנו" - גם הביא תועלת לעיר וגם יודע להודות על כך. הוא קונה "חלקת שדה" וקובע בה את ביתו. ובמסכת שבת מובא פירוט נוסף:""רב אמר מטבע תקן להם, שמואל אמר שווקים תקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תקן להם" (ל"ג,ב' - ל"ד,א').
5. מעשה דינה - דינה, לפי המפרשים היתה בגיל 7. יוצאת העיר ונאנסת על ידי "שכם" - נשיא הארץ ונאספת אל ביתו. תושבי העיר מוכנים לעבור גיור על מנת לאשרר את הנישואין. שמעון ולוי "אחי דינה " - בני 13, לפי הכתוב , נוקמים את הבזיון "הכזונה יעשה את אחותינו ?" . המדרש שואל: אחות שניהם היתה, והלא אחות כל השבטים היתה?! אלא, לפי שנתנו אלו נפשם עליה, נקראת על שמם".(מדרש רבה) - לאחר הנקמה, כל בני יעקב בוזזים את העיר "וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (כ"ט)
6. יעקב עובר לבית אל - החשש מנקמה מעמי האזור לא מתגשמת. הוא מקים מזבח, מטמין את כלי העבודה הזרה וכל זה בשעה שעמי כנען במצב של " חִתַּת אֱלֹקים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם... " (ל"ה,ה'). בני יעקב היו לעם ונערך בהם מפקד. מעתה הם :" וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (שבטים). פטירת רבקה ויצחק, האחרון נקבר במערת המכפלה על ידי " עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו"
7. בנית עם אדום - בפרק האחרון מוסברת מדוע עשו הקים את ממלכתו באדום, מוצגת שושלת מסיימת המשפחות ותולדות השליטים. המפרשים מייחסים חשיבות לפרק זה וסבורים שעיקרי תורת ה"זוהר" טמונים בפרק זה.

איסור גיד הנשה

ערך מורחב - גיד הנשה

איסור גיד הנשה הוא אחד מהאיסורים בהם נצטוו ישראל לפני התהוותם לעם, ולפני מתן תורה. במשנה *חולין ק,ב מובאת מחלוקת האם גיד הנשה אסור גם בבהמה טמאה או שרק בבהמה טהורה. רבי יהודה סובר שהאיסור הוא גם בבהמה טמאה. לשיטתו, האיסור חל מתקופת האבות בה עדיין לא חלו איסורי אכילה וממילא גם בהמות טמאות היו מותרות באכילה וגיד הנשה שלהן נאסר. מאידך, חכמים חולקים וסוברים שרק גיד הנשה של בהמות כשרות נאסר משום שאיסור גיד הנשה הוא רק מהר סיני, לאחר שכבר נאסרו הבהמות הטמאות.

הרמב"ם ‏^[7] מפרש את שיטת חכמים, ומסביר שכל האיסורים, כולל אלו שנאסרו בהם האבות נובעים מציווי ה' בהר סיני. האיסורים שנאסרו האבות כגון גיד הנשה או איסור אבר מן החי, אסורים על ישראל משום שמשה שב ואסרם על ישראל. באותו האופן, גם ברית המילה איננה קשורה לציווי ה' לאברהם, אלא נובעת מכך שה' מסר למשה לצוות על העם לימול כשם שמל אברהם. נראה שגם רבי יהודה חולק על יסוד זה, וניתן לומר שיסוד מחלוקתו עם חכמים היא האם האיסור שנשנה בסיני זהה לאיסור שבזמן האבות או שונה ממנו.

המעבר על היבוק

מדרש רבה סבור כי מלאכתו של יעקב לא היתה קלה: ויקחם ויעבירם את הנחל – רב הונא בשם ר' אידי: עשה עצמו כגשר, נסיב מן הכא ויהיב הכא."(ע"ו. ט')היינו: הוא בידיו, או על גבו, העביר את כל משפחתו, מעבר אחד של הנהר לפי רש"י לא רק את בני משפחתו העביר באופן כזה, אלא את כל רכושו: "את אשר לו - הבהמות והמטלטלין, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן."

דווקא העברת המטלטלין היא ההוכחה, לפי הסבר המהר"ל ב"גור אריה", שעשה עצמו כגשר: "דאם לא כן איך שייך העברה במטלטלין? דאם הוא נושא אותם ממקום למקום - כיון שהאדם גם כן עובר והם עוברים על ידי אדם העובר, לא שייך ביה העברה, שהאדם עובר והוא נושא אותם עימו. לכך צריך לומר דעשה עצמו כגשר." אלא שבפסוקים יש לכאורה שתי "העברות". אבן עזרא מיישב:"הוא עבר בתחילה, ואחר כך לקח נשיו ובניו והעבירם. והנה פרוש 'ויעבר' - כבר עבר. ושב באחרונה לבקש אם נשאר כלום."

לפי הרמב"ן יעקב עבר את הנהר שלש פעמים: "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו - אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה להצלה, אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים, ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל, ואחרי כן ו יעבר את אשר לו - מקנהו ורכושו."

והוא ממשיך בסוגיה מענינית, מדוע יעקב חזר פעם שנייה. וכך נדרשה על ידי חז"ל במסכת חולין (דף צא ע"א) באופן שונה: "ויותר יעקב לבדו - אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל." יעקב חזר ללא ידיעה ברורה מה ימצא, ואילו לפי הגמרא הוא ידע שנותרו שם פכין קטנים שערכם הממוני נמוך אמנם, אך הם היו חשובים לו בגלל שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. רש"י בפרשתנו מאמץ פרוש זה: "ויותר יעקב - שכח פכים קטנים וחזר עליהם."

מאבקו של יעקב

מאבקו של יעקב עם המלאך מהווה אב טיפוס למאבקים רבים, בהם המותקף עומד לבדו מול תוקף חזק ממנו המתקיף אותו על לא עוול בכפו. יעקב אבינו חוצה בלילה את נחל יבוק. הוא מבקש להביא את משפחתו ואת מה שרכש ביושר ובעמל אל ביתו בארץ כנען. בא אלמוני ומתקיף אותו. יעקב עומד לבדו אל מול התוקף. איש לא בא לעזרה. איש אינו יודע דבר. יעקב גם אינו מבין מה העוול שעשה ועל מה ולמה הוא מותקף. כך עליו לעמוד שעות רבות במאבק מתמשך עד אשר יעלה השחר. הוא יודע כי ההתגוננות - יש לה מחיר, והוא מוכן לעמוד בה. דווקא כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו" - "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו". רק בעלות השחר מתברר כי ידו של יעקב על העליונה, ואין הוא נפרד מן המלאך עד אשר מקבל את ברכתו: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל".

הרב עזריאל אריאל, רבה של היישוב עטרת במאמר לפרשת השבוע רואה במאבק דוגמא למאבקים שהיו בעבר בין כם ישראל לביו העמים אל גם בבית. ולא רק במישור הלאומי, מצב זה דומה למצבה של אישה מוכה. הבעל האלים טוען שהיא אשמה בכך שהוא מכה אותה: שהיא לא מכבדת אותו מספיק, שהיא מזניחה את הילדים, שאינה מטפחת את הבית, שהיא בזבזנית, שהיא מוזנחת. ואילו היא - לא יכולה להבין מה הוא רוצה ממנה. הרי היא כל כך משתדלת להיות "בסדר", "למצוא חן", לוותר ואף להיכנע, וכל זה לא עוזר המסקנה במקרים אלא היא אחת: לקיחת האחריות מצדה. וזאת תתבטא דווקא בכך שלא תוריד את הראש, אלא תגן על עצמה ועל ילדיה - על ידי התגוננות פעילה, על ידי עמידה איתנה על זכויותיה. כיעקב אבינו, עליה "להעלות את השחר", לצאת מן האפלה, מן הבדידות המעיקה, אל האור של התמיכה החברתית הגלויה. וזאת על ידי פנייה למחלקת הרווחה או למשטרה, על ידי גיוס קרובים, שכנים וידידים שיבהירו לה ולו שהיא לא לבד.

הרב מסיים את מאמרו:"התגובה, המאבק - יש להם מחיר בטווח הקצר, כיעקב אשר נקעה כף ירכו; אולם בסופו של דבר - אם הדבר ייעשה לאחר קבלת הדרכה מקצועית מתאימה - זה מה שיכול להציל את בריאותה ואת כבודה של האישה המוכה, ואף את שלמותה של המשפחה כולה. ואפשר שאף התוקף עצמו יצטרף אל המברכים ויברך את אשתו על כך שהצילה גם אותו ממערכת יחסים פגומה והרסנית. "אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר... תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה".

יעקב לעומת ישראל

למרות שיעקב אבינו יכונה מעתה בשם ישראל, אחרי שהמלאך אמר לו "לא יעקב ייאמר עוד שמך", אך בפועל הוא מוסיף להיקרא בשני השמות:יעקב וישראל. העלון של פרשת השבוע של חב"ד עוסק בנושא ומציע את ההבחנה הבאה: השמות "יעקב" ו"ישראל" מייצגים שתי דרגות בעבודת ה', שיש אצל כל יהודי.

• יעקב - הוא נקרא על שם המצב שהיה בלידתו "וידו אוחזת בעקב אחיו". העקב מסמל את המדרגה התחתונה ביותר, ופירוש השם יעקב הוא שה'יוּד',(התוספת לפני המילה "עקב") מסמלת את האלוקות, מאירה וחודרת גם ב"עקב". בעבודתו היום־יומית של יהודי, "יעקב" מייצג את העבודה בימות החול, שבהם היהודי בא במגע עם ענייני העולם.
• ישראל - מבטא שררה, שליטה ובעלות. בעבודת ה' זו דרגה עליונה, שבה היהודי עומד מעל ענייני החולין ואין לו עסק עמם. זו העבודה של יום השבת בן הוא עוסק בלימוד התורה וקיום המצוות. כשהיהודי עוסק בהם אין לו שום קשר לעניינים גשמיים ארציים. לכן הוא נקרא אז "ישראל", מלשון שררה ושליטה על העולם.

בלעם הרשע מבחין בין שני השמות בנבואתו:""לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" ([[ספר במדבר]], כ"ג,כ"א). מעלתם של יהודים, שגם כשהם עוסקים בענייני העולם, אין בהם עניינים של 'אָוֶן' - כי גם אז הם קשורים לקב"ה. לעומת זה, בדרגת "ישראל" אין אפילו 'עמל' - כי כשיהודי עוסק בענייני קדושה והוא עומד למעלה מהעולם, עבודתו נעשית מתוך שמחה ותענוג . לכן הוא נקרא 'ישראל', מלשון שר, שאין איש עומד כנגדו.

הרגלי רביה

לעיתים אין אנו מבינים מדוע הכתוב מפרט במקום אחד ומקצר במקום שני. יעקב אבינו מכין דורון לעשו הכולל 550 בהמות לפי הפירוט הבא:"עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה" (ל"ב,ט"ו-ט"ז).

מהיחס בין הזכרים לבין הנקבות לומדים חז"ל ב"מדרש רבה:

• עזים מאתים - שהן צריכות תיישים עשרים.
• רחלים מאתים - שהן צריכות אילים עשרים.
• גמלים מיניקות - ובניהם שלושים ובנאיהם שלושים.ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל, אמר:

לפי שהוא צנוע בתשמישו, לפיכך לא פירסמו הכתוב, אלא גמלים מיניקות ובניהם שלושים.

• פרות ארבעים - ופרים עשרה , שהן צריכים פרים עשרה.
• אתונות עשרים - שהן צריכים עיירים עשרה.

ומכאן גם מסקנתו לגבי בני אדם:"הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, הספנין אחת לששה חדשים". והפירוט מובא במסכת כתובות עוסקת במצוות עונה - כלומר באיזה תדירותיש לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה: :המדיר את אשתו מתשמיש המיטה - בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר" (ה',ה')

מעשה דינה בשכם

ערך מורחב - מעשה דינה

מעשה דינה בשכם הוא אירוע אשר היה מקור לסברות של פרשני המקרא. הרמב"ן מציג את השאלה המרכזית בשם רבים: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי" ([[ספר בראשית]], ל"ג,י"ג). הרמב"ם ב"הלכות מלכים" שבספר שופטים כתב על חובותיהם של בני נח : " (הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח) , ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף" (ט',י"ג). והוא מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו:"ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"(י"ט).

הרמב"ן אינו מקבל הסבר זה. שהרי אם צדקו במעשיהם ניתן היה לקבוע כי "הם זכו ועשו מצווה". אבך לא כן סבר יעקב אבינו, אשר גזר על הצאצאים שלהם:"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"(מ"ט,ז'). הוא גורס "שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין" - בתושבי שכם

ילקוט מעם לועז מביא מדברי חז"ל:" שהס"מ (כינוי למלאך סמאל, השטן)) עלה לרקיע ותבע דמם של אנשי שכם שהרגום שמעון ולוי. צעקו עליו ואמרו:"מה לך ולדמים של אלו, שמאחר שמלו עצמם אינם שייכים לך עוד לך, שאין אתה ממונה אלא על ערלים" ^[8]

גם לרבי יהונתן אייבשיץ דעה דומה "מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? התשובה היא: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות, לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: על רציחת יהודים לא תבוא בעולם תגובה כלשהי" ^[9]

כיבוש הארץ על ידי בני יעקב

ילקוט שמעוני ^[10] מספר על מלחמה לא ידועה, אשר לפיה בני יעקב כבשו את ארץ כנען, כולל את ארץ אדום, שבע שנים אחרי מעשה דינה.

הבסיס לדעה זאת נובע מפסוק בברכתו של יעקב אבינו: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.(מ"ח,כ"ב).

וכך מתחיל התיאור בילקוט שמעוני: "רבותינו אמרו: אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם." היה זה כאשר יעקב ובניו התיישבו שכם. הם חשבו כי בני יעקב עומדים לכבוש את הארץ. המדרש מחלק את המשימות בין השבטים:

• יהודה הרג את מלך תפוח "שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחשת והיה רוכב על הסוס והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו". ןכך הרג שמונה מלכים.
• לוי "ירה אבן והרג לאילון מלך געש."
• יעקב אביו "קרב והרג לזירורי מלך שילה"
• ושאר בני יעקב שהיו בתל שכם נלחמו בשערי העיר. ויעקב הרג את פרעתון מלך חצר, פסוסי מלך סרטן, ללבן מלך ארם ולשביר מלך מהנהי.
• נפתלי הרג ארבע גבורים.
• ביום השני כבשו את העיר סרטן , המשיכו לעיר תפוח אשר באו לעזרתם והגיע לעיר ארבל שגם הם הגיעו כתגבורת.
• ביום השלישי כבשו את העיר תפוח המשיכו וכבשו את שילה אחרי שבני שילה ייצאו לעזרתם
• ביום הרביעי נלחמו במחנה שביר וירדו לבקעה.
• ביום החמישי כבשו את העיר געש ש"שלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה" .
• ביום ששי באו האמוריים "בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום". ויעקב עבר לתמנה ויהודה לארבאל ו"משם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים".
• עשו, אחי יעקב, ש"לא שהסיר הקנאה מלבו אלא ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח", שלח את צבאו והתנפלו על בני יעקב, כאשר היו באבל אך ספגו מפלה, התוצאה היתה שעשו מת "וקברוהו מפני כבוד אביהם." ובני עשו היו לעבדים לבני יעקב.

"מלחמת בני יעקב" מוזכרת גם בפירוש הרמב"ן :"ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר): בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (ב"ר פ י): הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (להלן מ"ח כ"ב), אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש"י שם. אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל, אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם "חתת אלוהים", כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר (להלן לה ו): ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו, להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה:" (ל"ד,י"ג).

אדום - רומא - והנצרות

מדרשי חז"ל העוסקים בפרשה וכן בהפטרה עוסקים בעם האדומי. על אדום ניתן לכתוב כל מה שהיה על ליבם. אבל נוכל נבחין כי ברקע הדברים מכוונים כלפי יוון, רומא והנצרות.

ב[[מדרש רבה] כתוב: "שבשעה שהלך רבי יהודה הנשיא אל המלכות הנכרית, שמשלה אז בארץ (מלכות רומי), היה מעיין בפרשת וישלח. כוונת מדרש זה היא, שרבי יהודה עיין בהתנהגותו של יעקב אבינו קודם פגישתו עם עשיו, כדי ללמוד מכך כיצד עליו לנהוג בפגישה עם המושלים הנכרים שבימיו. פגישות חכמי יבנה ברומא היו ההמחשה לכך.

לקראת סוף הפרשה מובאים תולדות בני עשו. חז"ל מדגישים את גילוי העריות ומציגים דוגמאות לכך. ‏‏^[11] אפשר לראות בזה "דה-לגיתמציה", לא רק נגד העם האדומי בעבר.

ד"ר עמיחי נחשון, מהמרכז ללימודי יסוד ביהדות ומכללת אשקלון של אוניברסיטת בר-אילן מרחיב בנושא זה במאמרו:המאבק בין אדום לישראל - עיון בהפטרת וישלח.

ההפטרה לפרשת וישלח היא חזון עובדיה הנביא על אדום, שכן "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (ל"ו,א'). אמנם כתוב שעשָׂו הניח לו והלך לדרכו אולם בפרספקטיבה היסטורית עשָׂו ממשיך לרדוף את יעקב, ומעשי האיבה של אדום נגד ישראל מתוארים כנצחיים. הנביא עמוס אומר: "עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (א',י"א).

דר' נחשון סבור כי :"רבות מנבואות אחרית הימים המתארות את חורבן אדום נאמרו מפי נביאי שיבת ציון, לפיכך אפשר לבאר את הזעם כלפי אדום על פי המצב הגיאו-פוליטי באותה עת. הדעה הרוֹוַחת במחקר היא שהטענות של הנביאים אל האדוֹמים מביעות את מחאתם על פגיעת האדוֹמים והנבטית בימי "הבית השני". כל למשל כתוב בספר עובדיה: "וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו שְׁעָרָיו וְעַל-יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם-אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם" (י"א). והוא גם מנבא על אחרית הימים המושיעים שיבואו לשפוט את הר עשָׂו ( כ"א) יישלחו לרשת את האדומים מהמקומות שישבו בהם: " וְהַשְּפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת-הַגִּלְעָד... יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב" (י"ט-כ'). כיבוש האדוֹמים על ידי ישראל הוא על דרך מידה כנגד מידה, כדברי עובדיה: "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ" (ט"ו).

הויקיפדיה העברית כותבת בערך הפטרה כי "הדעה הרווחת, שמסורת זו הונהגה לאחר שנגזר על היהודים שלא יקראו בתורה בימי השלטון הסלאוקי ביהודה. בעקבות כך הנהיגו היהודים את ההפטרה כתחליף לקריאה בתורה. גם כאשר בוטלו הגזרות, נשמר הנוהג לקרוא בהפטרה. ^[12]. התלמוד מציין שההפטרה נקראה בנוכחות רבי אליעזר בן הורקנוס שחי באותה תקופה.

לא מן הנמנע שכאשר קראו בהפטרה בפועל התכוונו למלכויות ששלטו אז בעולם.

בתחבולות תעשה לך מלחמה

פרשת השבוע וכו פרשיות אחרות בספר בראשית, מצייגות תכסיסים, הערמות ותחבולות אשר בוצעו על ידי אבות האומה. וכמובן עולה השאלה האם הוגן לנהוג כך ? על ברכי "תרבות המערב" אנו אמונים על הגינות במערכה: "כאילו מלחמה בתנאים שווים - היא צודקת, ומלחמה בתנאים עדיפים - אינה צודקת". כך למשל בעת היציאה ל"דו קרב". במקרה הזה ננקטים צעדים על מנת שהצדדים הנוגעים הדבר ייחלו את המאבק מאותו מצב. ^[13]

בתחילת הפרשה כתוב כי יעקב אבינו הכין עצמו למלחמה. ה"רמב"ן" כתב: " מה עשה ? זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ"(ל"ב,ט'). חשב, אם אראה כי לבן עומד לפגוע בי, נוציא את כלי הנשק ברגע המתאים. אם נתייחס לדעה כי "מעשה אבות הם סימן לבאים" - מסתבר כי גם איך לצאת למלחמה אפשר ללמוד מיעקב אבינו.

הרב שמואל אליהו רבה של צפת בשיעורו השבועי ^[14] מרחיב על כך במאמרו :"כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"(ספר משלי כ"ד,ו'). הוא מצטט את המלבי"ם: "שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם לאויב יש עצה, וצריך תחבולה שהוא קישור של עצות רבות זאת אחרי זאת, שנגד כל עצה של שיעמיד האויב - יה עצה אחרת כנגדו. ולכן במלחמה צריך יועצים הרבה, שכל אחד יעמיד עצה אחרת. כי כל מיני העצות כולם צריכים". את הפסוק הזה יוצאי חלציהם של יעקב ובניו. נביא דוגמאות אחדות:

• אהוד בן גרא - לאחר שעם ישראל משועבד לעגלון 18 שנה, רק התחבולה תושיע אותו. הוא מסתיר את החרב מפני "בידוק בטחוני". גם היותו איטר יד ימין מאפשר לו לבצע את התוכנית וגם להזעיק את העם כל עוד המואבים לא מבינים מה קרה. וכך הוא השיג: "וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (ספר שופטים ג',ל').
• דוד המלך - מנצל את הרגע הנכון לתקוף את הפלישתים העומדים בשערי ירושלים, בעמק רפאים. צבאו של דוד ייתקוף אותם רק כאשר יישמע מקרוב את השיחים נרמסים תחת רגליהם. וכך כתוב בדברי הימים:"וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת-קוֹל הַצְּעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים (השיחים) אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה כִּי-יָצָא הָאֱלֹקים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים: וַיַּעַשׂ דָּוִיד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ הָאֱלֹקים וַיַּכּוּ אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים מִגִּבְעוֹן וְעַד-גָּזְרָה: והתוצאה:

וַיֵּצֵא שֵׁם-דָּוִיד בְּכָל-הָאֲרָצוֹת וַה' נָתַן אֶת-פַּחְדּוֹ עַל-כָּל-הַגּוֹיִם(א'י"ד, י"ד-ט"ז).

עוד מוסיף הרב שמואל אליהו, הדברים נכונים לגבי אדם פרטי והוא מביא דוגמא:"תנו רבנן: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך - טופלו לימינו (מחברו לעובד כוכבים לימינו של ישראל, שאם ירצה העובד כוכבים להורגו – ישלח ישראל יד ימינו ויאחז בו); רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בסייף (דאם היה העובד כוכבים חגור סייף) - טופלו לימינו (טופלו ישראל לימינו כדי שיהא יד שמאל של עובד כוכבים שהסייף חגור בו - לצד ימינו של ישראל, ומזומנת לימין ישראל לאחוז בה); במקל (אם ביד עובד כוכבים מקל) - טופלו לשמאלו (שתהא יד ימין העובד כוכבים שהמקל בה סמוכה לישראל, ואם ירים יד ימינו - תאחזו שמאלו של ישראל במקל הסמוך לה: דאי טופלו לימינו - יהא המקל רחוק מידו של ישראל).

היו עולין במעלה (בהר או בסלע) או יורדין בירידה - לא יהא ישראל למטה ועובד כוכבים למעלה, אלא ישראל למעלה ועובד כוכבים למטה (בעלייה ילך ישראל לפני העובד כוכבים, דהיינו 'למעלה', אלא שטופלו לימינו: דלא הוי אחריו ממש, ובירידה יוליך העובד כוכבים לפניו); ואל ישוח לפניו (אפילו במישור אל ישחה ישראל לפני העובד כוכבים ליטול כלום), שמא ירוץ (ירוצץ) את גולגלתו.([[מסכת עבודה זרה, כ"ה, ב').

יש מקום להגינות במלחמה. ולכן בני ישראל מצווים לפני היציאה למלחמה לקרוא את האוייב לשלום. חז"ל אמרו שכל יציאה למחלמה טעונה הייתה התייעצות עם הסנהדרין (מסכת ברכות,ג',ב'). וברמב"ם הלכות מלכים נקבע שכאשר מטילים מצור על עיר יש להשאיר צד אחד פנוי לבריחת תושבי העיר (הלכות מלכים,ו',ז').

ראובן כמנהיג

הרב בנימין לאו במאמר בעתון "הארץ" בנושא פחז כמים אינו מנהיג מנסה למרות הרגישות שלו ותחושת האחריות הוא מודח מהמנהיגות " "מצפים ליותר. רוצים להישען עליו כמו על סלע ולא לזרום אתו כמו נחל."

• מעשה בלהה - מסכת מגילה קובעת שהפסוק המתאר את מעשיהו לא ישמיע המתורגמן לקהל השומעים. הקהל, שהיה ברובו דובר יוונית ולא עברית, לא הבין את המלים שלא תורגמו לשפתו. "זו צנזורה בעלת מגמה חינוכית, שבוחרת בעיצוב הדעת דרך טקסטים נבחרים." רש"י מוצא דרך אחרת להציג את המעשה:" "וישכב - מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה". ראובן רק שם את כלי המיטה של אביו באוהל אמו לאה.

• מעשה בדודאים - ראובן (על פי המדרש בסך הכל בן ארבע), קולט ברגישות את יסורי אימו. הוא מביא את הדודאים. מה הייתה כוונתו של ראובן הרמב"ן סבור כי הביאם לריח טוב המדרש טוען כי שחשב על סגולתם ועל אפשרות השימוש בהם לעורר את החשק .

• מכירת יוסף - הוא מבקש לקחת אחריות, אך אינו מצליח. הוא מציע לאחים, המבקשים להמית את יוסף, להשליכו אל הבור ותיכנן להצילו לאחר שיסתלקו מן המקום. אך יוסף נמכר עוד לפני שחזר ראובן אל הבור.

• ערבות הבנים - ראובן מציע ליעקב שאם בנימין לא יחזור, אהרוג את שני בני, נכדיך ? על זה אומר המדרש שתי מלים: "בכור שוטה".

קישורים חיצוניים

• טקסט פרשת וישלח באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת וישלח באתר ישיבה
• פרשת וישלח באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת וישלח (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע